המרד הגדול

 

היה זה בצהריי יום קיץ חם ולוהט, השמש יצאה מנרתיקה והשדות התרוקנו מאדם, שכן עבודת האדמה התבצעה כבר בשעות הבוקר תחת השפעת צינת הלילה. זמן זה היה מועד התכנסות הגברים תחת קורות בית המדרש.

שלא כמו בזמנים אחרים, בהם היה בית המדרש שוקק מקולות לומדיו הרבים שיצרו ניגון מופלא, כעת קטן היה מספר הלומדים. המעטים שהרהיבו עוז להגיע, הנמיכו את קולם מחשש לחייהם. לימוד התורה הוצא מחוץ לחוק, וכל העובר על הגזירה הסתכן בנטילת חייו. האווירה היתה מתוחה. גזירותיו של אנטיוכוס נתנו את אותותיהן על חייהם של בני הכפר מודיעין.

באחת הפינות ישבו מתתיהו, חמשת בניו ועוד מספר איכרים עמלי כדים סביב שולחן צנוע, ולמדו בחשק גדול. ניכר היה עליהם שכמעט ולא הופרעו מגזירותיו של השליט הרודן. שירת הלימוד לא פסקה מפיהם. בעודם מנסים לפענח סוגיה קשה, נשמע קול צרחת ילדים ממרכז הכפר. השלווה הופרעה באחת, וקולות אנשים בהולים נשמעו רצים לכל עבר.

מתתיהו ושאר באי בית המדרש ניסו לברר על מה המהומה.

נער בלבוש איכרים רץ לקראתם מתנשף בחרדה: "גדוד יווני מתקרב במהירות לעבר הכפר", צעק ופניו האדימו. מתתיהו שהביט באנשי הכפר חסרי האונים, הורה לשלוח מיד את הנשים ואת הילדים לבתים, ועל הגברים פקד להתייצב במרכז הכפר.

פרסות הסוסים של הגדוד היווני הדהדו בהרים, קרובות ומאיימות. מתתיהו עצם את עיניו ונשא תפילה זכה אל בוראו. בניו הביטו ביראה בדמותו האיתנה שנסכה בהם כוח נפשי רב. הגדוד היווני הגיע תוך שהוא מעלה ענני אבק, ונעצר קרוב מאד לקבוצת האיכרים הממתינה.

עברו דקות ארוכות של שקט מוחלט, עד שנפתחה דלת האפריון בה ישב הנציב האיזורי. הוא פסע בצעדים איטיים ובגינוני מלכות לעברה של קבוצת הגברים. הוא הביט בגאווה בחייליו אזורי המלחמה, לבושי שריון וקסדות נוצצות. חרבותיהם השלופות, מלוטשות ומאיימות, מחכות לפקודת הסתערות. בתנועת יד קלה הורה להציב פסל במרכז הרחבה, ותוך כדי כך נשמע הכרוז מפרט את החוק החדש. חוק המחייב כל יהודי להשתחוות לפסל כחלק מהפיכתם לנתינים "נאמנים''.

המתח היה רב. האיום על חייהם היה מוחשי מתמיד. חייו של כפר שלם, נשים, גברים וטף היה מוטל על הכף. ההשתחוויה לפסל היתה הפעולה המזעזעת ביותר כל יהודי הנאמן לאלוקיו. הניסיון של ''יהרג ובל יעבור'' היה מתוח באוויר. ראשי הילדים נראו מבצבצים מבין החרכים לראות את המחזה, מה יעשה אבא? מה יעלה בגורלו?... הראש היהודי שהתכופף באהבה רק לפני בוראו, נדרש עתה להתכופף לפסל מעשה ידי אדם, סמל השקר.

"קדימה יהודים מטונפים", צרח הנציב, "קדימה, להשתחוות! ואם לא, נהרוג את כולכם!" רחש עבר בין האיכרים שניצבו עתה חסרי אונים מול הגדוד היווני צמא הדם, שעמד מצפה להוראות הנציב. חלקם החלו להתנועע בחוסר מנוחה, כאשר לפתע החל מישהו מהם צועד באיטיות אל עבר הפסל שבמרכז.

חיוך קל נמתח על שפתיו של הנציב. תחושת ניצחון אפפה אותו והוא היה שבע נחת.

"ב ו ג ד !", נשמע קול צעקתו המצמרר של מתתיהו שהדהד בינות להרים מסביב.

מבטו של הנציב הופנה חדות לעבר מתתיהו, וחיוכו המדושן נמחק באחת. עיניו התרוצצו בחוריהן, והוא נראה כאריה רעב שכמעט והחל לנגוס בטרפו, וברגע האחרון חמק זה האחרון מבין שיניו...

