החוק הצנוע

התכונות המייחדות כל איש ואשה מצויות בחלקי הגוף מן הצוואר כלפי מעלה. מן הצוואר ולמטה דומה כל אדם לרעהו וכל אשה לרעותה. נבדלים אנו זה מזה בראשנו השונה. בשאר חלקי הגוף, מלבד הראש, דומים אנו באופן בסיסי לחיות. גם להן יש אותם איברים שאינם משקפים אספקט כלשהו של האישיות. ואכן, המוסריות היהודית טוענת שעלינו לכסות את איברינו הדומים לאיברי בעלי החיים, ולגלות רק את האיברים שבהם משתקפת אישיותנו הייחודית. איברים אלו הם הראש והידיים.

עובדה היא שאנו מכירים את האדם, רק כאשר מסתכלים בפניו. אם נכסה את פניו ונתבונן בשאר חלקי גופו, קרוב לוודאי שלא נכירו. הבדלה ברורה זו בין פני האדם לשאר חלקי הגוף, תסייע לנו להבין מדוע לא קיימת כל דרישה כלפי חיה שתנהג אף היא בצניעות ותכסה את מערומיה. אצל החיה אין הבדל בין הראש המייחד לבין הגוף הפונקציונאלי. אצלה הכל פונקציה גם הגוף, גם הראש. אין לה בחירה או יכולת יצירה, כלשהי, כולה אינסטינקטים ועונה רק לגירוייה הביולוגיים. אין לה משהו ייחודי לגלות, ועל כן גם אין לה מה להסתיר. מן הראש ועד לזנב – כולה גוף.

*           *           *

גם אם תעמוד קבוצה גדולה של בני אדם יחד, יכיר המתבונן בהם - כל אחד מהם. כל אחד מחברי הקבוצה שונה מרעהו בצורה ברורה וחדה. ייחודיות זו היא חותמו של האלוקים שהטביע ביצוריו, כמבואר בתלמוד: "לפיכך נברא האדם יחידי, להגיד גדולתו של הקב"ה. שאדם טובע כמה מטבעות בחותם אחד - כולם דומים זה לזה. ומלך מלכי המלכים, הקב"ה, טבע כל אדם בחותמו של אדם הראשון, ואין אחד מהם דומה לחברו" (סנהדרין דף ד' ע"ב).

מיליארדים של יצורי אנוש חיים על פני תבל, ואין איש דומה לרעהו. ייחודיותו של כל אדם היא אוצרו הגדול. והיא בולטת בעיקר באמצעות פניו.

למרבית הפלא, כאשר מנתחים את המאפיינים שבפני האדם, מתברר, שחלקי פניו דומים בדרך כלל לשל זולתו. אמנם קיימות צורות עיצוב שונות לכל איבר אך אין הן בלתי מוגבלות.

למרות זאת מספר הפנים השונות של בני האדם בעולם הוא בלתי מוגבל. אין שני אנשים זהים. ניקח לדוגמא את העיניים אמנם אין צורתן שונה מפנים לפנים, אך עם זאת, יש להם כושר מיוחד לשקף את הנשמה ואת האישיות הייחודית לכל אדם. לכן גם נקראו "ארובות הנשמה".

זהו עומק המושג "פנים". בלשון הקודש מביעה המילה "פָּנים" את התוך, את הפְּנים. התורה רואה בפנים את השתקפות התכונות הייחודיות היוצרות את אישיות האדם. פני האדם מאחדות, איפוא, בצורה מסתורית ונעלמת את הצד הפיסי-ביולוגי של האדם יחד עם אישיותו-נשמתו.

בפני האדם ובראשו טמונים כוחות הניצוץ האלוקי, הלא היא הבחירה החופשית בין טוב לרע. כל תפקודי הראש והפנים - החשיבה, הדיבור, הראייה, ההבחנה, השמיעה ויכולת האכילה – הם כלי כושר לבחור בין הטוב לרע, בין האמת לשקר, בין הקדושה לטומאה.

*           *           *

אין אנחנו מסתירים את פנינו משום שהם משקפים את אישיותנו דמוית האלוקים. אנו מסתירים את גופנו, משום שהוא משקף את מאפייני הבהמיות שבנו.

מהו הרקע שעליו נוצר הבגד הראשון?

