מהי גישת היהדות לחיי מין?

התיאוריות הפסיכולוגיות (בעיקר הפסיכואנליטיות) שפותחו על ידי פרויד והנוהים אחריו, המחקרים הסטטיסטיים שנערכו על ידי פרופסור קינסי והמהפכה המינית שכיום מכריזים עליה, סיבכו את השקפת האדם על המין. לא זו בלבד שבעיותינו לא באו על פתרונן, אלא אף העמיקו.

צעירים רבים בחרו לבעוט במגבלות שמטיל המוסר. הם נטו לחשוב שהם פיתחו פילוסופיית מין חדשה, בעוד למעשה אין באמתחתם שום חידוש מעבר לפריקת עול עתיקת יומין. על אף ההתחכמות והז'רגון האופנתי הממולח, עומדים בני זמננו בפני שתי השקפות נוגדות של ההתנהגות המינית. כל אחת מהשקפות אלו מייצגת גישה קדומה כלפי המין. באורח פרדוכסלי, רבים נוטים לאמץ בו זמנית את שתי ההשקפות. כתוצאה מכך הם סובלים לעתים קרובות מהניגודים הפנימיים הנובעים מכך, כפי שנסביר בהמשך.

באופן מודע מקבלים צעירים רבים את הנטיה החופשית והגלויה כלפי המין, היא הגישה האופיינית לחברה שלאחר פרויד. לכאורה, אין יותר רזין ומסתורין. כולנו חכמים היודעים את כל התשובות עוד משחר נעורינו. בד בבד עם הידע באה, כביכול, ההשתחררות מן המסתורין שאפף את המין. אין אנו רואים בו אלא דחף ביולוגי טבעי, והשאר אינו אלא שטות רומאנטית. מרצים צעירים ושוחרי סנסציות הם כוהניה של המהפכה, הגישה הטבעית והמעשית – דתה הרשמית, והמעצורים המוסריים הינם שטן המהפכה.

גישה זו אינה חדשה כלל ועיקר. אמנם המינוח הפסיכולוגי נשמע כחדש, אך התיאוריות המסתתרות מאחוריו, הן אלה של עובדי האלילים הקדומים. מהלכים אלו מצאו את ביטויים בדרכים שונות, למן הפריצות "הקדושה" של עמי כנען ועד להוללות שלוחת הרסן והבוטה של בני רומא. מוטיבים אלה של התמכרות ליצר ו"קידוש ההנאות", היו ידועים היטב בזמנים קדומים. ה"מוסר החדש" אינו אלא מסווה חדש לפריקת כל מוסר, ותו לא.

בעיקרו מהוה רנסאנס זה של האלילות איום רציני למוסר, למשפחה, ובסופו של דבר לאדם עצמו. עדות לכך הן משפחות אין-ספור שאבדו ונשחקו לחלוטין בגלגלי "המהפכה".

עם זאת קיים בנפשו של האדם פנימה צד שני, צד שקיומו יוצר מבוכה.

הנצרות הקדומה זיהתה את המין עם החטא הקדמון. הפריה והרביה נחשבו בעיניה כהעברת החטא מדור אחד למשנהו. רוב אבות הכנסיה הטיפו לפרישות, הנישואין נחשבו בעיניהם כויתור לחולשתו של האדם. במשך מאות שנים דבקה הכנסיה בגישה עויינת-מין זו.

למרות העובדה שלכאורה, אין בני דורנו נאמנים להשקפה זו, והיא משקפת רק גישה מיושנת שעבר זמנה, עמוקים שרשיה בנפשו של כל אחד מאתנו. פילוסופיה זו עדיין שלטת במחשבתו של האדם המערבי – במחתרת. היא קיימת במסתרים, למרות כל מחאותינו ועקרונותינו. הפסיכולוגים ערים לעובדה זו ומכירים את התוצאות הפתלוגיות הנובעות מההתנכרות הנסתרת למין והפחד מפניו.

רבים מאיתנו יכולים להיווכח בקיומן של נטיות נוגדות אלו במבנה הנפשי של עצמנו. בתוכנו פנימה אנו נוטים לראות במין דבר "מלוכלך" ותאוותני, כמשהו השייך לביב השופכין. אנו סבורים שרק על ידי איזו צביעות רשמית, הוא מקבל את הכשרו בחדר הנישואין. אם תיאור הדברים נשמע צורמני, הרי הוא בא רק כדי להדגיש עובדה קיימת הנוגדת לחלוטין את הגישה הרווחת, שלפיה קיים כיום שחרור ללא מעצורים.

היהדות מתרחקת משני הקצוות. היא דוחה הן את ההתמכרות המאוסה שבתרבות האלילית, והן את תפישת הנצרות בדבר החטא המונח ביסודה של כל פעילות מינית.

פריה ורביה היא המצוה הראשונה שניתנה לאדם. מצוה זו משמשת גם כאמצעי לאיכלוס העולם. משום כך, הטביע הבורא באנושות כולה יצר זה בעוצמה כה גדולה. עובדת היותו מכשיר לרצון ההשגחה, מקדשת ומרוממת אותו.

יתר על כן, בשיתוף הפעולה המיני יש אספקט חיובי, אף מעבר לדרישות הריבוי הטבעי. בפרשה הראשונה של בריאת האדם, מצווה עליו הבורא לפרות ולרבות כדי למלא את הארץ ולכובשה (בראשית א', כו-כח). בפרק השני בתורה, שבו מורחב הדיבור על טבעו המוסרי של האדם, אין כל זכר לצו הפריה והרביה. נאמר בו: "ויאמר ה' אלקים לא טוב היות האדם לבדו, אעשה לו עזר כנגדו... על כן יעזוב איש את אביו ואת אמו ודבק באשתו והיו לבשר אחד" (בראשית ב', יח-כה). שותפות אהבתם של הבעל והאשה היא מטרה נשגבה בפני עצמה. היא מצוה מקודשת ומרוממת על ידי הבורא. "לא טוב היות האדם לבדו". נטייתו הטבעית והפנימית של האדם להיטיב, אינה יכולה להתממש אלא אם כן תהיה לו בת זוג שעליה יוכל להרעיף את אהבתו הבלתי אנוכית.



תגובות הוסף תגובה
לא רשומות תגובות למאמר זה.
בניית אתרים