בראש השנה לאילנות

מאמרים נוספים
ארץ מצמיחה מצוות
אמונה וחינוך
שבעת המינים
בראש השנה לאילנות
מאמרים נוספים
אקולוגיה ויהדות
עצי הגן
שורשים
יום שמחה
העץ ואנחנו
תאריך הקורא להתבוננות
בשורת האביב בעיצומו של החורף
החורף כמוקד התאוששות ועידוד
החורף המעודד
גאולה במעבה האפלה
נופים מספרים על שורשים
אקולוגיה בגן עדן
מאמרים נוספים

שום תקווה לא נראית באופק. אך שם בפנים, עמוק, בבטן האדמה, שם כבר מתרוננת צמיחה חדשה, חיים חדשים, השרף עולה באילנות.

הכל קפוא - הכל דומם.

מטרות עוז ניתכים בזעף. טיפות המים מרצדות ומתנקשות על גבי זגוגיות בחלונות הבתים, גולשות לאיטן ומרוות את האדמה הצמאה והצחיחה. בסופו של דבר הן הופכות לשלוליות גדולות של רפש ובוץ.

הכפור, שהשתרר ביום סגריר, הקפיא את הכול. ככל היקום והבריאה העטופים עתה בדממה עמוקה, מכורבלים ומכונסים בתוך עצמם, כשומרים על סודות פלאי היצירה ורזי בראשית, עומד לו מבוייש ונכלם, רווי דיכאון ועצב קודר - האילן. ערום וחשוף, שחוח ורטוב, ניצב בקומה קורסת, ושותק שתיקה רבת משמעות, שתיקה מלאת רז ומסתורין.

זה מכבר נשרו מהאילן עלי השלכת. עזבוהו לנפשו, הבאישו ונמקו. כל זכר לא שרד מהם. ענפיו בגדו בו, גדולים כקטנים, בפרוס עונת הקרח. במקום לכסותו במעטה סמיך של עלים ירוקים, להחם לו קמעה, נטשו אותו מבודד, הפקידו אותו לסופת הקור החודר עד למח עצמותיו. דומה האילן עכשיו למת מאובן. אף טיפת רוח חיים אין בו. נערמים על העץ רגבי שלג, הנערמים ערימות ערימות. כל כולו קופא מקור. אף סימן של חיים לא ייראה בו. מצבו כלאחר ייאוש. דומה, שגזר דינו נחרץ: נבול יבול. במקרה הטוב, יצלחו ענפיו להסקה כאשר יתייבשו מלחלוחיתם.

מראה האילן, חזותו בעונת החורף, נוגע ללב. רחמיך נכמרים עליו כשהוא נלפת במאבק איתנים מול סופות הסער, שודדי פירותיו, שהסתערו עליו במלוכד. התקיפוהו מכל עבריו בצליפות חדות של מטרות עוז ובחיצי כפור שנורו ללשד לבו. דומה בעיניך כאילו כל רגע עומד העץ להתמוטט וליפול, לכרוע ולהתפצפץ, הכול בהתאם לקצב הרוח החזקה השורקת ועושה בו כטוב בעיניה.

אך הנה שם.. שם... במעמקי תהום, במצולות האדמה האטומה, כבר עולה ביום זה השרף באילנות. בשעה מייאשת זו עצמה כבר יונק לשד השורשים את מיץ ההפראה. ממעל אין כל היכר, שום סימן חיים מיוחד לא נראה, הכול כמקדם מכוסה בלובן: האדמה, העצים, הענפים, הצמרת. שום תקווה לא נראית באופק. אך שם בפנים, עמוק, בבטן האדמה, שם כבר מתרוננת צמיחה חדשה, חיים חדשים, השרף עולה באילנות.

יום חג הוא יום זה: ראש השנה לאילנות. מי לא נפקד כהיום הזה, "כי האדם עץ השדה". האילן חוזר לאיתנו ושב לכוחותיו הקודמים. מעתה יתחיל שוב בחיים פוריים. משרף זה המחלחל בו, עוד ישגשג ויפרח, ילבלב ויגדל. הנה יתפזרו העבים וחמה תפציע. הכפור והשלגים יפשירו, יימסו. גם הביצות העתידות להיקוות סביבו, גם הן תתייבשנה. עוד יוריקו סביבו מכל עבר נאות דשא, תלמי השדות יעטפו בר, והנה עוד מעט ינץ הציץ, יצא הפרח ויגמלו עסיס פירות תנובתו.

אמנם עוד יחלוף זמן נכבד עד שיתאושש האילן בשלמות, עד שיעטה מחדש מעטה סמיך של עלים ירוקים ורעננים, מפיצים ריחות בושם. ברם התחדשותו מתחילה כבר היום. אין הוא ישן עוד שינה עמוקה, אינו עוד משותק, מאובן. דם רענן זורם בעורקיו, הוא חי!

*           *           *

כך היא גם תכונתו של האילן העתיק, רחב הגזע ורב הפארות: עם ישראל.

בהשקפה חיצונית נדמה שסוף סוף יתמוטט האילן העתיק ולא יחזיק מעמד. שהרי הגרזן ניתך עליו פעמים אין ספור. אומות העולם אינן מוכנות להעניק לו אפילו זכות קיום מינימלית. תמיד הוא שחוח ושפל בעיניהם, נחות דרגה. ככה בכל דור ודור עומדים עליו לכלותו. בתוך כל מערבולת עולמית נסחף העם הזה, נשחק בין אבני הריחיים של המעצמות הגדולות, גושים אדירים מתחרים בשנאת ישראל. שאון גלי העמים משליך תמיד את האומה היהודית אל זוטו של ים.

ויותר מקיומו הפיסי נמצא מעמדו הרוחני בשפל המדרגה. חלק הארי ממנו מעורטל לחלוטין מהמחלצות שקיבל בסיני. נבצר מהעם העייף והיגע, מרוב צרות ורדיפות, להתקומם נגד הטמיעה בנכרים, ונגד הירידה הרוחנית בכללה.

לכאורה, מצב של גסיסה.

אך לא. באותם מקומות נסתרים אשר אין עיני שכלנו רואות, מקומות אשר משם יונקים אנו מרץ ועוז להמשיך ולהתקיים כל רגע, בצינורות טמירים ונעלמים, שם כבר האירו פני הדור. שם כבר מתנוצצים זיקוקי אור הגאולה.

למראית עין הכול מכוסה במעבה החושך והערפל. הסתר בתוך הסתר. אך לאמיתו של דבר, כבר מתנוצץ אור צח ובהיר בשחקים, השרף כבר עולה באילן. עוד יתאושש הגזע הרחב, עתיק היומין ורב הפארות. עוד נכונים ימים טובים לישראל.

הלא כך אומר לנו הנביא בשם האלוקים: "כימי העץ - ימי עמי" (ישעיהו ס"ה, כ"ב).



תגובות הוסף תגובה
לא רשומות תגובות למאמר זה.
בניית אתרים