מדוע אסור לנתק חולה סופני ממכשירי ההחייאה?

נשמת האדם הינה חלק א-לוה ממעל. ריבוי שנות חיים או מיעוט ימים הינם מושגים כמותיים. לתחשיב זה אין, וגם לא יכולה להיות, גישה כלשהי לתחום הערכי ששמו "חיים". אין לנו מאזניים כלשהם שניתן למדוד באמצעותם את היישות הקדושה שנופחה בתוככי האדם מפי הבורא.

גם חולה במחלה סופנית, שתוחלת חייו קצרה ביותר, דינו כחי לכל דבר.

גם גוסס שאין לו כל סיכוי להחלים, והוא מוטל במיטה ללא תנועה, למרות זאת, כל עוד שהנשמה בקרבו, הריהו נחשב לחי. כל עוד זיק של נשמת רוח חיים באפו, איש אינו רשאי להחיש את זמן יציאת נשמתו.

החיים הינם ערך מוחלט, ואין מה שישווה להם בערכו. מכונה תעשייתית, ניתן להתייחס אליה על פי חישובי הרווח או ההפסד שהיא מפיקה. אם יתברר שעלות התפעול של המכונה יקרה מדי, וההוצאות עולות על התפוקה, רשאי בעליה להשביתה או לפרקה.

לא כך הם פני הדברים ביחס לחיי האדם. הם, כאמור, אינם נמדדים לפי "כושר הייצור" שלהם. זכורים לשמצה הנאצים שדגלו בשיטה שראתה באדם "מכונת ייצור", ותו לא. בשם שיטה זו הם שלחו מיליוני בני אדם לתאי הגזים, באשר לדעתם, אנשים אלה כבר לא תועלתיים במידה מספקת. פעולה זו היתה תוצאה ישירה של הכפירה בצלם האלוקי המצוי בנשמת האדם.

קדושתה של נשמת האדם והקשר שלה לבוראה יוצרים חיים בעולם הזה. חיים אלו, כאמור, אסור לנתקם ואסור לגרום להם שיפסקו גם אם למראה עינים אין בהם כל תועלת או זיק תקווה להמשך.

בניית אתרים