על גדות החידקל

מאמרים נוספים
חג השבועות – חג מתן תורה
לראות את הקולות
מעמד הר סיני – מאורע חד פעמי
שמירת מרחק חיונית במעמד הר סיני
מאמרים נוספים
מפסח ועד שבועות - עצמאות מדומה ועצמאות אמת
עשרת הדברות
הר המוריה והר סיני
ההכנה לקראת...
ייחודיות דמויותיהם של בועז ורות
חג השבועות
זכרון מעמד הר סיני
דוד המלך ואנחנו
מגילת רות – מגילת החסד
"היום הזה נהיית לעם"
שתי הלחם בעצרת
"מים רבים לא יוכלו לכבות את האהבה"
מסיני ועד הלום
נעים זמירות ישראל
לא נפולת ולא נמושה
היגיון מול דבקות
הר סיני מקומו, טבעו ופלאיו
אלקנה מנהיג המהפכה השקטה
גר הצדק פוטוצקי
סוד הגאולה
על גדות החידקל
הפועל "לשוב" במגילת רות
סיפור מגילת רות
עשרת הדברות
שיר הלל ל"חיים פשוטים"
מאמרים נוספים

למרגלות הר סיני, מול האש הלוהטת, בעוד הרעמים מתגלגלים עד קצות האופק וקול השופר גובר והולך, שם נחתם מעמדו של עם ישראל כבנים לה'. בקריאתם: "נעשה ונשמע", קנו ישראל את מעמדם המיוחד: עם סגולה, ממלכת כוהנים, גוי קדוש, בנים לבורא העולם. שאלתם של הגויים, שאלה של תגרים: "מה כתוב בה?" הותירה אותם הרחק מאחור.

האומנם נחסמה בפני כל הגויים הדרך להתקרב אל ריבון העולם? האין בתוכם יחידים שליבם טהור, שהתברכו בנדיבות, במצפון, במוסר, ברדיפת האמת? אכן, יחידים אלו סללו דרך להתקרב אל היהדות כגרי צדק.

ראשיתה של הדרך בנפשות שעשה אברהם אבינו. אמנם נפשות אלו הן עלומות וחסרות שם, אולם הן סימנו את הדרך למי שבא להסתפח לאורך הדורות לעדת ה'. בשמו של יתרו נקבה התורה מפורשות, ו"משם התקרבו כל אלו הגרים תחת כנפי השכינה" (זוהר, יתרו).אל שרשרת זהב זו יש להוסיף את בניו של סיסרא שלמדו תורה, את עובדיה הגר, את נבוזראדאן שר הטבחים בצבאו של נבוכדנצאר, את עקילס, את אנטונינוס ואת אונקלוס שתרגם את התורה. גם נשים גדולות שזרו את גורלן בגורלו של עם ה'. הגר, צפורה אשת משה רבינו, בתיה, רחב שנישאה ליהושע בן נון ושמונה מצאצאיה היו נביאים, ורות המואביה. 

כל אלו הביעו את עוז רוחם. הם דבקו באמונת האמת ובאלוקי האמת ולא נסחפו אחר פיתויים של עושר וכבוד בעולמם הישן. גם כאשר היו ישראל מושפלים, נתונים תחת מגף קלגסיהם, גם כאשר סבלו מרורות רעב וחרפת מחסור, גם אז הם באו מתוך נכונות לדבוק באמת.

בין גרים גדולי עולם, שדמותם מזהירה באור יקרות, שמור מקום מיוחד להתגיירותה של ממלכה על מלכה, על שריה ועל ראשי פקידיה. תופעה מופלאה מעין זו אינה חזון נפרץ, והיא ראויה לתשומת לב מיוחדת. כזו הייתה התגיירותם של מלך כוזר מעשה שזכה לסיקור היסטורי, להשערות ולפרשנויות רבות. מוכרת פחות היא פרשת התגיירותם של בית חדייב, פרשה שהתרחשה שנים ארוכות לפני מקבילתה הכוזרית.

