זמן שמחתנו

מאמרים נוספים
פקודת היום - לשמוח
"כל האזרח בישראל ישבו בסוכות"
סוכות - חג האסיף
שמחה ללא מיצרים
מאמרים נוספים
שמחת בית השואבה
שמחתנו באמיתות התורה
אהבת המצוות
מאמצים להשגת האתרוג
עצת המלך
"סוכה תהיה למסתור ממטר"
סוכה של לויתן
הטבע והאדם
מתנת ישע
האמונה והחקירה
שמחת האסיף
זמן שמחתנו
ארעי ושמח
זכר לענני כבוד
והיית אך שמח
ארבעת המינים
ארבעת המינים
מבצר ושמו סוכה
סוכה על אם הדרך
לִקְחֵי ארבעת המינים
שובע שמחות את פניך
הבטחון והשמחה
ושאבתם מים בששון
שמחת ישראל והתורה
חג הסוכות
זכר לענני כבוד
שמחה ללא מיצרים
מעל לשמש
ארבעה מינים
מאמרים נוספים

השמחה היא תופעה, המתהווה בעקבות אירוע חיובי, רצוי ומיוחל. לדוגמה: לאחר שיהודי שושן הצליחו להתגבר על שונאיהם – הם שמחו: "והעיר שושן צהלה ושמחה" (אסתר ח', ט"ו).

שמחה מסוג זה, מטבעה היא שמחה זמנית, שחולפת עד מהרה. ככל שמתרגלים לאירוע, שגרם לשמחה, ומוטיב ההפתעה הולך ונחלש – הולכת הרגשת השמחה ונעשית עמומה יותר ויותר. אט אט הופך האירוע לתופעה טבעית, מקובלת ומחוייבת המציאות, והאדישות תופסת את מקום השמחה.

אך ישנה שמחה מסוג אחר. שמחה תמידית, נצחית, שאינה מתמעטת, אינה פוחתת ואינה נעלמת. שמחה מסוג זה מצויה אצל "אם הבנים" המאושרת, שעליה נאמר שהיא שמחה ומפזמת: "הללויה" (תהלים קי"ג, ט') או אצל האב המאושר, שזכה לבן חכם, שעליו אמר החכם: "בן חכם ישמח אב" (משלי י', א').

קיימות גם שמחות במישורים שבין אדם למקום. שמחה זו מתהווה לנוכח מעשים, שה' עושה לבריותיו. בדרך כלל, היא מופיעה עקב התרחשות חיובית שבאה בהפתעה, כדוגמה: "יגל יעקב וישמח ישראל – בשוב ה' את שבות עמו" (תהלים י"ד, ז').

התורה דורשת, שאדם יכיר שה', הוא זה שמספק לו את מזונו, אחראי להצלחתו ועומד מאחורי שגשוגו הכלכלי. "וזכרת את ה' אלוקיך, כי הוא הנותן לך כוח לעשות חיל" (דברים ח', י"ח). בנוסף, האדם נדרש להביע זאת בשמחה: "ושמחת בכל הטוב אשר נתן לך ה' אלוקיך ולביתך, אתה והלוי והגר אשר בקרבך" (דברים כ"ו, י"א). שמחה זו נובעת משביעות-רצון, מסיפוק ומקורת רוח על חסדו של ה'. זוהי שמחה מתמשכת ומתמדת.

 

***

 

גם אדם, שחי חיי דחק, ולא ראה קרן אור ושעה של שמחה בחייו, נדרש לעבוד את ה' בשמחה, כפי שנאמר: "תחת אשר לא עבדת את ה' אלקיך בשמחה ובטוב לב, מרוב כל" (דברים כ"ח, מ"ז), פסוק שנאמר לכל ישראל גם כאשר מצבם הכלכלי אינו משופר. אך ביטויי השמחה – תלויים גם במצבו של מקיים המצוות וברקעו.

לדוגמה, שמחתם של צדיקים השמחים במצוות היא בבחינת: "כי בו ישמח לבנו", שמחה זו הינה תוצאה של שמחתם הכללית בה', יותר מששמחים הם במצוה עצמה – הם שמחים בה' שציוה עליה.

