מה קורה לאדם לאחר המוות?

מיד לאחר יציאת הנשמה היא נתונה במצב של מבוכה קשה.

באותה שעה, מהו המקור העיקרי אליו היא מכוונת את תשומת לבה? במה רצונה להתמקד יותר מכל?

בגופה – רוב הבריות מזהים את עצמם עם גופם. קשה לה לנשמה להתנתק מהרגל מחשבתי שהיה תמצית חייה בימיה עלי אדמות. על כן נתונה היא בימים הראשונים לאחר עזיבתה את החיים – באובססיה כלפי גופה, שנפרד ממנה. הדברים מרומזים בדברי איוב: "אך בשרו עליו יכאב, ונפשו עליו תאבל" (יד, כ).

תחושה זו קיימת במיוחד בטרם נקבר הגוף. הנשמה סקרנית לדעת מה יקרה לגופה. מצב זה הוא מפחיד ומקסים גם יחד. מצב, בו צופה האדם בסידורים וההכנות לקבורה. כאן טמונה אחת הסיבות לכך שהיהדות מלמדת אותנו לנהוג בכבוד – עד קצה הגבול – במה שנותר מן האדם. אנו יכולים לתאר לעצמנו מה גדול כאבה של הנשמה כשהיא רואה כיצד גופה – שזה עתה נפרדה ממנו – אינו מטופל כיאות.

לאחר הקבורה מתחיל הגוף להרקיב. התבוננות הנשמה בתהליך זה הוא בוודאי מפחיד ומכאיב גם יחד. התלמוד מלמדנו ש"קשה רימה למת כמחט בבשר החי" (שבת קנ"ב, א').

מצב זה מתייחס לענות של הנשמה ולכאבה בראותה את משכנה הארצי מתפורר והולך. המקובלים קוראים לתהליך זה בשם: "חיבוט הקבר". התהליך לעול להיות לנשמה נסיון הקשה מנסיון הגיהנום.

תהליך זה שונה מאדם לאדם. במידה שהאדם היה דבוק לגופו ולעולמו החומרי במשך ימי חייו עלי אדמות, כן תגבר - לאחר מותו – האובססיה שלו כלפיהם. כי עבור מי שהחומריות היתה בימי חייו חזות הכל, מהווה התפוררות זו של גופו נסיון מכאיב ביותר. לעומתו, בקוטב השני ניצב האדם שבימי חלדו השקיע את עיניו בצד הרוחני של החיים, אמנם, מבלי להפקיר את גופו וצרכיו, בהתאם לדרישת התורה.

אדם זה, יתכן שמיד עם מותו לא יהיה איכפת לו מה יעלה בגורל גופו. הוא ירגיש את עצמו טוב בעולם הרוחני אליו נקלע. עד מהר עשוי הוא לשכוח מעובדת קיומו כאן. זו הסיבה שהצדיקים אינם מוטרדים במיוחד מחיבוט הקבר. הלא מעולם, מעבר לנחוץ ולמתבקש, לא ייחסו חשיבות מיוחדת לגופם הארצי.

אם כן, ההתאמה לעולם הרוחני תלויה מאד בהכנת האדם בעולם זה. עיקר ההכנה תלויה בעשיית הטוב. לרבים מאתנו נראה המוות כנסיון מפחיד. הצדיקים, לעומת זאת, צופים קדימה לקראת עתיד בלתי נמנע זה. אם אנו מאמינים ובוטחים בחסדו האין סופי של האלוקים, כי אז אל לנו להתיירא מן המוות.  

בניית אתרים