שליטה עצמית

שליטה עצמית

השליטה העצמית היא שם כולל להתנהגויות רבות ומורכבות. נמנה ארבעה מצבים, בהם נתקל האדם, והם דורשים ממנו מנהיגות ושליטה עצמית:

א. עמידה בפיתוי - העמידה מול פיתוי דוחקת את האדם לפינה ומאלצת אותו להחליט האם להיגרר ולהתפתות או להתגבר. הוא חייב גם לשקול את המחיר ואת הרווח שבכל אחת מהדרכים. על פי רוב, השכר מופיע ברווחים של "כאן ועכשיו", ואילו המחיר או העונש הינו ערטילאי, מרוחק ואינו מומחש.

ב. דחיית סיפוקים - כבר מהינקות המוקדמת אנו משדלים את ילדינו להשהות את רצונם למלא את סיפוקם באופן מיידי. אם הקוראת לבנה הבוכה: "אל תבכה, אמא כבר באה אליך", היא החלוצה בדרך החינוך שתלווה את האדם. הגננת תדרוש ממנו להתאפק מלדבר בשעת הסיפור, בבית הספר יורו לו שלא להסתובב בכיתה בזמן השיעור והחברה תאותת לו שעליו להיכנס למשטר של דיאטה או להימנע מעישון סיגריות. גם אם תפיסת הזמן עדיין אינה בשלה, וגם אם כבר הגיעה להתפתחות מלאה, תמיד יהיה קושי בשליטה עצמית ובדחיית סיפוקים לזמן מאוחר יותר, קושי שיצמיח אמרות כנף של מעשנים: "מה הבעיה להפסיק לעשן? כבר הפסקתי 15 פעם!"

וולטר מישל, חוקר שעקב אחר התפתחותם של ילדים מגילאי הגן ועד סוף התיכון. הוא ערך ניסוי שתוצאותיו היו משמעותיות ביותר: הוא הניח ממתק על השולחן ואמר שעליו לצאת לכמה דקות. קודם צאתו, התנה עם הילדים שנכחו בחדר, שילד שיוכל להתאפק עד שישוב, יקבל שני ממתקים. ילד שלא יצליח להתגבר על עצמו, יקבל ממתק אחד. שליש מהילדים איבדו את סבלנותם על אתר וחטפו את הממתק מיד עם צאתו מהחדר. כמה מהנותרים הצליחו להתאפק זמן מה, ומעטים המתינו במשך 15 עד 20 דקות עד לשובו.

ממסקנות המחקר התברר, כי היכולת לעמוד בפיתוי ולאכוף השתהות היא גם מנוף להתקדמות הילדים ומדד להצלחתם. המתאפקים היו כשירים יותר מבחינה לימודית. הם היו בעלי כושר ריכוז גבוה, היו מסוגלים להיצמד לתכנית עבודה ולהתעקש גם במקום שהסיכונים בו רבים. חוטפי הממתק היו בעלי ציונים ממוצעים של 528 במבחני SAT, ואילו בעלי השליטה העצמית הגבוהה השיגו ציון ממוצע של 652.

ג. התגברות על כאב - ילד נפל. דם זב מברכיו והוא בוכה ומילל. מבשלת חתכה את אצבעה, הולך רגל "עיקם את רגלו", האחר נפל במדרגות ביתו - כל אלו חווים סבל וכאב פיזי. מהו כאב חזק ומהו כאב קל? איך ניתן להתגבר על הכאב? שאלות אלו, שעומדות על קו התפר שבין תחומי הרפואה והפסיכולוגיה, העלו שהתשובה היא סובייקטיבית ביותר: מה שנחשב כאב בלתי נסבל לאחד אינו כה נורא בעיני השני. מדידת הכאב כמעט אינה אפשרית, והמידע אודותיו נשען על תלונותיו של הסובל, על אנחותיו ועל תנוחות גופו, כלומר, על תפיסתו הסובייקטיבית את כאבו.

ה"בשורה" בחקר הכאב עשויה להתמצות במחקרו של רוזנבאום: הוא ביקש ממבוגרים להכניס אצבע למים קרים מאד. ממצאיו הורו, שככל שהשליטה העצמית של הנבדק היתה גבוהה יותר, כך גם הצליח להשאיר את אצבעו במים הקרים זמן רב יותר. המסקנה: עוצמת הכאב קשורה ביכולתו של האדם לשאת אותו, או במילים אחרות: הסבל מהכאב יהיה נמוך יותר, אם יפתח האדם כלים להתמודד איתו.

