האם יש דרגות נוספות בין מאמין לאינו מאמין?

דרגות רבות לאמונה. נתאר ארבע מהן.

יש אנשים המחשיבים את עצמם כמאמינים באלוקים, אך עם זאת, רואים בגורמים הטבעיים כוחות דומיננטיים ביקום. הם מנסים לחלוש על כוחות אלו ולכופף אותם כרצונם, בהסתמכם על יכולתם לחזות את המרכיבים המדויקים של המרשם להצלחה. הם בוטחים בטחון מלא בכשרונותיהם ובמומחיותם ורואים את עצמם אחראים להצלחתם. אולם בהיותם יהודים מאמינים, הם גם יתפללו לאלוקים שיעזור להם. הם מכירים שתמיד קיימת אפשרות כי מרכיב בלתי צפוי יתערב בנושא וישבש את חישוביהם, ולכן הם תולים את תקוותם באלוקים שיגן עליהם מפני אפשרויות אלו. הם גם יודו בפה מלא שהוא הנותן להם את מיומנותם וכשרונותיהם. אבל בעיקרו של דבר, מנקודת מבטם, העולם מונהג על ידי גורמים טבעיים, ועל ידי תחבולות הם משיגים את מטרותיהם בעולם הזה. כך הם מסבירים את הפסוק: "בזעת אפך תאכל לחם" (בראשית ג', י"ט). כלומר, שמאמציהם משתלמים.

אנשים בדרגה זו עובדים בעצם לשתי 'אלוקויות'. הם נעשים "שותפים" לאלוקים בניהול העולם. למרות כל דיבוריהם על "אמונה" ו"ביטחון באלוקים", בלב-ליבם הם משוכנעים ש'כוחי ועצם ידי עשה לי את החיל הזה' (דברים ח', י"ז).

בדרגה גבוהה יותר נמצאים אלו אשר אמונתם מגובשת יותר; הם רואים את יד האלוקים בכל אירוע טבעי. אדם מסתכל דרך חור המנעול לתוך חדר, וכל הנראה לעיניו הוא עט זז על גבי נייר. הוא מסיק שהעט כותב מעצמו. זו השקפתו של הכופר באלוקים. הוא מאמין שהטבע הוא כוח בלתי תלוי. אך כאשר הדלת נפתחת מתגלה הכותב.

מבטו של המאמין, המכיר כי אלוקים הוא הגורם האמיתי לכל האירועים, רואה דלת פתוחה; סיבות טבעיות וגם מאמצי האדם כמוהם כעט ביד הכותב; אלוקים משתמש בהם כדי להביא את התוצאות שהוא רוצה בהן.

אולם אדם זה עדיין תופס את הטבע כמציאות, גם אם היא כלי בידי אלוקים, כמו העט שבידי הכותב.

במדרגה גבוהה יותר נמצאים אלו המכירים כי לטבע ולכוחותיו אין קיום עצמאי; תפקידם היחיד הוא לטשטש את האמת שמאחורי הדברים, ולהוות מבחן ליצורי אנוש ולהשאיר את הבחירה החופשית ביד האדם. אלוקים עצמו אינו זקוק לכלים.

נקודה זו היא ברורה ואמיתית. היא בנויה על תפיסה מוצקה של אחדות האלוקים.

ישנה דרגה גבוהה עוד יותר, אליה מעפילים יחידי סגולה. בנקודה זו מבין האדם שתרומת "הסיבות הטבעיות" לעולם אינה חיובית. להיפך, המושג "סיבתיות", כאשר הוא נפרד מרצון האלוקים, הוא בעצם כוח הרסני. מטרת הבריאה היא לקדש את שם אלוקים: 'כל הנקרא בשמי ולכבודי בראתיו...' (ישעיהו ג', ז').

"סיבות טבעיות" הן הרסניות, מפני שהן מסתירות את כבוד האלוקים. אילו היה קיום האדם תלוי לא באכילת מזון אלא בקירבה לאלוקים, היה הדבר מובן וברור. גם אילו היה המצב הפוך, ואכילת מזון פיסי היתה גורמת למוות ולא לחיים, היה הדבר מובן, מפני שאכילה היא גורם "טבעי", שהוא כוח שלילי בבריאה מבחינה רוחנית. אבל מצבנו בעולם דורש כי יהיה מקום לטעות, כדי שלאדם תהיה בחירה חופשית. לכן, ממשיך האדם האוכל לחיות למרות שאכל, ומי שאינו אוכל – מת.

כדי לקבוע את מצבנו ביחס לארבע הדרגות הללו, עלינו לשים לב לאופן דיבורנו ומחשבותינו. כיצד מסבירים אנו הצלחה חריגה בעסקים? מחשבתנו הראשונה מנוסחת במונחים של גורמים טבעיים. אנו אומרים: "כן, הוא מוכשר ביותר ומומחה בתחומו". למראה צבא מנצח מחשבתנו הראשונה היא: "כן, צבא זה הוא חזק ביותר, בידיו הנשק החדיש והיעיל ביותר; מפקדו הוא מנוסה ביותר, איסטרטג מעולה, אמיץ לב ודבק במשימה". פירושו של דבר שאנו מצויים עדיין בדרגה הנמוכה. אנו שייכים לאלו שחושבים ש"עוצם ידינו" משיג תוצאות.

ככל שננסה לחפות על החסרונות המצויים בנו בתחום האמונה וגם נקפיד לומר תמיד: "ברוך השם", "בעזרת השם" ו"אם ירצה השם", עלינו להכיר עם זאת שכל מחשבותינו ופעולותינו נובעות מן ההשקפה הנפוצה, המכבדת את כוחם ותקפותם של התהליכים הטבעיים ואם כך, אמונתנו איננה שלמה. על כך נאמר: "בפיו ובשפתיו כבדוני, ולבו רחק ממני" (ישעיהו כ"ט, י"ג).



תגובות הוסף תגובה
לא רשומות תגובות למאמר זה.
בניית אתרים