דמוקרטיה ויהדות

העולם הדמוקרטי מבוסס על כך שאין בו ערכים קבועים המסורים מראש מדור לדור. כל אדם קובע לעצמו את ערכיו שלו, 'כל אחד והאמת שלו'. לכן, לא ניתן לבוא אל האדם ולצוותו: 'עשה כך!' יש לאפשר לכל אחד לחיות כפי רצונו.

כל אחד רשאי להחליט מהי דרך חייו והוא גם יכול לבחור אישית במנהיג שיחפוץ, ואף להציע את עצמו לישב על כסא מנהיג הארץ. מדוע ששכני, חבר הפרלמנט, יהיה בעל זכויות אזרחיות גדולות ממני? איך יעיז אי מאן דהו לאסור עלי להכריז בקול את דעותי כלבבי? שוויון אחיד לכולם. איש היישר בעיניו יעשה. נשמע צודק, נשמע חרות, לא כן?

בא ונראה אם גם נשמע אמת...

 

מגילת העצמאות המהווה את ה'אני מאמין' של מייסדי המדינה, איפיינה את מדינת ישראל כמדינה יהודית וכמדינה דמוקרטית גם יחד.

מרכיב מרכזי בחקיקת חוקי היסוד היה חוק 'כבוד האדם וחירותו', שנחקק ב-1992. בסעיף הראשון לחוק נקבע: חוק יסוד זה, מטרתו להגן על כבוד האדם וחירותו, כדי לעגן בחוק את ערכיה של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית.

במשך עשרות שנים היתה הדמוקרטיה בנימי המדינה נתון ברור מאליו עבור רוב העם. עד שאי שם בסוף שנות ה-70 ובראשית שנות ה-80 החלה להישמע הטענה, לפיה אין הדמוקרטיה והיהדות יכולות לצעוד יד ביד, נוגדות הן.

דרישת רוב אזרחיה כי תהיה מדינתם חברה במשפחה הדמוקרטית המערבית, עולה על כל הערכים האחרים. כל דרישה לייחוד, אינה מקובלת עליהם.

לדעתם, הגיעה העת בה העם היהודי יפסיק להיות מיוחד, הן בעיני עצמו והן בעיני העולם כולו, וייהפך לאומה, ככל האומות.

ייחודית כלשהי, הינה מוסכמת מבחינתם, אך רק בתחומים שבין אדם למקום אולם, בכל הנוגע לתחום החברתי – הן במישור חיי הפרט והן במישור הציבורי, העקרונות המדריכים את החברה הדמוקרטית הכללית, טובים הם גם למדינת ישראל.

 

האמנציפציה ההורסת

במשך כל הדורות האמין העם היהודי ביתרונו הרוחני. הוא ראה עצמו כעם סגולה אשר "לבדד יישב ובגויים לא יתחשב". אמונה זו נסכה בו הכרה עצמית במעלתו כעם קדוש ומובדל. היא גם נסכה בו כוחות-על ותקווה להמשיך להתקיים ולהאמין בעתיד טוב יותר.

ואז בא האמנציפציה וניתצה את חומות הגאווה הייחודית של העם. האידיאלים של המהפכה הצרפתית ותקומתה של האומה האמריקנית החלו לקעקע את יסודות האמונה התמימה ביתרון הרוחני.

מושגים כמו: חירות, שוויון, אחווה ושאיפת אושר, הונפו מעלה ונתקבלו כמנצחים ואהובים יותר מכל תורה ייחודית של אומה זו או אחרת.

מאמצים רבים מושקעים על ידי אלו המנסים לגשר בין הדת לחרות בהוכחות שונות ומשונות, שהרעיונות הנעלים של העולם המודרני, הדמוקרטי והסוציאלי, מונחים זה מכבר במורשת ישראל.

אחרים מושכים את דגל הדמוקרטיה גבוה יותר, תוך רמיסת היהדות שניתנה מסיני. המסורת הרוחנית, כך הם טוענים, מעלה את היהודי על נס, כיחיד סגולה, וממילא אין בה שוויון בין הכל.

כך איבדו יהודים רבים את משענתם הערכית בפני ערכי ההומניזם הכלל אנושי של ימינו, ואת גאוות ייחודיותם כ'עם לבדד ישכון' המירו בגאוות בני הדמוקטיה.