"מי לה' אלי", קרא מתתיהו ועיניו ברקו בלהט. דמותו ההירואית קרנה עתה במלוא עוצמתה. שלוש מילים אלו חדרו עמוק אל ליבם של אנשיו... מיד, כאיש אחד, כגוף אחד, התאחדו אנשי הכפר בגבורה עילאית למתקפת פתע אשר הפיצה את הגדוד היווני לכל עבר, לא לפני שהנציב נהרג והפסל נופץ.

מרד המכבים החל...!

***

אחר הצהרים של אותו יום, עת השמש עמדה לשקוע על הכפר מודיעין, התכנסו היהודים לתפילת מנחה. מיד לאחר מכן, כינס מתתיהו את כל בני הכפר והסביר להם את משמעותם העמוקה של מאורעות היום ואת השלכותיו של מרד גלוי באימפריה רבת עוצמה. חמשת בניו העומדים לצידו חיזקו בנחישותם את אביהם המדבר בלהט קודש. להט המתאפיין בשילובם של מסירות נפש בלתי מתפשרת לערכיה של התורה מחד, וסבלנות בלתי נלאית לטובת בני עמו מאידך, כיאה לבן כוהנים.

צורך השעה – כך הוכרז, היא מלחמה! הגזירות הפכו קשות מנשוא, לא רק מיסים כבדים, ביזה והשפלה, מעתה נדרשו לבטל גם את מצוות ברית המילה, שמירת השבת, שמירת הכשרות, להשתחוות לפסלים ולחלל את המקדש.

"לפני שבועות מספר", אמר מתיתיהו, "כאשר עלינו בני ואני לשרת במקדש, חזינו בתוצאותיה של 'מגיפת ההתייוונות'. רוח הטהרה שאפפה את ירושלים במשך מאות שנים, מאז ימי דוד המלך הולכת ומתפוגגת. היוונים בשיתוף פעולה של האצולה היהודית מרוקנים את ירושלים מאוצרותיה הרוחניים".

"מאבקנו הוא לא נגד הכיבוש היווני לשחרור ארצנו מעול הנוגשים. מאבקנו הגדול הוא נגד התרבות ההליניסטית אשר הביאו איתם היוונים... ניצחון לתרבותם יביא עמו את המוות הקשה מכולם - חורבן רוחני".

קירות בית המדרש כמו ביקשו לאצור את דבריו של היהודי הזקן, שרוח ה' פיעמה בקרבו.

"יהודים יקרים, תורתנו היא תורת חיים! אם אדם לא חי את חייו בהתאם למהותו העליונה, חייו אינם חיים!''

"האמנם כן, אדוני?" נשמע קולו הצעיר של אחד מתלמידיו הנאמנים של מתתיהו, "האמנם כדאי הוא המוות, הצער והסבל?!''

"נערי היקר, נאמנותנו המוחלטת לדרך התורה יקרה היא אף מהחיים עצמם!''

"ומי אומר שכך?", שאל הבחור בקול רועד.

"אצילות נפשך בני... אצילות הנפש ה'קוראת' לכל אדם להגן על יקיריו, להגן על מולדתו, לחוס על חפים מפשע בעת מלחמה, להציל אדם העומד על סף טביעה או נפילה מצוק גבוה... על שכאלה תאמר לך אצילות נפשך: הן, עשה זאת אף אם חייך עלולים להיגדע, שאם לא כן, תואר אדם לך, מנין?!"

***

מתתיהו הביט בנוכחים במבט קורן... אנשי הכפר ידעו כי הם שומעים את דבריו הראשונים של מנהיג המרד ביוונים ותרבותם. מה שהם לא ידעו הוא שהניצחון האישי שלהם יסמל את ניצחון התורה, את הניצחון היהודי לדורותיו.

***

חמישה בנים היו לו  - למכריז המרד מתתיהו בן יוחנן, הכהן הגדול. בנו בכורו, יהודה, היה למנהיג המרד הגדול, ועמד בראש כל מערכותיו.

אב זקן ונחוש וחמישה אחים הם היו – הלוחמים המכבים.

אח אחד לא זכה לחזות בניצחון. הוא נפל חלל באחת המערכות המכריעות, וסיפור גבורתו ונפילתו נכתב לדורות בספר החשמונאים:

'צבאו' הקטן של יהודה - למעשה, קומץ איכרים חמושים בתחילה רק במגלים וקילשונים, גבר באורח ניסי על חיל המצב היווני בארץ ועל הגדודים שהוזעקו מארם. אז ציווה אנטיוכוס על עריכת גיוס כללי, ושלח שמונים אלף חיילים לקרב המכריע. לצורך הקרב הוא גם פתח את מכלאותיהם של פילי הקרב הענקיים. מכונת המלחמה האדירה של הממלכה היוונית יצאה לדרך, ובראשה – אנטיוכוס עצמו, מתוך מגמה לכבוש את הארץ, לרמוס את המורדים.

