איך לא לגדל קקטוסים

פעם היה טוב, מתרפקים זקני הדור על העבר. פעם היתה אוטוקרטיה! לאבא היתה מילה סמכותית, והילד היה מחויב לציית. פקודה של אמא היתה פקודה, ולהוראה של מורה היה משקל כבד.

ובכן, ברוכים הבאים לעולם החדש. החגיגה נגמרה. לא עוד סמכות וציות. תחי המהפכה!

רבים מכירים את ספרו של דרייקורס: "ילדים - האתגר". השקפת עולמו של המחבר הביאה אותו לשבור את כל המוסכמות הישנות בתחום החינוך, מוסכמות שתמכו באוטוקרטיה (שלטון יחיד), ולפתח שיטה שעיקרה "דמוקרטיה" - זכות הכול שווה ואיש כרצונו יעשה.

"ילדים", כך הוא כותב, "חשים ברגישות מיוחדת כי שוויון זכויותיהם עם המבוגרים הוא עובדה, ושוב אינם מקבלים את השלטון האוטוקרטי של יחסי שליטים ומקבלי מרות".

אתה כאבא אמנם יודע טוב יותר, יש לך ניסיון רב יותר. גם את, האם, מבינה בהחלט מה טוב באמת לילד. אבל מה לעשות, אין לכם מילה. דמוקרטיה! נקודה!

 

מה עושים?

דרייקורס מנתח את המצב: "אין בידינו שיטות שיתבססו על עקרונות דמוקרטיים, בהם נוכל לחנך ולהוביל את ילדינו. כך הגענו אל הדילמה של זמננו..."

כלומר, אנחנו בבעיה! אליבא דדרייקורס, יש לנו דמוקרטיה, אנחנו מחנכים לדמוקרטיה, גם הילדים רואים את עצמם כשווי זכויות, ועכשיו מה עושים?

אם אתה, מורה יקר, רשאי להעמידני בפינה כעונש, מדוע לא אעמידך בפינה גם אני?

גם דרייקורס עצמו מודה כי הדמוקרטיה אינה גלולת פלא: "קיימת מבוכה גדולה באשר לאופן השלטת עקרונות הדמוקרטיה. התחומים בין חופש לפריקת עול ובין דמוקרטיה לאנרכיה התבלבלו".

המסקנות: "כדי לעזור לילדינו, עלינו לפנות מהשיטה האוטוקרטית המיושנת, הדורשת הכנעה. שוב אין אנו מסוגלים עוד להכריח את ילדינו להשמע לנו. יש לעודד אותם ולהמריצם לקחת חלק מרצונם בשמירה על הסדר".

שני משפטים בעלי השלכה מרחיקת לכת נאמרו כאן. ראשית, הקשיבו, כל ההורים שחושבים כי עדיין יש בידם הסמכות להכריח את ילדיכם לציית, טעות היא בידכם! שוב אין אנו מסוגלים להכריח את ילדינו להשמע לנו. שנית, המסורת עברה מן העולם. כלומר, מי שלא עבר סדנה לחינוך מחדש, לא יצליח בחינוך ילדיו. הוא אנטי דמוקרט, הוא שייך לעולם הישן, הוא מסורתי מדי...

רצית להשתלט על חיי ילדך? מי נתן לך את הסמכות? לא מבין דרייקורס.

 

הדיבר האחד עשר

"היות שהדמוקרטיה דורשת שוויון, אין ביכולתם של ההורים להחזיק בתואר סמכותי", כך קובעת שיטת דרייקורס באופן חד משמעי. "סמכות רומזת לשתלטנות, לכוחו של אדם אחד להשתלט על זולתו. לשתלטנות אין מקום במסגרת של שוויון. השתלטנות, הכוח והתוקף צריכים לפנות מקום להשפעה בדרכים של אחווה. שכר ועונש מתאימים לחברה האוטוקרטית בלבד".