 

ערך עליון דוחה ואינו נדחה

אחת הדילמות הקשות ביותר, שחברה או יחיד נאלצים להתמודד עימה, היא כיצד מכריעים כאשר שני עקרונות המקובלים עלינו מתנגשים זה בזה, ואי אפשר לקיים את שניהם?

באה התורה וקבעה: קיים רק ערך אחד שהוא ערך עליון, ואין ערך אחר המקביל לו. כל ערך אחר, אם וכאשר הוא מתנגש באמונה בא-ל אחד, אינו יכול לעמוד בפניו.

אך לא די בזה. גם אחרי שנקבע הערך האחד והיחיד שאין למעלה הימנו, עדיין יש לשאול שמא אפשר לבנות מתחתיו סולם מסודר של ערכים.

התשובה היא שלילת. אין בתורה מצווה כלשהי הדוחה תדיר את האחרות. מתחת למצוות ההכרה בקל אחד, מצויות המצוות במעגל. לעתים דוחות ולעיתים נדחות. מצד אחד נצטווינו "לא תרצח", ואילו מאידך "הקם להרגך השכם להרגו" חובתך להציל חייך, כאשר מעשה רציחה מוסרי ואף מצווה. במקרים רבים של התנגשויות, קבעה התורה בעצמה מה דוחה את מה, במקרים אחרים, הוכרע הדבר ע"י חכמיה.

יהא אשר יהא, אין בכל התורה ערך אחד שהוא דוחה ואינו נדחה מלבד הערך העליון – שהוא קל אחד ויחיד.

את דרכה של ההלכה מסכם ספר קהלת בתמצות (פרק ג'): "לכל זמן ועת לכל חפץ תחת השמים".

קהלת מציג את בעית הבעיות של האדם והחברה: ההכרח להכריע בין ניגודים. בפסוקים הבאים הוא מציג קבוצה של מעשים נוגדים, שלכולם זיקה מוסרית. בין הצמדים אנו מוצאים את: "עת להרוג ועת לרפא", "עת לשנוא ואת לאהוב", וכן "עת מלחמה ועת שלום". כאשר לכל ערך קיימת העת המיוחדת לו.

איך מכריעים מה נכון לעשותו?

קהלת ממשיך: "טוב אשר תאחז בזה וגם מזה אל תנח ידך, כי ירא אלוקים יצא את כולם". קיים ערך עליון אחד – והוא ה'. אם ירא אלוקים הנך, מצא מה ה' שואל ממך בעת הזו, וכך תעשה. כך תמצא את הפיתרון באיזו מידה לנהוג בכל שעה.

 

איך מכריעים בחברה הדמוקרטית?

סימן ההיכר של החברה המערבית הוא ההספק והשינוי. אמיתות ישנות שהיו נחלת הדתות, ניתצו זה מכבר. תיאוריות מדעיות שנחשבו כמוצקות, נדחו בפני תיאוריות חדשות. האופנה משתנה והערכים משתנים. למרות זאת, למרבית הפלא, גם לחברה זו עקרונות הנחשבים כאמיתות מוחלטות שלא ייתכן לערער אותן, עקרונות שהעם מוכן להילחם ולהקריב את חייו למענם. במשפחת העקרונות הללו, מצויים: המולדת, הדגל, המשטר הדמוקרטי, קדושת חיי האדם, חופש העיתונות, חופש האמנות, זכויות הפרט ועוד.

מה קורה כאשר עקרונות אלו מתנגשים זה בזה?

כיצד מכריעים בשאלת זכויות הפרט נגד זכויות המדינה? מי קודם?

אם חיי אדם הם הערך המקודש ביותר, כיצד קורה שלממון עדיפות על חיי האדם במאבק מקצועי? מתי קודמת קדושת החיים לזכות הציבור לדעת? אם האדם הוא ערך עליון מצד אחד, והחברה שוויונית לחלוטין מצד שני, כיצד יוכרע המאבק?

בהעדר עקרון-על, כמצוי בתורה, קיים, שוויון ערך לעקרונות כולם. הם נלחמים זה בזה ומי שמנצח – ידו על העליונה. המנצח הוא לאו דווקא הצודק אלא מי שכוחו רב, כך בדיוק אירע בעולם האלילי הקדמון, שבו נאבקו האלים זה בזה, כדי להשיג עמדות כח, מי שהפגין כח רב יותר – הכריע.

