בהתנגש העולמות

קרב איתנים התחולל בימים ההם בזמן הזה...

מגע קרוב בין שתי תרבויות שהתנגשו בסערה. שתי פלנטות שהתחככו זו בזו. שני  השקפות עולם שמהותם שונה: יוון ויהודה.

כבכל רעידת האדמה גם כאן נהרסו בניינים, נפלו חומות וגוויות של מחיר מלחמה, נותרו פזורות על מדרוני הטרשים.

מלחמה היא מלחמה, לא כן? וכשהקרב בין שני עולמות כה מנוגדים – יש לה מחיר!

 

שני העולמות

שורש התהוות העולמות נעוץ בערפילי שנות העבר. היו אלה ימי שוך מי המבול אשר מחק במחי יד ארץ ומלואה. דלת התיבה נפתחה וממנה יצאו אל אוויר העולם שני עולמות אשר פנו איש לנתיבו, איש לדרכו שלו.

למשך שנים רבות מאד הם רחקו איש מאחיו, עד למפגש הראשון שלהם, לאחר כאלפיים שנה, בימי מתתיהו. מפגש כואב בין אחים לשעבר, אך זרים זה לזה:  יוון ויהודה.

 

לידתם וקריאתם בשמות

הבה נשאב לאחור, לעת הולדתם של שני עולמות אלו. עת רוח אלוקים שורה על אבא נח, והוא מביט בשלושת בניו וקורא להם בשמות.

שמות אלו יגדירו את מהותם להפליא. יספרו על תכונות נפשם, על שאיפותיהם ועל תשוקתם ועל מלחמת התחככות שתתפתח ביניהם, לימים.

לבנו, תמצית לבבו, קורא נח: "שם". שם הוא מהות. שם האדם הוא המורה על הווייתו הרוחנית, והוא מבדילו מרעהו. נח קורא לבנו שם, כי ממנו יסתעף עם שלם שעיסוקו ברוחניות, במהות העולם ובתכלית מציאותו.

זהו עם שנבדל מאז ימי אברהם העברי מעמי תבל. עם סגולה שייעודו לפענח את הנעלה שבעולם, את הנס שבתוך הטבע, את האלוקות השולטת. אצל שם וזרעו תהיה פנימיות המעשים וייחוד שם ה' - עיקר משאת הנפש. כבוד ה' - הוא כבודם.

נח מביט בעיני רוחו בבן השני. לפעוט זה הוא קורא יפת. יפת הוא צירוף של יופי ופיתוי. זאת תהיה מהות הילד, כך יגדל.

לשלישי הוא קורא: "חם" – כי דמו רותח. פזיזות מעשיו ורתיחת דמו יעלו לו באובדן היקר ביותר לאדם עלי אדמות, אובדן העצמאות והחירות. העבדות לאחיו היא שתעדן אותו ומאדונו ילמד מוסר.

כמה מדהימה היתה ראייתו הנבואית של האב לטווח הרחוק. ראייה רחוקת טווח שהפליאה עוד יותר, לאחר מכן. בעת שעמדו שלושת הבנים מול מניעיהם האישיים, מול כבוד אביהם המחולל.

 

שם ויפת

שם ויפת, שני אחים בני אותו אב. לכאורה, דומים, אך כה שונים. שניהם דאגו לשמור על כבוד אביהם (בשונה מחם שחמק). שניהם אחזו בבגדי אביהם לכסותו, שניהם הסבו פניהם לאחור לכבדו.

שניהם זכו, כשכר על מעשיהם, בבגד. אך הבגד שזכה בו כל אחד מהם היה שונה.

שניהם אחזו באותה שמיכה, עשו אותה פעולה, אך מניעיהם נבעו ממהותם הפנימית השונה:

שם לא פעל מתוך מניע אישי, ואף לא רצה להרוויח מאומה. רק כבוד שמים עמד מול עיניו, מניעת חילול ה' ושמירת מצוותו שציווהו לכבד את אביו ולהכיר לו טובה.

לכן, נח מברכו באותו משקל: "ברוך ה' אלוקי שם" – כבודו ה' ישכון באוהליך.

ליותר מזה אין שם זקוק. בריבוי אור ה' בעולם יש לשם את חפצו ואת תשוקת נפשו. הבגד שניתן לו – הטלית, היא האור המקיף, הסוכך על הפנימיות להיות לה למגן ולמחסה.

