נישואין למה?

הנישואין הינם יצירת קשר מתמיד, קבוע ובלעדי בין גבר לאשה. גם אם נראה שקשר הנישואין המאחד שני אנשים לתקופה ארוכה הוא מובן מאליו, אין זה כך. אחד הדחפים החזקים שיש לאדם הוא לחיות בחופש ובחירות ולהיות משוחרר מכל כבילות. למרות זאת, החברה האנושית כולה, על גזעיה השונים ותרבויותיה המגוונות, ממסגרת את עצמה במסגרת הנישואין, מסגרת שבה האדם מאבד במודע את חירותו האישית למרבית שנות חייו. הוא משעבד וכובל את עצמו לטובת המשפחה, רעייתו וילדיו.

מדוע בכל זאת מכניס אדם את עצמו למסגרת הנישואין?

למעשה, הבורא מאלץ את האדם לקשור קשר עם בת-זוג. הקב''ה יצר תחושת נעימות בנפשו של האדם בעת הימצאו במחיצת אדם קרוב. הדבר המצמיד יותר את בני-הזוג הוא התחושה של מועקת הבדידות. כאשר שואלים אדם מדוע אתה נשוי? הוא משיב שמעבר לציוויה של התורה להינשא, יש לנו ילדים משותפים, דירה משותפת, התרגלתי, החברה אינה מקבלת בצורה חיובית את הגירושין. על פי רוב, אדם נשוי לא משום שהוא רוצה להיות נשוי, אלא משום שהוא חושש להיות לבד.

נוסף לכך, קיימים צרכים אישיים לכל אחד מהם, באופן שרק הזולת יכול למלאם. צרכים אלו שולבו באישיותם של הגבר והאשה, כדי שיתמידו בקשר ביניהם, קשר אשר ייצור מהם חטיבה אחת. בין הצרכים נוכל למצוא צרכים אישיים שיש לכל בן אנוש, וצרכים המוגדרים כצרכים גבריים או נשיים.

הצורך החזק ביותר שהבעל שואף לקבל מרעייתו הוא: שתהיה שבעת-רצון ממנו ותיהנה מעשייתו למענה. שהשמחה תקרין ותזרח מפניה, ושהיא תביע במילים שמאד טוב לה, בעיקר בזכותו. צורך זה הוא כה חשוב לו, עד שאם היא אינה מגיבה בהתאם לציפיותיו, הוא פונה אליה ומבקש ממנה לא אחת: ''תגידי שטוב לך, תאמרי שאת נהנית, תביעי שביעות רצון, שאבין ממך שלא היית יכולה לחיות בלעדי". והיא מתבוננת בו בפנים מלאות תמיהה ואינה מבינה מה הוא רוצה ממנה.

במקביל לכך, הבעל חש אי רגיעה, כאשר אשתו נראית כמצויה במועקה ומביעה חוסר שביעות רצון ממנו, מעצמה, מעבודתה, ממזג האוויר או מכל דבר אחר.

אשה הרוצה לגרום לבעלה נעימות בחיי המשפחה, שיאהב אותה וירצה לשהות בקרבתה, כדאי לה מאוד, נוסף לסיפורי מצוקתה, לספר לו גם כמה טוב לה בקרבתו, ועד כמה הקשר שביניהם משמח אותה. אמירות אלו תגרומנה לו להשקיע יתר חשיבה כיצד להשקיע בדברים שיגרמו לה לשמוח ולהנות.

בנקודה זו אנו מבחינים באחד הקשיים הרגשיים הגדולים שבין הבעל לאשתו. כאמור, הצורך של הבעל הוא לשמוע מאשתו שטוב לה, ולעומת זאת, הצורך הנשי החזק ביותר שיש לאשה מבעלה הוא: הסכמה עם קשייה. אנו מזהים באופן ברור שהאשה מספרת לבעלה על קשייה ועל כאביה הרבה יותר מאשר הבעל מספר לה על כאביו. היא מתארת בצורה רגשית את עייפותה, היא משקפת בצורה רגשנית מאד את קשייה בטיפול בילדים, מספרת על המאמץ שהיה עליה להשקיע בבישול, מתארת את הקור הנורא שתקף אותה וכו' וכו'.

רגש רחמים של אדם על חברו מהווה תהליך רגשי של קשר חזק בין אדם לחברו. ואם הבעל מגלה חמלה והשתתפות במצוקתה של רעייתו, היא חשה שהוא קשור אליה. בכך היא נותנת ביטוי לצורך הנשי המקשר ביותר את האשה לבעלה.