שימו לב, הורים יקרים, לא עוד פרסים, לא עוד עונשים, אלו אינם מתאימים לדמוקרטיה!

מדוע לא?

"השיטה של הענקת פרס לילדים עבור התנהגות טובה, מזיקה לא פחות משיטת העונשין. הדבר מראה על אותו חוסר כבוד וזלזול. אנו מעניקים פרס לאלו הנחותים מאיתנו, בעד שירות או מעשה טוב. בעוד שבשיטה של כבוד הדדי בין אנשים שווי זכויות, נעשים הדברים משום שיש לעשותם".

דרייקורס מדבר על כבוד הדדי, הווי אומר, על הדיבר האחד עשר: "כבד את בנך ואת בתך..."

 

מועצה ללא יושב ראש

דרייקורס לא רק מדבר על תיאוריות, הוא גם מציע עצות מעשיות ליישום. כדי להקים דמוקרטיה מכוננת הוא מגיש את רעיון "המועצה המשפחתית". זו, כמו כל מועצה מחוקקת בעולם, תתכנס אחת לזמן מוגדר, ובה יועלו הצעות לדיון. איש איש יאמר את דעתו וההחלטות תתקבלנה ברוב דעות:

"כל משפחה תתאים את פרטי תכנית המועצה לצרכיה היא, אך העקרונות היסודיים שווים לכל משפחה ומשפחה. לכל אחד מבני המשפחה, כולל ילדים, כמובן, הזכות להעלות בעיה לדיון. לכל אחד הזכות להשמיע את דבריו. כולם מחפשים יחד פתרון לבעיה, ודעת הרוב היא הקובעת. במועצה המשפחתית קולם של ההורים אינו חשוב יותר או קובע יותר מקולו של כל אחד מהילדים".

שימו לב, אין זכות וטו, אין קבינט שבו מתקבלות החלטות אסטרטגיות. הכול פתוח, הכול שפיט, הכול ניתן לשינוי.

להורים יש דעה מוצקה ומגובשת בתחומים רבים. הם רוצים להנחיל לילדיהם את הדרך הטובה ביותר, אך הם אינם רשאים לעשות זאת, אלא אם כן תתקבל ההחלטה על דעת הרוב. גם לזאטוטים יש חלק באותו רוב... למועצה יש יושב ראש זמני המתחלף מפעם לפעם. כל אחד מבני הבית זכאי להיות יושב ראש...

"כדי שלא יהיה מנהל יחידי למועצה, על היו"ר לתת את דעתו לכל אחד מבני המשפחה, שיוכל להשמיע את דברו, כקטן כגדול. אם ההורים רואים מראש שהחלטה מסוימת שנתקבלה לא תצליח, בכל זאת עליהם לפעול על פיה, למרות אי הנוחות, ולתת לתוצאות הטבעיות לעשות את שלהן".

אם לשם דוגמה התקבלה החלטה במועצה כי שעת השינה תועבר לשעה 12:00 בלילה, אין להורים לנסות לשנות את הדברים, אלא לתת לילדים לפעול כפי החלטת הרוב...

והיה, אם הוחלט כי תהיינה הארוחות מורכבות מסוכריות ומגלידה, יבצעו זאת ההורים ללא עוררין...

עד מתי? עד לתוצאות הטבעיות, כשיבינו הילדים בעצמם כי לא זו הדרך...

אולי כאשר תיעצמנה עיניהם של הילדים בשיעורי בית הספר... או ילכו לביקורים תכופים אצל רופאי השיניים...

לדבריו של דרייקורס: "ה'דמוקרטיה' תלמד את הילדים הרבה יותר מאשר דיבורים או לחץ מצד ההורים".

 

כיבוד הורים - מתנה לילד

היהדות היא מתנגדת ותיקה של ה"אוטוקרטיה" (שלטון יחיד), אותה שלל גם דרייקורס מכל וכול.

