סוף מענה בהקשבה תחילה

כשנולד יובל, בננו הבכור, חלמנו שנבנה משפחה קטנה וחמה. משפחה שבה כולם חברים של כולם, וכולם משתפים את כולם במה שעובר עליהם. היום יובל בן 15 ועולמו חסום בפנינו. הוא אינו פותח לנו פתח לדעת את המתרחש בקרבו. בבית הוא כמעט לא מדבר ורק ליד חבריו הוא נפתח. מבעד לדלת חדרו אנו שומעים את שטף הדיבור ואת השיחה הערנית ביניהם, וליבנו נחמץ.

אנו שואלים את עצמנו: היכן טעינו? מדוע איבדנו את היכולת לתקשר עם בננו היקר?

רינת היא בת תפנוקים. לא היה דבר שחסכנו ממנה. כל משחק שביקשה, כל חוג שרצתה. נתנו לה הכול, העיקר שתגדל ותלך בדרך הנכונה. היום רינת התרחקה מאיתנו וממה שביתנו שאף להנחיל לה. ראשה עסוק בשטויות, ונדמה שמה שנאמר לה היא תעשה בדיוק ההיפך. אין לנו שום השפעה עליה. רק כשהיא צריכה משהו, אז היא נזכרת בנו. מדוע זה קורה לנו? האם יש סיכוי שרינת תחזור הביתה?

חשוב ביותר לדעת בבהירות את מטרתינו בחינוך ילדינו, חשוב שבעתיים שנדע להעבירן לילד. הנחת היסוד היא שהילד אינו רק אובייקט שאנו מבקשים לחנכו. איננו שואפים ליצור אצל הילד מערכת התניות שבאמצעותן ידע כיצד להגיב במשך כל ימי חייו לכל מיני סיטואציות ועל ידן יוכל להיות טוב יותר, מצליח יותר ומאושר יותר. חינוך האדם אינו מתחיל ונגמר במה שהשקיעו בו הוריו. החינוך שהילד מקבל בילדותו מקנה לו ארגז כלים ישתמש בו כדי לחנך את עצמו בבגרותו.

חשוב לדעת שעיקר עבודת החינוך היא להביא את ילדינו לחנך את עצמם. ניתן לעשות זאת על ידי שנסייע לילד להבין מהן מטרות החינוך שאליהן כדאי לשאוף, ועם זאת, להביא אותו לכך שיוכל לעמוד בכוחות עצמו וירצה להמשיך לחתור לקראת מטרות אלו. רק כשיפעלו ההורה והבן מתוך רצון משותף ומטרה משותפת, יוכלו להגיע לתכלית החינוכית.

כל שותפות מבוססת על אימון ועל כבוד הדדיים, אימון ברצונו הטוב של השותף וכבוד מפאת היותו שותף שווה ערך. בעל ואשתו נותנים אמון זה בזה, כי לכל אחד מהם מטרה לבנות את ביתם המשותף, ואף אחד מהם אינו מחשיב את עצמו עיקר ואת השני טפל לו. גם שותפים בעסק מאמינים זה לזה, שאכן כל אחד משקיע את כוחו לטובת העסק ונותן לחברו את חלקו. אפילו שיתוף פעולה קצר דורש אימון. אדם שפונה לרופא, נותן בו אימון שיעשה את כל מה שבאפשרותו כדי לרפאותו. לא ייתכן קשר בין שני אנשים ללא אימון הדדי.

כלל זה נוהג במיוחד בהשפעה חינוכית. רק כאשר האב פונה לבנו מתוך אימון שהוא אכן רוצה להתקדם וקורא לו לתת את ידו להצלחתו, יכולה להרקם מערכת יחסים המקדמת את הבן. כשהאב מתייחס לכוחות הטוב הקיימים בבנו ומכבדו כשותף שווה ערך בתכלית החינוכית, הוא נותן לו כח להתחיל לצעוד בדרך זו.

אובדן קשר בין הורים לילדיהם - מקורו בחוסר אימון. כאשר הורים אינם מאמינים לילדם שהוא אכן רוצה להתקדם ולהיות טוב יותר, ואפילו חושדים בו שכוונתו רק להתנגד ולהזיק, הילד, אינו מאמין שהוריו פועלים לטובתו. ואז, במקום מערכת קשר והשפעה חינוכית, באה מערכת לחצים המפעילה את הילד בעל כורחו.

הוראת חז"ל: "יהי כבוד תלמידך, חביב עליך כשלך", היא המחזיקה את קשר האימון ביניהם. כבוד הוא תוצאה ישירה מאימון האב שהבן שותף בתהליך החינוך. מצד אחד, הילד מקבל ממני, ולכן עליו לכבד אותי, ומצד שני, אני מאמין בו ומכבדו כדי להניעו להתקדם.

כדאי לומר בכל הזדמנות: 'אנחנו'. לפעול מתוך התחשבות ברצונו ובדעתו של הילד ולהתייחס אליו בכבוד. הנהגה זו תביא לחיזוק הקשר בין ההורים לילדיהם. הורים המתנהגים כלפי ילדם בזלזול ואומרים: 'הוא לא יוצלח', 'מה אתה מבין כבר', 'מה זה משנה מה הוא אומר', אלו הם הורים העוצרים את התקדמותו של ילדם במקום לקדמו. ילדים כאלה עלולים לפתח במשך הזמן רגשות טינה וריחוק מהוריהם.

