אקולוגיה בגן עדן

מאמרים נוספים
ארץ מצמיחה מצוות
אמונה וחינוך
שבעת המינים
בראש השנה לאילנות
מאמרים נוספים
אקולוגיה ויהדות
עצי הגן
שורשים
יום שמחה
העץ ואנחנו
תאריך הקורא להתבוננות
בשורת האביב בעיצומו של החורף
החורף כמוקד התאוששות ועידוד
החורף המעודד
גאולה במעבה האפלה
נופים מספרים על שורשים
אקולוגיה בגן עדן
מאמרים נוספים

אדם הראשון פקח עיניים בעולם חדש, עמד על רגליו בגן העדן, ושם שמע על... אקולוגיה.

אמנם הוא לא סבל מבעיית צפיפות האוכלוסיה. את משאבי הטבע טרם ניצל, והעולם, עוד היה נחמד, בראשיתי. שמיו תכולים, אוירו צלול כיין, בלי "ערשן", ערפל תעשייתי, ושאר צרות. מימיו מורכבים מאטומי מימן וחמצן בלבד, ללא תוספות מיותרות של כלורידים ורעלים. הנהרות זרמו לשמחת העין – ברוגע אפיקיהם, נקיים, זכים, ללא שפכי תעשייה. הצמחיה לבלבה באין מפריע, והיקום כולו היה שרוי בשלווה. הררי אשפה טרם נראו, לא בחופי אגמים נטושי נופשים ולא ביערות שרופי פיקניקים.

למרות שכל התופעות הללו טרם התרחשו, הקביל את פניו – חוק הגנת הסביבה, כמתואר בפסוק, הסתום והגלוי כאחד: "ויקח ה' אלוקים את האדם, ויניחהו בגן עדן, לעבדה ולשמרה" (בראשית ב', ט').

האדם שמע שתי מילים אחרונות אלו, ודווקא המגביל שבהן הרחיב את השקפת עולמו על תבל ומלואה. הוא צרפן לברכת האלוקים, לה זכה: "מלאו את הארץ וכבשוה" (שם א', כ"ח). הסינטיזה שנוצרה, הבהירה לו את רצון האלוקים במיטבו.

עתה, כאשר למד שעליו להכיר טובה עבור ההנאות שניתנו לו, והוא יעשה זאת באמצעות עבודה ושמירה, הבין ששלטונו על הטבע הוגבל, ואסור שידבקו בו סממני רודנות חסרת מעצורים.

הוא ספג לקרבו את המשמעות הנכונה של ברכת "כבשוה", שאין בה כל צידוק לדריכה גאה על יצורים. היא לא מתירה התאכזרות כלפי היקום. אין בה זכות להשמיד את מה שהעינים רואות, רק משום שכך מכתיבה ההנאה הרגעית החולפת.

ברכת "כבשוה" לא הפכה את האדם, לאדון בלעדי על העולם, הדום למדרס רגליו. ה"לשמרה", כפתה עליו את מסגרת חוקי הטבע, בהם עליו להתחשב ואותם אסור לפרוץ. עליו לשמור על האיזון בין מרכיביהם השונים למען יפעלו כיאות, לרווחת הכל. עליו לחיות בחרדת קודש ומתוך משמעת פנימית, אם רצונו לחיות תמיד – בגן עדן.

זאת תורת האקולוגיה הבראשיתית, הגלומה בעומק פסוק זה. כאן טמון הסיכוי לקיום העולם ולהתפתחותו, ללא סכנה להתפרקותו מעצמו. כאן זוכה האדם לאיזון, לאפשרות להכיר את מקומו הנכון בקרב יצורי תבל. כי רק מתוך הכרה זו מסוגל אדם לגבור על שרירות לב עצמו. לשמור על חוקי הבריאה. לכבדם, מתוך הכרת טובה אף כלפי הדומם המשפיע טוב, ולהכיר ולהודות למחוקק, לבורא.

זהו האיזון האקולוגי המלא, הוא ה"שלום" במונחו העברי, שלום מלשון שלימות.

חז"ל ביארו את המונח "לעבדה" "ולשמרה" וראו בהן חזות של המצוות כולן, מן המצווה הראשונה של עץ הדעת, דרך שבע מצוות האנושות (מצוות בני נח) עד לתרי"ג המצוות של עם ישראל. כולן שואבות מאותו חוק איזון. כולן באות לקיים את ההרמוניה בכל חלקי הבריאה, מנפש האדם עצמו, אל המשפחה, החברה, העם והאנושות ועד החי, הצומח והדומם בעולם.

האדם לדורותיו, מרד והפר את המשמעת. הוא גירש את עצמו מגן עדן. תחושת האדנות ללא הגבלה של האדם, פגעה באיזון. הופרה ההרמוניה בלבבות (ועל כך יעידו הפסיכולוגים), חישוקי מסגרות החברה חורקים ללא הרף (ראה מחקרי הסוציולוגים למיניהם). גם הטבע עצמו, זה המתקומם עתה נגד עוינות האדם, זה המשיב מלחמה שערה על הפגיעה המתמדת בו, הוכיח בצורה ברורה, שאין להפריד בין צו המוסר – המחייב לנהוג בכבוד בחוק תבל – לבין צו החיים. הפרת האיזון בעולם, הנובעת בחלקה הגדול מזלזול ומגאוות האדם, יצרה את בעיית ה"אוקולוגיה", זו הזועקת ומתריעה על סכנת החדלון המתקרב.



תגובות הוסף תגובה
לא רשומות תגובות למאמר זה.
בניית אתרים