איננו תובעים את ילדינו לציות ולמשמעת מעמדת כוח, בשל היותנו מבוגרים מהם בשנים. הפרסים והעונשים הניתנים כחלק ממערכת החינוך, אף הם אינם אמצעי כוחני הבא להשליט את כוחנו על הילד.

לא לזאת הכוונה.

כאנשים האמונים על קיום מצוות התורה, אנו מחויבים אך ורק כלפי הבורא - נותן התורה, נכנעים בפניו ומקיימים את רצונו. כוחנו כהורים כלפי ילדינו נובע אך ורק מתוקף היותנו שלוחיו של האלוקים לחנך את ילדיו, שאת נשמותיהם הפקיד בידינו.

מה מקנה להורים סמכות כלפי ילדיהם? הציווי: "כבד את אביך ואת אמך!" מה מחייב את הילדים במורא ההורים? הציווי: "איש אמו ואביו תיראו".

כאשר נתבונן במצווה זו המופיעה בעשר הדיברות, נבחין בפרט מעניין:

עשר הדיברות ניתנו בשני לוחות אבנים. הלוח הראשון מתייחד למצוות שבין אדם למקום, ואילו הלוח השני למצוות שבין אדם לחברו. ההיגיון מורה שמצוות כיבוד הורים תופיע יחד עם הדיברות שבין אדם לחברו. אולם, למרבית הפלא, מצווה זו מופיעה דווקא בחלק המצוות שבין אדם למקום.

זהו סודה של המצווה. הבורא הוא שמינה את ההורים ונתן להם ייפוי כוח לחנך את ילדיהם להגשמת רצונו. ההורים אינם מלמדים את הילד לבצע את רצונם באופן שרירותי. הם מלמדים את הילד כיצד לעשות את רצונו של הבורא. ברצון זה מחויבים שני הצדדים כאחד.

כיבוד הורים אינו מהווה מתנה להורה, מפני שהוא מגדל את הילד (מעין שכר טרחה), אלא להיפך: כיבוד הורים הוא מתנה לילד. זהו כלי מרכזי לעיצוב אישיותו. בוויתור עליו איננו עושים לו טובה כי אם רעה.

 

סמכות אהובה

סמכות ההורים והגבולות שהם מציבים לילד מהווים בעבורו עוגן, תחושת יציבות ושלווה. בעזרת הגבולות הוא יודע להכיר את מקומו ביחס לכלל, והמסגרת מאפשרת לו מרחב ביטחון שבה הוא יכול לפעול, לבחור ולהתנסות.

ילדים הגדלים בתוך גבולות, הינם בעלי ביטחון למלא את המשימות הנדרשות מהם. ציות לחוקים מגביר את תחושת הערך של הילד ומעניק לו הכרה בכוחותיו וביכולותיו.

חוקים וגבולות מוכיחים גם על אהבה וגם על איכפתיות. ילד שחי במסגרת של כללים, מאמין שלהוריו איכפת ממנו. הם דואגים לו, מתייחסים אליו וקובעים עבורו חוקים.

אמר פעם חכם: "דור שאין בו הורים (אלא ההורים הם ידידים של הילדים), הילדים - יתומים הם".

ילדים שאינם גדלים על ערכים קבועים ומוצקים, ביטחונם רופף, הם מרגישים אבודים, נעשים עוקצניים כלפי חברתם, ופגיעים כלפי עצמם. בקיצור: "ילדי קקטוס". ואף אחד אינו רוצה לגדל קקטוסים בביתו.

 

למה הילד מפגין שרירים?

ילד מסוג זה מפגין שרירים ואינו מקבל מרות. הוא מתחצף, מטיח בבוטות את מה שהוא חושב. ברוכים הבאים לעולמם של "ילדי השרירים".

כהורים, אנו עומדים לא פעם חסרי אונים מול תופעת שרירי התיגר שמפגין הילד. הוא יודע מה שהוא רוצה ועומד על שלו. יש לו שיטות מפותחות שנועדו להתיש אותנו. הוא מסרב לציית, ממאן לקבל מרות ומכריח אותנו להכנע.