את תחושת האימון והכבוד, או את אי תחושת האימון והכבוד, אנו מעבירים לילדינו ביום יום על ידי תגובותינו לדעותיהם ולהבעותיהם השכליות והרגשיות. כיוון שהילד יכול לפרש כל תגובה או אי תגובה, לא ניתן לפטור את עצמנו מהקרנת הכבוד והאימון.

התייחסות מכובדת לדברי הילד באה לידי ביטוי בהקשבה. כשאנו מקשיבים לילד, הוא חש שאנו באמת רוצים בטובתו, וכתוצאה מכך הוא מאמין שלו ולנו מטרה משותפת. אז גם נוכל להדריכו לחיים, לסייע לו לעצב את השקפתו ולבנות סולם ערכים, והוא ישמע לנו כאוהב ולא חלילה, כאויב.

הקשבה דורשת לימוד והשקעה. אם נבדוק את עצמנו נגלה שבדרך כלל אנו מחכים בקוצר רוח שהילד יסיים לדבר, כדי שנוכל להגיד את מה שיש לנו לומר. לעתים אין לנו סבלנות להמתין עד שיסיים לדבר, כי אנו כבר מבינים את שברצונו לומר לנו ואנו קוטעים אותו. הילד מייחס את קטיעת דיבורו לחוסר רצוננו לשמוע את דבריו ולא להבנתנו העמוקה. ניתן לראות זאת על פניו של ילד קטן.

לא תמיד פתיחותו של הילד היא תהליך מודע או מכוון. רגשותיו של ילד קטן שמתחיל לדבר, מתעוררים בזה אחר זה באופן אסוציאטיבי. הוא מדבר על משהו, וזה מזכיר לו משהו אחר, והדבר האחר מזכיר לו עוד דבר. כך הם עלולים לנפח את תחושותיהם ולהוציאן מכל פרופורציה. חשוב לזכור שהשיקול השכלי השולט על דעתנו הוא המעניק את הפרופורציה. לילדים עדיין אין שיקול שכלי, אין הדעת. לכן, חוסר הפרופורציה אצלם הוא בגדר מציאות ולנו, כהורים, אין זכות לשלול את רגשותיהם.

רבי ישראל מסלנט אומר שצערו של ילד שהטביעו לו ספינת משחק בשלולית של מים, שקול לצער של קברניט שספינתו טבעה בים. אם המקשיבה לילדיה, יודעת שאכן זה כך. גם אם קל להתפתות ולבטל את דברי הילד במחי יד, מתוך חוסר התייחסות רצינית, נדע שבכך אנו סוגרים את ערוצי התקשורת איתם. עלינו לשקול בזהירות את תגובותינו, כשראשית יש להתייחס בצורה רצינית ומכובדת לדבריהם, ואפילו לתלונותיהם. אנו נדרשים לנהוג עם ילדינו בצורה שבה היינו רוצים שינהגו כלפינו.

עלינו להיות זהירים מאד. שכן אם לא נתייחס ברצינות הראויה לדיבורי הילדים, מתוך מחשבה שהם אינם חשובים, יבוא הנזק הגדול לידי ביטוי בשנות הנערות. בתקופה שנרצה לדעת על המתרחש בליבם ולהבין מהם הרגשותיהם ורצונותיהם, יהיו השערים נעולים בפנינו.

כאשר ילד קטן חוזר מהגן פגוע כי הציקו לו, או כשילד בוכה במר נפשו על שקיבל פרס 'לא שווה' מהמורה, או כשילדה מרגישה שחרב עולמה כי אבדה לה מדבקה מהאוסף, ניתן להם את מלוא תשומת הלב. נעשה זאת עם כל שפת הגוף ונתאזר בסבלנות לשמוע את דבריהם עד הסוף. לאחר שסיים הילד את דבריו, ננשה לומר בכמה מלים את מה שאמר במשפטים משלנו, והילד ירגיש שהבנו אותו.

חשוב להדגיש שעדיין נתון נעלם הוא אם אנו מסכימים עימו ועם תחושותיו. להבין, אין פירושו להסכים. להבין פירושו שאני מבין את תחושותיך, אבל המציאות מכתיבה אחרת. כל תגובה שנגיב מאוחר יותר, תתקבל אצלו כתשובה שקולה. גם אם יהיה לו קשה לקבל את דברינו, הוא לפחות לא ירגיש שהחלטנו כך מחוסר התחשבות בו.

קשרים רבים בין הורים לילדיהם נקלעים לקשיים ולמשברים, כיוון שצד אחד אינו יודע לכבד ולתת לגיטימציה לזכותו של הצד השני להרגיש ולחשוב באופן שונה ממנו. הורה שאינו מודע ואינו מכיר בזכות זו, מעיד על עצמו שאינו מוכן לקבל את המהות האנושית של בני האדם שמטבעם נוצרו כבריות בעלי תכונות, נטיות, דעות ותחושות שונות.

כאשר אנו מדברים עם חבר ואיננו מצליחים לסיים משפט לפני שהוא קוטע אותנו ודוחה את דברינו, נגיע מיד למסקנה שאדם זה אפילו לא ניסה להבין את דברינו. בהתאם, ילדינו עדיין לא הספיקו לחזק את ביטחונם העצמי, והם רגישים יותר ומושפעים מתגובות הסביבה. לכן עלינו, כהורים, לנהוג במשנה זהירות בתגובותינו להבעת רגשותיהם, דעותיהם או רצונותיהם, גם כשהללו נוגדים את דעתנו.



תגובות הוסף תגובה
לא רשומות תגובות למאמר זה.
בניית אתרים