 

גברים ונשים מצא את ההבדלים

בנקודה זו אנו מבחינים בקושי רב בין המבנה הגברי למבנה הנשי. הבה נראה זאת בדוגמא הבאה:

הבעל הצליח מאד בפעולה שהיתה מוטלת עליו בעבודתו. הוא מגיע לביתו במצב רוח מרומם וברצון עז לשתף את רעייתו בהצלחתו. הוא נכנס הביתה בשמחה ובאמירה מרוממת של ברכת שלום. הרעיה משיבה באמירת שלום רפה ובהבעת פנים מיוסרת. הבעל שהצטנן קימעה מהתלהבותו שואל: ''מה נשמע?'' והיא משיבה: ''אני מאוד עייפה''. לשמע הדברים מגיב הבעל מיידית: ''לכי לנוח''.

תגובה זו של הבעל אינה תקינה ומגלה חוסר ידע מינימאלי בנפש האשה. וכי אשתו אינה יודעת שאם הולכים לנוח, פגה העייפות? בדומה לכך, אשה אומרת לבעלה: ''חם היום'', והוא פעמים רבות מגיב: ''לא חם''.

הצורך של הרעיה מבעלה הוא: ''שתסכים עמי שקשה לי''.ואילו הבעל, לא די בכך שלא הביע הסכמה עם קשייה, אלא אף הגיב בצורה שהובנה על ידי רעייתו שהקושי אינו נוראי כלל וכלל, שהרי יש פתרון לבעיית העייפות - אפשר ללכת לישון. אם את חושבת שחם היום - כלל לא חם.

הגורם לבעל להגיב בניגוד לציפיותיה של רעייתו ולגמד את הקשיים, נובע משתי סיבות. בשונה מכוונתה של האשה להציג קושי כדי לקבל הזדהות ולא פתרון, הוא הבין שהיא הציגה בפניו בעיה כדי שיפתור אותה. לכן הוא הציע לה פתרונות, שהרי הצורך החזק ביותר שיש לבעל מאשתו הוא שתרגיש טוב, שתהיה שבעת רצון. לכן צורך זה גורם לו לתת לה עצות מעשיות - אופנים שונים להקל על המצוקות. ההנחה בתת המודע שלו היא, שאם תעשה רעייתו כפי שהוא מציע, יהיה לה טוב, וזה הדבר התואם לציפיותיו.

במצב זה, אפשר לזהות בצורה ברורה קשיים בין בעל לאשה שאינם נובעים מרוע-לב, אלא ממבנה רגשי שונה לחלוטין. זהו הקושי הרגשי העיקרי בין בעל לאשתו - האשה זקוקה להסכמת בעלה שהוא מכיר בכך שקשה לה, בעוד הבעל זקוק לכך שרעייתו תספר לו עד כמה טוב לה.

 

סתירה בציפיות

אי ההבנה הנוצרת בין הבעל לאשה בסתירה בין ציפיותיו לציפיותיה הוא מוחלט. הם אינם מבינים זה את זה. לא פעם אשה מתלוננת: ''מדוע כאשר אני מספרת לבעלי על הבכי הממושך של התינוק, הוא מגיב: 'תעזבי, שטויות, זה שום דבר'. מדוע הוא מזלזל במה שאני מספרת לו?'' היא כלל אינה מעלה בדעתה שאין הוא מתכוון לזלזל בה ובסיפוריה, אלא שבטעות הוא חושב שחובתו להרגיע אותה, ואת זאת הוא עושה כאשר הוא מקטין את המצוקה ופותר את הבעיה. כוונתו: חבל שהדבר מעסיק אותך, שהרי לא קרה דבר ששווה לבזבז את הזמן בעבורו.

את ההשלכות שיש לציפיותיה של האשה להסכמה עם קשייה, אנו יכולים להבחין בהיבטים פעוטים שהאשה עצמה אינה ערה להם. למשל, אפשר לעקוב אחר שפת הפנים של הרעייה בעת שהיא מחלקת אוכל כשסועדים בביתה אורחים. לכל אורח שהיא מציבה את צלחתו לפניו, היא מוסיפה בחיוך רחב את המילה: ''בתיאבון'' וכדומה. בעוד כאשר היא מניחה את צלחת האוכל לפני בעלה, לא רק שאין פניה מביעים חיוך, אלא שהיא מביעה פנים מיוסרות מעט. כביכול, היא 'משדרת' לבעלה: האם אתה מבחין שקשה לי?

במצב של סתירה זו, בין הצורך של הבעל לשמוע שטוב לה, לבין הצורך של האשה להשמיע שקשה לה ולקבל על כך הסכמה, הבעל הוא זה שמסוגל להתעלות מעל רגשותיו, לאפשר לרעייתו לספר את מצוקותיה ולהגיב בהסכמה להן. לולא כן, אשה שלא מתאפשר לה לתאר את קשייה, עלולה ליפול למשבר נפשי. כדאי לבעלה להסכים שאכן העובדות מלמדות על קשיים אמיתיים.