עתה יש לדאוג, שאף לכלל העם תהיה שמחה תמידית ושביעות-רצון מכל פעולות ה', מטובו ומחסדיו שגם הם ישמחו בה'. כיצד יתחנכו לכך? התשובה היא חג הסוכות!

חג הסוכות שונה ברקעו ההיסטורי-לאומי מחג הפסח ומחג השבועות. בעוד ששני אלה באים להזכיר את המעשה החד פעמי של יציאת מצרים ונתינת התורה – בא חג הסוכות להזכיר את מעשי ה' ואת חסדיו לכל יחיד ויחיד.

השהות במדבר נמשכה, ארבעים שנה. והסוכות שבהן ישבו – בין אם היו אלו ענני כבוד, ובין אם היו אלו סוכות ממש – הגנו על העם מפני השפעותיו השליליות של המדבר. הישיבה בסוכה כיום מהווה כלשון התורה, זכר לאותה ישיבה: "למען ידעו דורותיכם, כי בסוכות הושבתי את בני ישראל, בהוציאי אותם מארץ מצרים" (ויקרא כ"ג, מ"ג).

הזכר אינו רק זכר הסטורי. הוא מהווה גם "שיעור" מחנך. היציאה מן הבית והכניסה לסוכה למשך שבעה ימים מצביעה על האמונה בה', שהינו מגן, מושיע ופורס חסות. העובדה – שהסוכה חייבת להיות נטולת קורת-גג, והסכך אינו אלא "פסולת גורן ויקב" – מעידה, כי ה' הוא המקרה האמיתי של קורת הגג, וכי הוא זה שפורס את סוכת שלומו על עמו. הסוכה באה, איפוא, לחנך להכרה בה' ולאמונה: "כי יצפנני בסוכו ביום רעה, יסתירני בסתר אהלו, בצור ירוממני" (תהלים כ"ז, ה'). תמיד ה' מגן על עם ישראל.

ביושבו בסוכה, באותו מבנה ארעי, חסר קורת גג והגנה, נמצא היהודי ב"קו האמצע" שבין ההכרה בה' – כמגן, מושיע ושליט על הכול - לבין התחושה כי "אני ואפסי עוד". הוא מתנדנד בין ההבנה, כי הכל מאת ה', מצד אחד, לבין הרצון להכיר ביכולתו העצמאית, בכוח ידו ובכישוריו מצד שני. לפיכך צוותה התורה: "שבעת ימים תחוג לה' א-לוהיך במקום אשר יבחר ה', כי יברכך ה' א-לוהיך בכל תבואתך ובכל מעשה ידיך" (דברים ט"ז טו).

החובה לעלות לירושלים ולחגוג שם את חג הסוכות, באה, איפוא, להטות את הכף לצד הרצוי, ולהחדיר ללב ה"מצליחן" את הידיעה, כי כל ההצלחה אינה אלא ברכת ה' וכל שגשוג אינו אלא תוצאה של ישועתו. השהות בירושלים, במרכז הרוחני המקודש של האומה, תיטע בחוגג את ההכרה הנדרשת. גם אלה, שאינם יכולים לעלות לירושלים, יודעים, כי עצם החובה להראות ב"מקום אשר יבחר ה'" מצביעה על כך, שהתודה והברכה היא לה', ולא ליכולת העצמית.

אך בהכרה בלבד אין די. היא עלולה להשכח ולחלוף. לפיכך, דרשה התורה גם שמחה: "ושמחת בחגך, אתה ובנך ובתך ועבדך ואמתך והלוי והגר והיתום והאלמנה אשר בשעריך" (דברים ט"ז, יד). שמחה זו אינה שמחה של רגע, של אירוע מפתיע, הגורם מטבעו להתפרצות חד פעמית וחולפת, שמחה זו היא שמחה של שביעות רצון, של קורת רוח, של סיפוק ושל נחת. שמחה מסוג זה – מאריכה ימים.

בסוכות אנו באים, להתחנך, כי ה' הוא השליט, הוא המגן, הוא הכל-יכול, והוא זה שמספק את כל הטוב והשפע שבידינו.



תגובות הוסף תגובה
לא רשומות תגובות למאמר זה.
בניית אתרים