בשעותיו הראשונות הילך אדם הראשון עירום, ללא לבוש לגופו "והיו שניהם ערומים, האדם ואשתו, ולא יתבוששו" (בראשית כ', כ"ה). רק לאחר שחטא בראשונה נעשה הלבוש לקניינו. מה אירע בו באדם בעקבות חטאו, עד שמכאן ואילך הוא נזקק ללבוש? חז"ל פרשו: "זו היתה פעולת הזיווג אצלם, כפעולת האכילה והשתיה, איברים ההם אצלם, כמו עניין הפה והפנים והידיים אצלנו.

רק לאחר החטא נאמר עליהם: "ותפקחנה עיני שניהם וידעו כי ערומים הם" (שם ג', ז'). ידעו שראוי לכסות מקום הערוה, בהיות מעתה רוב פעולתו מכוונת לתענוג מאוס ומזיק".

העובדה שאדם וחוה לא  נזקקו לביגוד בטרם חטאו, נובעת מכך שבאותה עת הם כלל לא הזדהו עם גופם, אלא עם נשמתם. החומר הגופני היה עבורם פרט הנספח לעצמיותם, לנשמתם. הגוף עצמו היווה עבורם כיסוי לנשמה. לאחר שחטאו ונמשכו לצד החומר, שוב לא היה הגוף, כיסוי מספיק להם. כיוון שאדם שהזדהו במידת מה, עם הגוף, התביישו לעמוד עירומים לפני בוראם, ונזקקו לכיסויו של הבגד.

מאז נוצר הבגד הראשון, הפך הוא להיות סימן היכר אופייני לאדם, המבדילו מכל החי אשר על הארץ. בעלי החיים כולם, ללא יוצא מן הכלל, מהלכים עירומים, בעוד שאין לך חברה אנושית ללא ביגוד. הלבוש מהווה סימן היכר חיצוני לקביעה: "מותר האדם מן הבהמה".

על ידי צניעות הגוף המכוסה, מרחיקים אנו את המרכיבים הארוטיים המושכים יחסים בינאישיים. נמשכים אנו זה לזה לא באמצעות האינסטינקטים של הגוף, אלא באמצעות המאפיינים המבליטים את האישיות, שהיא ביטוי לצד האלוקי שבנו. אם המיוחד שבי נמשך אל המיוחד שבזולתי, קיימים כל הסיכויים שהיחס בינינו יהיה ייחודי ונמשך. כך הוא גם ביחס לקשר בין איש לאשה. בדרך זו יכילו היחסים אלמנטים רוחניים של קדושה המבטיחים את הנצח.

*           *           *

מאחר שחשיפת הגוף מגבירה את דרגת המודעות הפיסית, ברור שכיסוי הגוף מסייע להגביר את המודעות העצמית הרוחנית. כיסוי הגוף אין פירושו שהגוף חוטא. להיפך, הכיסוי מאשר את קדושת הגוף.

הצניעות אינה מסתפקת בכיסוי הגוף בלבד. הצניעות היא חובה וגם זכות להעלים מעין רואה כל דבר טוב, שיש בו ברכה.

מיכה הנביא, מציב את הצניעות כאחד משלושת מרכיבי היסוד של חובת האדם בעולמו. הוא קובע: "הגיד לך אדם מה טוב, ומה ה' דורש ממך, כי אם עשות משפט ואהבת חסד והצנע לכת עם אלוקיך" (מיכה ו', ח'). ה"הצנע לכת" הוא הנתיב לשלמותו המוסרית של האדם.

הדרישה אינה מצטמצמת לתחום הביגוד. זוהי משימה המוטלת על כל אדם, "הגיד לך אדם מה טוב". איך תהיה טוב, ואיך תזכה בטוב.

מסלול חייו של האדם, ביתו, הילוכו, שיחו ושיגו חייבים להיות טבועים בחותם הברכה של הצניעות. זאת קוראת לו להפנים את מעשיו, לא כאותם אנשים שמגמת פניהם היא למקד אליהם תשומת לב מן החוץ. גם המעשים הנעלים ביותר, אם הם נעשים לשם ראווה ופרסום, ערכם מתמעט.

מה עלוב הוא האדם שגם מעשיו הטובים מהווים מכשיר לראווה ולהתבלטות. מה מצער לראות אדם שכלפי חוץ עוסק אמנם בעבודת הבורא, אך לאמיתו של דבר, הגיגיו נתונים ב"עבודת עצמו". לא אחת פוגשים אנו באדם ששמו הולך לפניו כמי שפועל גדולות ונצורות, והנה לתדהמתנו, מגלים אנו אדם קטנוני, שאך יצר הפרסומת בוער בקרבו. נסה לעניין את אותו אדם במעשה טוב, שאין כבוד בצידו, והוא "יתנער" ממנו.