ד. התמודדות עם מצבי לחץ - מצבי הלחץ סובבים אותנו כל חיינו: התינוק רוצה להגיע אל צעצוע מרוחק ואינו יכול, הגננת שואלת את הילד שאלה והוא אינו יודע את התשובה, התחרות בבית הספר קשה, הנער רוצה להתקבל ללימודים במקום מסוים ואינו יודע אם יעלה הדבר בידו, החברים לועגים לו, הבוס בעבודה דורש דרישות מרובות - כל אלו הם מצבי לחץ בריאים ומעודדים לפעולה. תפיסת הלחץ היא עניין יחסי ומשתנה מאדם לאדם. כאשר האדם רואה את עצמו כבלתי יכול לעמוד בדרישות המופנות אליו, הוא חש לחוץ. באיזו מידה ישפיע עליו לחץ זה והאם תהיה ההשפעה חיובית או משתקת: האם יתפרץ, יכעס, יהיה אטום לסביבתו או ייעשה מתוכנן וענייני, חותר למטרתו? הדבר תלוי בשליטתו העצמית.

התחומים שהשליטה העצמית ניכרת בהם מוכרים לנו מן מציאות היומיום. בנקל ניתן לזהות את הדרכתה של התורה, הנשזרת בכל אחד מהם: האדם נקרא להתגבר על הרצון הפוחז לרכל על חברו או להתלוצץ על חשבונו. מי שמקפיד להמתין בין מאכלי בשר לחלב, חייב לדחות את הנאתו משוקולד חלבי עשיר עד לאחר תום שש השעות המוקצבות לכך. תביעה מוסרית, הנגזרת מדרכה של תורה, תנחה את האדם להמעיט באנחותיו גם בזמן חולי כדי לא לצער את קרוביו.

 

הכול עניין של פרשנות

נתבונן בדוגמא הבאה: דניאל הגיש את חיבורו למורה. המורה עלעל בדפים, וכשנשא את ראשו, צחק צחוק רחב. דניאל שב למקום מושבו במבט מושפל ובכאב לב.

החיבור "נולד" במוחו של דניאל מתוך קושי גדול, ומלאכת הכתיבה גם כן לא היתה קלה. דניאל חשב: "חיבורי חסר ליטוש סופי". את צחוקו של המורה הוא פירש כך: "המורה רואה מייד את ההקשרים הרופפים בין חלקי המאמר, הוא לועג לי". מחשבה מרירה זו הטעימה אותו את טעמם של עלבון ושל בושה. אילו היה חושב: "המורה נהנה מן המבנה, שם החיבור מקורי והוא מוצא חן בעיניו", בוודאי היו תחושותיו שונות.

הפירוש שהצמיד דניאל לסיטואציות יצר בתוכו רגשות מתאימים וכואבים.

ואכן, כולנו נוהגים כך: אנו מצפים מילד מאוכזב למראה ארוחת צהרים שאינה אהובה עליו, שיירגע לאחר הסבר מדוע לא הספיקה אמו להכין את המטעמים שעליהם חלם. ההסבר אומר לו, שלא היתה זו פעולה שבאה להרגיז אותו, לזלזל בו, אלא אילוץ. קולות משונים מכיוון הגג עלולים להפחיד, בפרט אם הם מרשרשים באשמורת הבוקר, אולם הסבר רציונלי שמשייך אותם לציפור שמקימה שם את קינה, משקיט את החששות. אפילו עובד שכועס על פיטוריו עשוי למתן את ה"סמבטיון שבתוכו", אם הוא שותף למניעים שהביאו את המעביד למעשה זה.

גילוי מכתב בתיבת הדואר הוא סיבה לשמחה, אם חושבים שהגיע מחבר לעט, אבל אם מגלים עליו את חותמת הבנק, שוב אין שום התרגשות שמלווה אותו. סתם בירוקרטיה. כלומר, פירוש המציאות הוא הנותן בנו את חותמו.

והפירוש משתנה לפי עיניו של המתבונן. לכל אדם יש התייחסות בסיסית לחיים ולפיה הוא מפרש את התנהגות חבריו. אחדים מתוכנו למדו לפרש באופן אוטומטי כל התנהגות כמכוונת נגדם. הם נוטים לפסימיות ומצפים לרע ביותר. אחרים למדו לחשוב שאין להם שום אפשרות לכוון את חייהם. הפטאליזם משתלט עליהם והם אינם מנסים להשלים עם המציאות. מחשבותיו של האדם, הסבריו והרציונליזציה שהוא מצמיד למאורעות, הם המעוררים בו רגשות ותגובות.

מי ששואל: "מדוע זה קורה לי? מדוע שוב ושוב?" הוא כביכול אומר: "דווקא לי?! אלוקים, דווקא לי!" ואז הוא מתמלא תסכול ושנאה. נשמטה הכוס מידיו? "מדוע זה קורה לי?" האוטובוס ברח? "מדוע זה קורה לי?" נעלם מספר טלפון? "מדוע זה ק…" אפילו פעולות של מה בכך, זוטריות ואגביות, ממלאות אותו טינה. מישהו אחר יכול לומר: "אה, קצת שלימזל לי היום".