הפקודה ניתנה, והפילים יצאו לדרך בקול תרועה. צווחות הפילים ורעם פסיעותיהם הבעיתו את סוסי המרכבה המלכותית. הם הזדקפו על רגליהם האחוריות, המרכבה נטתה, ואנטיוכוס מעד ונפל. גלימתו נתפסה ביתד המרכבה. הסוסים המבועתים פתחו בדהרה, והוא נגרר על פני המשעול הסלעי, נחבל תוך כדי נחבט בריסוק עצמות. כזה היה סופו של העריץ.

בנו, בן השמונה הוכתר למלך. ליזיאש, שר צבאו, הציע למחוץ את ההתקוממות ביהודה בסנדליהם המסומרים של מאה אלף חיילים, בפרסות שמונים אלף סוסים ובצעדם של עשרות פילים. על אגפיו גונן בשורה של מרכבות, שגלגליהן הניעו להבי חרמשים שקצרו כל מי שהעז להתקרב אליהן.

ליזיאש נשמר מהפתעות.

יהודה המכבי הכין לו מארב בהרים החולשים על בקעת בית סוחרה. יחידות החילוץ היווניות שנשלחו לכבוש את פסגות, ההורים, הוכרעו במהרה, ביעילות ובדממה. יהודה חלש על העמק.

ואז נשמע הרעש העמום, הקצוב. צעדם של הפילים.

הם צעדו בסך, ארבעה בשורה, כשעל גבם צריחים ענקים. אשנבים צרים נפערו בהם, ומאחורי כל אשנב – קשת דרוכה.

כל פיל הוקף באלף חיילים חמושים, לבושי שריון, וסביבם חמש מאות פרשים.

ארבעה פילים נכנסו לעמק, מוקפים בארבעת אלפים חיילים ובאלפיים פרשים. אחריהם הופיעו עוד ארבעה פילים, ועוד ארבעה. ועוד, ועוד... והרחק מאחוריהם, מאחורי שדרות הפילים, נצצו רבבות החניתות של חיל הרגלים הפוסע בסך.

כל זה נגלה לעיני יהודה, הנחבא בהרים עם קומץ לוחמיו. כל זה לא הפריע לו לקרוא: "מי כמוך בא-לים ה'!" ולשעוט במורד – לעבר המרכבות בעלות הלהבים המשספים, לעבר הפרשים הדרוכים, חיל הרגלים והמוני הפילים...

ניטש קרב שסיכוייו אפסיים, ביחס של מאות לאחד. על כל לוחם יהודי, חשוף ודל נשק, ניצבי מאות חיילים בעלי מגן וצינה, מיומנות ונשק.

ואז הבחין אלעזר החורני, אחיו של יהודה המכבי, בפיל ענק שהצריח שעל גבו התנשא מעל לאחרים, ופיתוחיו וקישוטיו הרהיבו עין. "אין ספק", אמר בליבו, "שזהו פילו של המצביא, ליזיאש שר הצבא". חשב, שאם יצליח לפגוע בו ולהרגו יוכרע גורל הקרב, כפי שהריגתו של גליית הכריעה את הקרב נגד הפלישתים. הוא הבקיע לעצמו דרך בחירוף נפש, חרבו קצרה על ימין ועל שמאל, פילסה לו דרך, והבקיעה את חגורת הפרשים והרגלים. כל החניתות כוונו לעברו, כל החרבות הונפו – אך הוא הצליח להגיע אל הפיל, להיכנס תחתיו, ולתקוע בו את חרבו, עמוק, עד הניצב, ולהגיע אל הלב. הפיל הניף את חדקו, הריע בתרועת כאב, הזדקף על רגליו האחוריות והתמוטט, כשהוא קובר תחתיו את אלעזר האמיץ.

הקרב נמשך במלוא עוזו. לא נשמעו קולות שבר, וחיל יוון לא הוכה בתדהמה.

לא היה זה פילו של ליזיאש.

ליזיאש נותר בחיים, והוא שכרת עם יהודה המכבי חוזה שלום ואישר את העצמאות הדתית והמדינית, את הצלחת המרד הנועז. ארבעה אחים למודי קרבות השתתפו בטכס חתימת החוזה. אחד לא זכה: אלעזר החורני. הוא נקבר תחת גופת הפיל, שרבצה עליו כמונומנט ענק. גל עד למסירות נפשו. אנדרטה לתעוזתו.

ובכל שנה, בימי החנוכה, אנו נזכרים בו מחדש בעצב מהול בהערצה.



תגובות הוסף תגובה
לא רשומות תגובות למאמר זה.
בניית אתרים