לעומת זאת, היו ליפת מניעים שונים: שאביו יתגלגל כך בקלונו, זה לא יפה, לא אסתטי, לא תואם את נימוסי החברה. איכפת היה ליפת על אביו, אבל היה איכפת לו יותר על הפרת סדריו של העולם ועל האנדרלמוסיה העלולה להגרם ממעשה זה. ענייני שמים וכאב נשמת אביו לא תפסו אצל יפת מקום. הוא היה בנוי על חיצוניות.

לפי מידתו היתה ברכתו: "יפת אלוקים ליפת". נח ביקש בעבורו כשכר את היופי החיצוני, היופי שיפת כה סגד לו. הבגד שניתן לו הוא האיצטלה המלכותית המסמלת יופי ושררה גם יחד, משאת נפשו של יפת.

האב שהכיר את נפש בניו, ידע את תשוקתם. המתברך התברך במה שחפץ, במה שיהיה בעיניו גמול הולם.

אך אבא הוא אבא, ורצונו להטיב לבניו, אפילו אינם יודעים מה טוב בעבורם. לכן גם את יופיו של יפת מכופף האב לטוב: "יפת אלוקים ליפת וישכון באהלי שם". אמנם יפת הוא בן חורין, לא כחם אחיו, אולם היופי אשר הורעף עליו, יבוא לשלמותו רק בהיותו שוכן באוהלי שם. טוב הוא היופי, מכשיר גדול הוא להרחבת הדעת ולהידור פעולות ומעשים, אך בתנאי שתהיה בו מפנימיותו של שם, שיהיה אלוקים חופף על ממלכת היופי והחיצוניות, שיפת כה סוגד לה. בלעדי אלוקי שם אין ליופיו של יפת ערך, הוא מהווה רק מכשול.

מאז דור ההפלגה שבו נפרדו הגויים ללשונותם, לארצותם ולמשפחותיהם, ניתק המגע בין האחים שם ויפת, וכל אחד צמח במסלולו הייחודי.

סגולת נפשו וברכתו של שם התקיימה בבניו - בני ישראל. הבורא הוא מרכז הוויתם וכל יקרת האדם והעלתו על נס כבכיר הבריאה, היא אך משום היותו נברא בצלם, היותו עובד ה'.

גם יחסם אל החוכמה ואל תעודתה היה שונה.

בעוד פסגת השאיפה ביוון היתה למצות מהאדם את מרב תבונתו, ובכך להעלות את רמתו האנושית. פיסגת שאיפת יהודה היתה לדבוק בבורא, "להתענג על ה' ולהנות מזיו שכינתו".

לא זו בלבד שאין לאדם להתהלל בגבורתו ובעושרו, גם בחוכמתו אל לו להתהלל ולהשתבח. כל אלה לא באו לו מן עצמו, ורק מתנת שמים הם. ההלל והשבח שמורים אך ורק לאדם המכופף (המחלץ) כוחותיו וכישוריו ומען בוראו.

הוויית נפשם של בני שם התגשמה בעבודת ה' בבית המקדש, שבו נשקו שמים וארץ והיו לאחדים. משם קרן אור הקדושה על פני תבל.

באותה תקופה התפשטו בני יפת באירופה, ותרבות החיצוניות והיופי התלוותה אליהם בכל מסעיהם. הבן אשר אצלו מוצתה שיטת חייו של יפת עד תומה, היה יוון.

אצל בני יוון הגיעה הסגידה ליופי לשיאים לא נודעו. את כישרונותיהם השקיעו בפיסול, באיור ובכיור, והנחילו לעולם מורשת פסלים ואלילים מיתולוגיים שעקבותיה עדיין נספחים לתרבות אירופה המערבית, יורשת יוון, עד היום.

היוונים פנו גם אל החכמה והפילוסופיה, אל המדע ואל השירה, אל הפסיכולוגיה ואל חקר נפש האדם, והשליטו גם בהם את רוחם. החכמה שימשה כלי שיש להתהדר בו במליצות ובהברקות, בלי שתיהפך לתורת חיים לנווט אורחות על פיה. הפילוסופיה בחנה את העמוקות שבשאלות, אך התייחסה אליהן כחידות מקסימות ולא כאקסיומות מחייבות. גם כשדנו בנפש האדם, בחנוה מבחינת מבנה, בלי לתת משקל כלשהו לנפש האלוקית ופעולותיה. כך הם הגיעו לשלילת הבחירה החופשית ולעיוות מוחלט של האדם, תכלית בריאתו ומטרת קיומו. הם האלילו את הנהנתנות ואת חיי הרגע וכפרו בזיקה שבין היצור האנושי ליוצרו.