בעבור היהודי ההישג הגדול ביותר הוא טיהור הפנים האנושי והניצחון במערכת התגוששות היצרים שבבית פנימה ניצחון שלא נראה כלפי חוץ, נצחון שלא צריך לפרסומת וקהל.

הצניעות מתבטאת גם בדיבור. דיבורים שיש בהם ביטויים בלתי מוסריים, סגנון צעקני, טון דיבור שחצני, וקולות וביטויים שנועדו למטרות פרסומת ופומביות, מידת הצניעות סולדת מהם.

האדם מודרך על ידי מניעים החבויים בעמקי נפשו. הגורם הראשון לרצון ההתבלטות שלו הוא ראייתו את עצמו במרכז, קרי: אנוכיות.

היפוכם של דברים, אדם המכיר במיעוט ערכו לא יבקש לעולם להבליט את אישיותו. ההכרה בגדלות האלוקים מונעת ממנו להגזים בהערכת עצמו ופעולותיו, עד שהצניעות הופכת לחלק מישותו.

מאידך, יש לזכור כי היחס שבין מעשים ומניעיהם הוא דו סטרי. אמנם מעשים הינם תולדה של מניעים נפשיים, אולם בד בבד, ככל שירבה האדם להצניע את מעשיו ולהצטנע בדיבורו ובהליכותיו, מידת הצניעות תעמיק בנפשו פנימה, ועמה תבוא ההתעלות מעל האנוכיות.

*           *           *

בעולמו של היהודי מושגים הישגיו הגדולים הרחק מעין רואה. במסתרי לבו ובקפלי מחשבתו. שם שוכנים העוצמה והנחרצות. הם פועלים בשילוב עם הכושר להפנות עורף לפיתויים האורבים בכל פינה, במעטה הזוהר הכוזב של החטא. הקרבות הפרטיים שהאדם עורך בפנימיותו. היכולת לומר: "לא" לחטא, לזוהר ולפיתוי, הוא הישג המתבצע בחשאי. איש מלבדו ומלבד האלוקים אינו יכול להעריך את המאמצים הכבירים שהשקיע כדי לגבור ולנחול נצחון.

ועל כן כה יקרה היא הגבורה הפרטית של היחיד בעיני האלוקים, הרואה ויודע את צפונות לבו של האדם.

היחס האישי שלי עם האלוקים, הוא קשר ששום בן אנוש אחר אינו יכול להשתתף בו. אף אחד, פרט לאלוקים, אינו יכול לדעת מה הן מחשבותי הנסתרות ומהן שאיפותי הכמוסות. מעשי הגבורה הנשגבים ביותר מבוצעים בפרטיות ובצנעה.

*           *           *

פנימיות ופרטיות זו, המבטאת את אידיאלים היהודי המקודש, מתייחסת בדרך מיוחדת לחיי האשה היהודית.

סגולותיה של האשה עשויים להיות מוקד לטוהר ולהשראת השכינה בבית. כח המשיכה שיש לאשה, ממלא כראוי את התפקיד שלמענו נוצר, בהיותו מסייע לייצב את חיי המשפחה. אולם כח זה עלול להוות גם מקור לגירויים מחריבים והורסים, לפיכך, מצווה האשה יותר מן הגבר, לשמור על צניעותה, הן מבחינת ההצטנעות הנפשית והן מבחינת ההמנעות מחשיפה גופנית.

עקרת הבית – עיקרו של הבית, תפנים את כל כוחותיה פנימה- הביתה. זהו פשר המושג "כל כבודה בת מלך פנימה". אין מדובר בהסגר או בצמצום, אלא בהכוונה פנימה של המעשים והמרץ.

דרגת הכבוד העליונה שמגיע אליה ילוד אשה היא דרגת הכהן הגדול בהכנסו אל קודש הקודשים ביום הכיפורים, והוא לבוש לבנים כסמל הטהרה והאורה. הלבוש הוא סמל כבוד האדם באשר הוא אדם.

בתת ה' בכבודו ובעצמו לאדם ולאשתו ...כותנות ובהלבישו אותם, נאמר לנו שאין הבגד דבר שבהסכמה בלבד, אלא תוספת למעשה בראשית, מעין עור שני לאדם, מעין גופניות נאצלת יותר.



תגובות הוסף תגובה
1.א מ ת !!!ב13/05/10
2.פשוט יפה ונכון מאודעלמה08/07/10
בניית אתרים