 

 

הדמוקרטיה המוותרת

הנצרות גם היא מכירה במושג: תשובה על החטא. אולם למרות טכסי הוידוי והחרטה שהנהיגה לאדם, היא פטרה אותו מן המאבק מול עצמו. היא לא דרשה ממנו תשובה, ולא תיקון החטא. לדידה, די בחרטת החוטא ווידויו, העיקר שיצהיר את אמונתו לדתו – וייסלח לו בחסד. על פי אמונה זו האדם זוכה להרבה (כפרה) תמורת המעט בעל האופי המאגי.

כך ממשיכה הנצרות נאמנה את תורת האלילות היוונית – הרומית שגם כן דגלה בשיטה זו.

הסוציולוגיה המודרנית, (קרי: הדמוקרטיה), למרות שזנחה את האמונה הנוצרית, ירשה את דרכה והמשיכה בקו הויתור לאדם. היא אף הרחיקה לכת והטיפה להתיר את המעט שאסרה הכנסייה. (על פי תפיסותיה, לא באו הדת וכבליה לעולם אלא כדי לספק צרכים חברתיים. בא פרויד וטען כי האיסורים מהווים חלק מביטויי העצבים של האדם. בהשתנות התנאים משתנים הצרכים ומותרים הכבלים. אדרבה טוב לו לאדם שימצא פורקן לצרכיו ולרצונותיו. החטא לא בא לעולם, לפי גישה זו, אלא כדי למלא פונקציה סוציולוגית, ואין הוא עניין מהותי. החברה שאסרה היא החברה שתתיר).

בניגוד לנצרות ולדמוקרטיה, תורת ישראל היא תורת המאבק – המאבק של הפרט עם עצמו, החברה עם עצמה ואף האומה עם עצמה. האדם לא נפטר מהחובה להתמודד מול חולשותיו. מובטח לאדם שעד סוף ימיו לא ישתחרר מהתמודדות זו, והיא המעניקה לו סם חיים ומשמעות לחייו עלי אדמות.

 

הסגידה של אז והיום

הסגידה לאלילות, כסגידת יוון לאליליה לא נדמה. ביטויי הסגידה אומנם אינם דומים לאלו של פולחני העבר, אך הסגידה היא אותה סגידה.

אם במבט ראשון נראה שיש בטיעון זה משום גוזמה, המעמיק יחוש שלמעשה לא השתנה דבר. במקום סגידה לאישיות אלילית, שסימלה תחום כלשהו של פעילות אנושית, כגון חוכמה, אהבה ומלחמה, באה הסגידה למדע, לתקשורת, לממון, לאמנות, למפלגה ולמדינה.

ניקח לדוגמה את האמנות. מה שנחשב כפיגול ותועבה בעיני הבריות, נחשב ככשר, כאשר מתנוסס עליו חותם הביטוי האמנותי. ניבול פה, זימה, רמיסת דגל, השפלתה של המסורת היהודית, של המדינה, של העם היהודי, כולם זוכים להכרה ולהערכה משום שנעשו בשם האמנות. בימים אלו נזכרים אנחנו במעשיו של הבן הקטן, בסיפור המפורסם של חנה ושבעת בניה. הילד נתבקש לשחק כאילו משתחווה הוא למלך ולא לפסל, וסירב. מעשים כאלו אינם נעשים אפילו כמשחק וכביטוי אמנותי.

 

זכויות הפרט

אחד ההישגים החשובים ביותר של העת החדשה היא חירות הפרט: חופש הדיבור, חופש ההתאגדות, אי התערבות השלטון בחיי הפרט ועוד. מושג החירות עבר גלגול נוסף, והוא – זכויות הפרט.

על פי תפיסת ההלכה, חירות הפרט נגזרת מן האיסור לשעבד את האדם, לרבות השתעבדות עצמית. ואילו בחברה המערבית, חירות הפרט נובעת מן התפיסה שלאדם בעלות מוחלטת על זכויותיו, וזוהי חירותו! לפי תפיסה זו הפרט אינו חייב לוותר על זכויותיו, כאדם מוסרי, לטובתה של החברה בה הוא חי.