למשל, כאשר האשה אומרת שהיא עייפה, נכון שבעלה יגיב ויאמר: ''זה באמת קשה. חושבני שהייתי מתמוטט מזמן, אילו הייתי צריך לעשות את כל המטלות שביצעת''. אם היא מתלוננת על סבל גופני או רגשי, חשוב מאוד שהוא לא יפחית את עוצמת הסבל, אלא יאמר : ''זה ודאי מאוד כואב ומעיק במיוחד''. ייתכן שלאחר תגובתו זו של הבעל שהגדילה את עוצמת המועקה, היא תאמר: "זה כואב, אך בעזרת ה', אוכל להתגבר על הכאב ללא קושי מיוחד''.

עם זאת, חשוב שהאשה תהיה עירנית לצורה שבה היא מביעה את עצמה בפני בעלה, ותעלה חיוך על שפתותיה בעת שבעלה מגיע הביתה, וכן בעת שהיא מגישה לו אוכל.

 

למי תודה?

אנו מגלים צורך עמוק של גבר שרעייתו תכיר לו טובה על כל פעולה שהוא עושה בבית. פעמים רבות נראה שהנחיצות של הבעל לשמוע את הוקרת התודה מרעייתו נובעת מהצורך שלו לשמוע ממנה שטוב לה ושהיא נהנית ממה שהוא עושה למענם. כמו כן, הוא מבין את המילה 'תודה' במשמעות של ''בלעדיך לא הייתי מחזיקה מעמד''. נוסף לכך, כיוון שתודה אומרים למתנדב ולא לחייב, הרי שבהוקרת התודה של הרעיה הוא חש שהיא נותנת לו הכרה והסכמה להיותו 'מתנדב', כלומר, שהוא זה שמסוגל לספק את צרכיה.

לעומת ציפייתו של הבעל לשמוע מרעייתו את מילות התודה על פעולותיו, היא אינה מרבה להודות לו, בעוד היא אינה חוסכת במילות תודה לחברה או לשכנה שהיטיבה עמה בדברים פעוטים.

אם נעמיק חשוב על התהליכים שהוזכרו, נבין מדוע קיים אצל הרעיה מעצור נפשי להודות לבעלה, בעוד לאחרים היא כן מודה. 'תודה' אומרים למתנדב שאינו חייב, לחבר או לשכן. למי שחייב אין הכרח לומר תודה. כאשר בעל עושה דבר מה בעבור רעייתו, והיא תאמר לו: 'תודה', לכאורה, יש בכך הצהרה מצידה שהיא מכירה בעובדה שהוא התנדב ואינו חייב לה. ממילא הוא אינו שותפה, תחושה שהיא כה סולדת ממנה.

האשה אינה זקוקה לתודה במשמעות דומה לבעלה, כיוון שהיא רואה את מעשיה למען המשפחה כחובתה, ואדם חייב אינו מצפה שיודו לו על מילוי חובתו. אך היא זקוקה לקבל תגובה שתלמד אותה שבעלה שם לב למה שהיא עשתה. לכן, היא מבינה את הוקרת התודה שבעלה אומר לה במשמעות של: ''הוא שם לב למה שעשיתי''. בדומה לשאלת אשה את בעלה: ''איך האוכל? המרק מלוח לא?'' תשובותיו החיוביות לשאלותיה גורמות לה להרגיש שהוא שם לב למעשיה והתמקד בפעולותיה ובהצלחותיה.

בשינוי זה בין הבעל לאשה, אנו שוב מבחינים בבעיה רגשית שאינה קשורה לרוע-לב. הבעל מצפה להוקרת תודה. לעומת זאת, במידה רבה לאשה יש מעצור נפשי להודות לבעלה, ובוודאי לא ברמה שהוא מצפה לה.

במצב זה של צרכים סותרים, האשה היא זו שיכולה להתעלות על מעצוריה ולהודות לבעלה על כל דבר. היא גם תרוויח מזאת רבות, כיוון שהוקרת התודה היא צורך רגשי של הבעל ומהווה תמריץ רב עוצמה לשותפות הבעל בפעולות הנדרשות לבית ולמשפחה. כתוצאה מכך, הוא יחוש יותר ויותר קשר אליה, והקשר המשפחתי יתהדק.



תגובות הוסף תגובה
1.מיוחד וכל כך נכון!ענבל31/12/09
2.מדהים וקולע.ש13/05/10
בניית אתרים