ארץ מצמיחה מצוות

מאמרים נוספים
ארץ מצמיחה מצוות
אמונה וחינוך
שבעת המינים
בראש השנה לאילנות
מאמרים נוספים
אקולוגיה ויהדות
עצי הגן
שורשים
יום שמחה
העץ ואנחנו
תאריך הקורא להתבוננות
בשורת האביב בעיצומו של החורף
החורף כמוקד התאוששות ועידוד
החורף המעודד
גאולה במעבה האפלה
נופים מספרים על שורשים
אקולוגיה בגן עדן
מאמרים נוספים

ט"ו בשבט הוא סיפורה של ארץ ישראל, שלה בלבד.

זהו סיפור על מחזור של ארבע עונות השנה. מחזור הזריעה והקליטה, החנטה והלבלוב, וגם סיפור הכמישה שאחריה באה פריחה מחודשת. ואף כי הטבע מספר סיפור זה בכל קצות תבל, שונה הוא כאן בארץ ישראל. כאן, ורק כאן, חונטים האילנות ומצמיחים... משמעות. כאן, ורק כאן, מטפחים חקלאיה, החיים על פי תורה, זן מיוחד של פירות, הוא זן פרי המעשר.

כידוע, מעשר הוא עשירית הפרי הצומח, התבואה שבשלה, הירקות שגדלו. עשירית שמפריש החקלאי בשעת אסיפת היבול לטובת הזולת. ההפרשה היא לטובת הלוויים שלא זכו לקבל קרקע בארץ ישראל. יש שנים שבהן ההפרשה היא לזכות עניי העם שנאלצו בעניים למכור את נחלתם. ויש שנים שחובת ההפרשה היא לטובת האדם עצמו. אכילה בתנאים שונים מן הרגיל, רוחניים ומיוחדים, בירושלים דווקא, תוך הקפדה על כללי טהרה שיצרו גם חגיגיות ורוממות רוח.

מעשר זה הוא חלק אחד ממערכת שלמה של חוקי חקלאות שהטביעו את חותמם בכח צו התורה בימי קדם על הקרקע ועל האיכר היהודי. בין חלקי המערכת האחרים אנו מבחינים במצוות הפרשת תרומה לכהן, בחובת הבאת ביכורים, בצו המחייב להותיר את פאת השדה ללוקטים העניים, לגר, ליתום ולאלמנה, ועוד מצוות רבות המתמזגות למסכת, שבמרכזן גלום הרעיון: "שבשדהו של אדם מישראל אין הזרע מניב פירות לבעל השדה בלבד. אין האילן היהודי משגשג לבעליו בלבד" (ר' שמשון רפאל הירש).

החקלאות, עבודת האדמה ועצם הקשר למולדת, נרתמו בארץ למרכבת השאיפה הרוחנית המעדנת את החיים עצמם. ההנאה החומרית, הטבעית, הפשוטה והבריאה, עולה במציאות חיים זו דרגה, ובאורח פרדוקסלי מחדדת את ההנאה.

כיצד שואפים וחותרים למטרות רוחניות באמצעים טבעיים, כיצד מנשאים את ההנאה הטבעית לדרגה נאצלת של קדושה? ערכים נעלים אלו לומד החקלאי היהודי מכל שעורה ושיבולת של שדהו ומכל פרי הצומח בבוסתנו. כל הצומח, הפורח, הגדל ומבשיל על אדמה יהודית - פורח למען הרוחניות, למען חיים אציליים, על ידי כח שמיימי עליון ולמען אהבת האדם. הקב"ה קשר את אותות תורתו המאלפת בכל שלב ושלב של חיי האדם השולט בטבע, במיוחד בשטחים הרגישים שבהם מתעוררות נטיות הרכוש וההנאה, הם היצרים האפלים של אנוכיות ותאווה, אויבי היעוד האלוקי.

בשורות ספורות, זוהי תורת המעשר היהודית. בשבת העם היהודי על אדמתו, שינתה מערכת זו, בתרגולת מתמידה, את אופי העם. היא פתחה את לבו לראות את צורכי הזולת ולהבחין בהם. תחושת החסד התפתחה מתוך מערכת זו. אותותיה ניכרים עד ימינו במצוות הצדקה, שהכול מודעים לה, ורבים מקיימים אותה באופן מופלא.

אך מה לה, לתורת צדקה חקלאית זו ולט"ו בשבט? מדוע אנו מעלים דווקא היום מערכת זו על נס? מדוע דווקא היום, באמצע החורף הקר והגשום, כאשר האילנות עודם עומדים בעירומם ופירותיהם אינם נראים כלל?

ט"ו בשבט הוא ראש השנה לאילן.

משמעות "ראש שנה" זה, אחד מארבעה ראשי שנה המנויים במשנה, היא הגדרתו כתאריך הקובע למעשרות האילן - לאיזו שנה משתייכים הפירות ואיזה מעשר חל עליהם.

תאריך זה אינו תאריך שרירותי. ט"ו בשבט קובע למעשרות האילן, משום שבו נפתחת תקופה חדשה. החורף נחצה ביום זה לשנים. מהיום עולה השרף באילנות והחיים שבים לזרום בעורקיהם. אמנם עדיין החורף בתוקפו, אך בשרשי האילנות העירומים מתחילה החנטה. בסתר מתחילה התהוות הפרי החדש. ארץ ישראל מחדשת בתאריך זה את נעוריה, אוספת כוחות לאחר "מנוחת" החורף ומתכוננת לקראת האביב והקיץ להניב פירות חדשים.

מי שלא קהו חושיו, מי שמסוגל עדיין להרגיש את ארצו בצורתה הקמאית, הבראשיתית, וחכמי ההלכה היו כאלה, חש בלבו את שמחת ארץ ישראל המתחדשת והמתרעננת, ושמח עמה.

באכילת פירות בשלים מתנובתה, בירך היהודי, במשך דורות ובכל פינות תבל, ברכת "מזל טוב" על יקיצת ארצו הרחוקה. ארץ הרחוקה ממנו מרחק אלפי קילומטרים של גלות, אך קרובה לו קרבת נפש שאין למעלה הימנה.

זהו ט"ו בשבט. חג הארץ המצמיחה מצוות שבאמצעותן פיתח היהודי קשר עמוק איתה. עמוק יותר מקשר מולדת ובית סתם. קשר שאינו תלוי כלל בנסיבות חיצוניות כלשהן. קשר פנימי שלא ניתק לעולם.

קשר שאנו זקוקים לו כיום ביותר.



תגובות הוסף תגובה
לא רשומות תגובות למאמר זה.
בניית אתרים