מה עושים? שואלים ההורים המוטרדים. היכן טעינו? כבר נתנו לו את כל מה שהוא רוצה, מדוע הוא ממשיך?

זאת בדיוק הנקודה. ההורים נתנו לו את כל מה שהם חושבים שהוא רוצה, אולם לא את מה שהוא רוצה באמת.

הילד רוצה גבולות! הוא מנסה להפגין שרירים ולבדוק עד כמה הוא יכול להרחיק לכת. הוא מצפה שהוריו הטובים יעצרו אותו ויציבו בפניו את הגבולות - מה מותר ומה אסור, עד כאן ולא יותר.

עמדות נחרצות וכללים ברורים ללא פשרות, אלה יעמדו כתריס בפני הפורענות. כאשר הילד נוכח בקיומם של כללים ברורים ומוחלטים, ללא פתח נסיגה מצד הוריו, והוא רואה שהוריו משתדלים לעזור לו לעמוד בהם, מעודדים אותו, מאמינים בו ומגלים סבלנות והבנה לקשייו, הוא ימהר להרפות את שריריו המופגנים וישוב לתקשר עם הוריו בצורה חיובית ובריאה.

המעגל הבלתי פוסק של מפגן כוח, גערות ומאבקים, כניעה, ושוב מאבקי כוח, יבוא לסיומו באופן מוחלט, רק כאשר ייווכח הילד שהגבולות ברורים ומוחלטים.

הרי בסופו של דבר, גם הוא אוהב את הגבולות המודיעים לו כי יש מי שדואג לשלומו.

 

מילה של אבא, מילה של אמא

"כמה פעמים אמרתי לך לא לעלות על הספה בנעליים..."

"למה אני צריכה להגיד לך אלף פעמים לאסוף את כל הצעצועים מהרצפה..."

"כמה פעמים אסביר לך שאין לוקחים בלי רשות..."

נו, באמת, כמה פעמים???

כמה פעמים נבקש, נעיר, נדבר, נוכיח, נסביר, נזכיר, נשכנע ונצעק, כדי שיואיל ה"נסיך" בטובו הגדול לעשות את בקשתנו...

לעתים, חודרת למוחנו מחשבה קטנה, אולי שמיעתו פשוט לקויה, אולי תעלת האוזן סתומה בנוזלים...

'בדיקת גלידה' פשוטה תוכיח לנו שאין מדובר בבעיית שמיעה. נסו ללחוש בקול בינוני ומטה: "מי רוצה גלידה?" ומובטח לכם כי תגלו ששמיעתו של הילד גבוהה בהרבה מהממוצע.

מדוע, איפוא, אנו מדברים פעמים כה רבות, ואין מאזין?

ראשית, אנו עצמנו איננו משוכנעים בסמכות שבידינו ובחובתו המוחלטת של הילד לציית.

עלינו להפנים, כי חינוכו של הילד הופקד בידינו מידי הבורא. הוא אשר נתן לנו את המתנה המופלאה ששמה ילדים, הטיל עלינו את החובה ונתן בידינו את הסמכות לחנכם בדרך טובה וישרה.

כהורים המופקדים על חינוכם של ילדינו, לטובת הילדים בלבד, יש לנו מלוא הסמכות לדרוש מהם את מה שנראה נכון בעינינו. בכך אנו מחנכים את הילד להיות ממושמע וקשוב לגדולים ממנו, תכונה שתהיה חשובה לו גם בעתיד, לכשיגדל ויהיה לאיש.

כאשר נהיה משוכנעים בחובתו הבסיסית של הילד לציית, יכיר הילד מהר מאד בכוחה של סמכות זו.

אז מילה של אבא תהיה מילה ובקשה של אמא תהיה קודש...



תגובות הוסף תגובה
לא רשומות תגובות למאמר זה.
בניית אתרים