אנחנו הפרשנים של חיינו, אנחנו מקדיחים את רגשותינו.

מפליאים הם דבריו של האבן עזרא על הדיבר העשירי: "לא תחמוד" (שמות כ', י"ד). ראשית הוא מעלה את תמיהתם של אנשים רבים איך ניתן לשלוט ברגש החמדה: "איך יהיה אדם שלא יחמוד דבר יפה בליבו"?? והוא מציג את התשובה בדוגמא מאלפת ונוקבת: "דע, כי איש כפרי שיש לו דעת נכונה, והוא ראה בת מלך שהיא יפה, לא יחמוד אותה בליבו". גם הרגשות הלוהטים ביותר כפופים לרציונליזציה קרה: אם אין ההסבר שנותן אדם למראה עיניו, בא בחשבון ההסתברות כלל, הרי כבר הוא הציב סכר להתרגשות.

"על כן הוא ישמח בחלקו ולא ישים אל ליבו לחמוד ולהתאוות דבר שאינו שלו, כי ידע שה' לא רצה לתת לו, לא יכול לקחתו בכוחו ובמחשבותיו ובתחבולותיו". לא יכול אדם להצליח, לכבוש, לתכנן, להשיג, אלא מה שקבע לו אלוקיו. יש גבולות גדורים לחכמתו וליכולותיו - מה שמעבר להם הריהו כיופיה של בת המלך: נפלא, מבהיק ו... רחוק – אין מקום לחמדה!

אכן, תפיסות אקסיומטיות ואמירות פנימיות עשויות לשנות את רגשותיו של האדם.

 

אדם מדבר אל עצמו

ילדה קטנה נעמדת ליד העציץ שבקצה הסלון. היא רוצה לתלוש עלה גדול ויפה. היא שולחת את ידה ו… כמעט! ברגע האחד לפני האחרון היא מכה בידה האחת על היד המושטת ואומרת: "לא, אסור".

מה עובר באותה שעה במוחה של ילדה קטנה בת שנתיים? ובכן, מוחה ריק מכל מחשבה פילוסופית. היא פשוט מחקה את אימה. היא יכולה "לרחם" על העציץ רק כשהיא מדמיינת לעצמה את האם הגוערת בה קשות.

בגיל חמש חלה התקדמות: הילד שניגש אל הגפרורים אומר לעצמו בקול שקט: "אסור להדליק גפרור, זה מסוכן". הוא אינו תולה את דבריו באימו, ואינו צריך לדמיין את אימו מזהירה אותו לבל יעשה מעשה זה. הוא מסוגל להחליט על פעולותיו באמצעות תהליכי חשיבה. זהו השלב שבו הדיבור החיצוני, זה הנעשה בקול רם, הופך לדיבור פנימי ושקט.

הדיבור הפנימי, השקט, הוא בעצם תהליך המחשבה המלווה כל אחד מאיתנו לאורך חייו. בדרך זו מובן, מדוע הדיבור אינו משמש רק לתקשורת עם זולתנו, אלא גם לצורך שליטה עצמית. הדיבור העצמי הוא כלי לאימון, להתמודדות במצבים קשים, להרגעה עצמית ולשליטה במצבי לחץ.

אנו יכולים לומר לעצמנו: "לא קרה כלום", ולא לכעוס. אנו יכולים לשנן באוזני עצמנו: "הוא לא התכוון לרעה", ולסלוח. אנו יכולים לומר: "זה כמו מוקצה", ולהירתע ממחשבות צער בשבת. מילים שאנו אומרים בעצמנו אל עצמנו הן בעלות עוצמה, הן מפתח ליכולתנו לכוון את רגשותינו: לסכור, למתן ולהמתיק.

אמנם אי אפשר לגרש מחשבות. מחשבות של צער או של גאווה, של דאגה או של חלום טוב הן כולן מחשבות "דביקות" ועקשניות. הן מתקבעות במוח וננעלות. מחשבה מושכת מחשבה, והאדם מסובב במה שהוא בורח מפניו. אבל ניתן לשתול מחשבות.

המחשבות הן ביטויו של עולם הרגש. הן גם ביטוי וגם חומר הבערה ש"מדליק" את הרגשות. כשם שניתן לדבר בקול רם, כך ניתן לדבר דיבור פנימי ושקט. האדם יכול לצוות על עצמו להקריא מחשבות של רגיעה, פירושים אופטימיים למאורעות חייו, להפנות את תשומת ליבו לאושר ולשמחה שבחלקו.

פרי הרגש הוא המחשבה, והמחשבה היא המנוע לכוון את הרגש.

לא ניתן לגרש מחשבות מעציבות. אפשר לשתול במקומן מחשבות משמחות ובכך לשלוט על הלב.



תגובות הוסף תגובה
לא רשומות תגובות למאמר זה.
בניית אתרים