במדינה הדמוקרטית, לאדם זכות לחינוך, לשירותים, לדיור, לעבודה, לרמת חיים וכיו"ב – זכויות המעוגנות בחוק. מאידך גיסא, ההלכה תדבר על חובת האדם להתחנך, לעבוד ולתת שירות. אין זה הבדל סמנטי אלא הבדל מהותי!

המושג זכויות הפרט, על פי המקובל בעולם המערבי משמעותו הפיכת האדם לתכלית הקיום – למושא כמעט אלילי. כשם שמצאנו בפנתיאון האלילי הקדמון שהאלים מתחרים זה בזה ונלחמים למען מימוש זכויותיהם, כך גם האדם המודרני נאבק מול זולתו למען השגת רצונותיו.

במילים חדות יותר: אלילות האדם, מוליכה בהכרח למאבק תמידי בין בני אדם על דברים בלתי ערכיים, כגון, ממון וכבוד.

 כיצד ניתן לבקש מחברה מערבית כזו שתקיים את המצווה: "קדש את עצמך במותר לך", כלומר, גדור את עצמך גם בדברים המותרים, כאשר הם גורמים לקלקול מידותיך. אם לדוגמא אתה נוטה להתגאות, חייב הנך להאבק עם עצמך כדי לצמצם את רגש גאוותך.

כל זה מנוגד לסוציולוגיה ולפסיכולוגיה המודרנית הטוענת שכדי למנוע תסכול ומתח פנימי מיותר, על האדם לתת פורקן לרצונו, ככל האפשר, ואל לה לחברה להטיל סייגים על הפרט המונעים ממנו פורקן ופריקת עול.

פן נוסף של אלילות האדם: הוא קובע את צרכיו ומגבלותיו והוא המתיר אותן.

לעומת מגמה זו, ההלכה גורסת כי החירות אינה אנרכיה. חירות משמעותה, שחרור האדם משעבוד לתשוקותיו ודחפיו.

תחום אחר של זכויות הפרט הוא היחס בין הפרט לציבור. כאשר עומדת זכותו של הפרט מול דרישות השלטון במדינה טוטליטרית, הפרט נכנע לשלטון ולצבור. בחברה הדמוקרטית המצב הוא כמעט הפוך, זכותו של הפרט קודמת כמעט תמיד לצרכי החברה או המדינה. החובות המוטלים על היחיד הן תשלום מיסים, שירות צבאי והכללת הילדים במערכת החינוך. אפילו ההשתתפות בבחירות נחשבת כרשות ולא כחובה.

לעומת הדמוקרטיה, מציגה ההלכה את דרך הביניים, כמו שאמר קהלת בחכמתו: "לכל זמן ועת לכל חפץ תחת השמים". כל נסיון לקבוע ערך מוחלט מלבד היותו חלק מתפיסה אלילית, מוליד עריצות או אנרכיה ואטימות לב.

ישנן מסגרות אנושיות הדורשות זכויות למעמד אזרחי מיוחד, גם על חשבון זכויות הפרט. לדוגמא, הרפואה. כדי להתקדם במחקריה, זקוקה היא לניתוחי מתים, המאפשרים הכרה טובה יותר של גורמי התחלואה והתמותה. מאידך גיסא, ישנם רבים המתנגדים לכך שגופם או גוף קרוביהם יעבור תחת האיזמל של הפתולוג. למרבה הפלא, הרבה מן הדוגלים בזכויות הפרט, לרבות זכות הפרט על גופו, מוכנים לבטל זכות זו בפני הרפואה. האין כאן סתירה? במה גדולה זכותה של הרפואה כדי לבטל את זכותו של הפרט להחליט על גופו? למה תיגרע מן הפרט הזכות למות בכבוד, כאשר הוא מרגיש שסופו קרב?

על פי ההלכה, אין האדם אדון על גופו, אלא זהו פיקדון שניתן לו מאת בוראו. ממילא, אין לא לרפואה ולא לפרט זכות לקבוע מה ייעשה בו לאחר מותו. מצד שני, פיקוח נפש דוחה מצוות רבות, ואף את איסור הפגיעה במת. על כך אמר קהלת: "אל תהי צדיק הרבה ואל תרשע הרבה, כי ירא אלוקים יצא את כולם".



תגובות הוסף תגובה
לא רשומות תגובות למאמר זה.
בניית אתרים