הם בראו לעצמם עולם שבו מככבים אלילי נהנתנות אכולי יצרים, שהיוו דוגמה לחייהם הפרטיים של האנשים פרועי המוסר.

את מוסריותו, את עידון נפשו של האדם ואת זכותו לקרבת האלוקים, לא ידעו ולא הכירו. לדידם, הטוב שנדרש מהאדם הוא טוב מדיני ותועלתי בלבד של "שמור לי ואשמור לך". על האדם רק להזהר להיות שומר חוק ולא להתנגש בו. רגשותיו של האדם: שנאה, קנאה, אכזריות, רוע לב, קמצנות, תאוותנות, כל אלו אינם מעניינה של התרבות היוונית, המקפידה רק על שמירת החוק ועל מניעת אלימות ציבורית.

אמונים היו לשיטתם שרק החיצוניות מחייבת התייחסות. לא השכילו להבין את הברכה שביופי, אלא השתמשו בו בכיוון ההפוך. ביופי קרניו של השור, שמהם עשויים בקבוקי התינוקות,  ציווי לחרוט: "אין לנו וחלק ונחלה באלוהי ישראל".

כך הפך היופי החיצוני לפולחן. הם סגדו לנעורים ולכח הפיזי. כך חונכה שרשרת דורותיהם, והתינוקות ינקו את המרד הנוטף עליהם מקרני היופי יחד עם חלב אימם.

 

ההתנגשות

יוון התעצמה. כיבושי אלכסנדר מוקדון צלחו, המזרח התיכון נפל כפרי בשל בידי מצביאה ומלכה המהולל. העולמות ששהו יחדיו בתיבת נח, שבו ונפגשו.

הפגישה הראשונה היתה בימי מתתיהו בארץ יהודה. יפיפיותו של יפת וחיצוניותו נפגשו במקדשו הנעלם של אלוקי שם.

אלכסנדר מוקדון עצמו ידע לכופף את ראשו מול קדושת שמעון הצדיק, אך יורשיו הזערוריים הביאו למלחמת עולמות.

הקרב היה עז. חיילותיו של יפת פרצו פרצות במקדש למען ישווה לרחוב היווני ולא יקרין עליו.

העולמות הזרים התנגשו זה בזה. ההתנגשות הובילה להתחככות כבדה, והמלחמה פרצה.

נהרסו בתים, נפלו חומות של ערכים, גוועו קורבנות של נשמות ישראל ומצוות התורה התגלגלו פצועות ברחובות העיר, זועקות את זעקתן הכואבת:

מלחמה היא מלחמה, אכן. וכשהקרב הוא בין שני עולמות כה מנוגדים – יש לנצח!

 

הניצחון

נס חנוכה הרים את דגל הניצחון מעל אוהלי שם. יוון וטומאתה גורשו מגבול הקדושה של ירושלים. המקדש רוחץ וטוהר, הנרות הועלו ושוב פרצה הקדושה.

מהותו של שם זהרה ממקום המקדש, דחקה את רוח יוון אל מחוץ לרחובות ילדיה.

העולמות שנפרדו ביוצאם מן התיבה, נפרדו שוב עם ניצחון החנוכה. כל אחד פנה לדרכו, סב לנתיבו. אך בכך לא תם הסיפור, הוא אך התחיל...

 

בזמן הזה

גלגלי ההיסטוריה נעו, השנים חלפו, ושוב מתנגשים העולמות זה בזה. יוון מסתערת, ותרבותה החיצונית, המגובה בעשרות כלי משחית אלקטרוניים חזותיים ושמעיים, מתאמצת להשתלט על אוהלי יעקב ולהפיל קורבנות בבניו. אך נר אלוקים טרם יכבה ומעט מן האור דוחה הרבה מן החושך.

עם רדת הלילה מתנוצצים נרות החנוכה בחלונות אוהליהם של בני שם. מזכירים את המאבק הישן-חדש, של אז ושל היום. המאבק המתיש בהתנגש העולמות.

היהודי המהלך אותה שעה ברחוב, רואה את ניצוצות רוח שם העולות ישר בגו זקוף ומאיר. והוא יודע, יודע בבירור מי ינצח. 



תגובות הוסף תגובה
לא רשומות תגובות למאמר זה.
בניית אתרים