 

ממלכת חדייב

חדייב היא ממלכה עתיקה ביותר ששכנה בצפון ארם נהריים, על גדתו השמאלית של נהר החידקל. בירתה הייתה ארבל, ומלכה המפורסם ביותר היה איזאטס. איזאטס היה מלך חסד, ובכישרון הצליח להרחיב את שטחי ממלכתו. "אמר רבי פינחס: "בשעה שיצא למלחמה, עשו לו סיעה של פסטון (- מארב), וירד מלאך והצילו" (בראשית רבה מ"ו, י').

במה זכה איזאטס למלאך מושיע? ומדוע הזכירו המדרש?

המדרש ממשיך ומספר: "מעשה במונבז המלך ובזוטוס שהיו יושבין וקורין ספר בראשית". מלכים גויים אלו היו קוראים בתורה ומתעניינים במצוותיה. "כיוון שהגיעו לפסוק הזה: 'ונמלתם את בשר ערלתכם', הפך זה פניו לכותל והתחיל בוכה, וזה הפך פניו לכותל והתחיל בוכה". כל אחד מהם הרגיש את עצמו נכלם וכאוב, עד כדי בכי, על היותו ערל. "הלכו שניהם ונימולו. לאחר ימים היו יושבים וקורין בספר בראשית. כיוון שהגיעו לפסוק הזה… אמר אחד לחבר: אי לך, אחי! וגילו את הדבר זה לזה" (בראשית רבה מ"ו).

מן המדרש עולה ששני האחים לבית המלוכה היו לומדים יחד תורה בתדירות קבועה. כמו כן, ניכר, לכאורה, שמילתם נעשתה בסתר, והיו מנועים מלתכנן אותה במשותף או לשוחח עליה בגילוי לב. יש לציין עוד, שהתעוררה התקוממות נגד בית המלוכה, וייתכן שהקשר נרקם בעקבות הגיור. שברי ידיעות אלו צריכות הסבר והרחבה וחשוב לפרוש את היריעה כולה.

 

הסיפור מאחורי המילה

עתיד להיוולד לך בן נוסף על בניך הקודמים - כך התגלה למונבז מלך חדייב. עוד התגלה לו כי עתיד בן זה ש"יהיה מלך גדול ואחרית ותקווה טובה יהיה לו". הבן הנולד נקרא בשם איזאטס, והוא התבלט בכישרונותיו. דווקא מפני אהבתם הרבה של הוריו כלפיו, הם נאלצו לשולחו למרחק. קנאתם של שאר האחים לא הותירה מקום לפקפוק בצורך בהרחקתו. איזאטס נשלח לבית מלך איספאסינוס, שם נשא אישה וקיבל חבל ארץ למלוך בו. לאחר תקופה גברו געגועי האב אליו, והוא קרא לבנו לשוב לביתו. בבית האב ישב זמן קצר, אחר קיבל את מדינת הקרחי (-תורכיה) ושב אל בית חותנו.

באותה תקופה היה סוחר יהודי בשם חנניה מצוי בבית איספאסינוס. במהלך ביקוריו לימד את משפחת המלוכה את תורת ישראל, וזו מצאה חן בעיניהם וגם בעיני איזאטס. היה זה, אפוא, המפגש הראשון של איזאטס עם היהדות.

כשמת מונבז, החליטה האם, הלני המלכה, להזמין את איזאטס לתפוס את מקום האב. אמנם צעיר האחים היה, ומשפט המלוכה בוודאי שייך היה למונבז השני, הבן הבכור, אך כישוריו ועוצמת אישיותו של איזאטס עוררו כבוד בלב האם. גם מונבז השני הסכים להחלטתה. איזאטס היה, אפוא, למלך, והיה אהוב על נתיניו ונערץ עליהם. הם ציינוהו לשבח שלא שמע לדברי שריו אשר יעצוהו להרוג את אחיו, כדי שלא יערערו על מלכותו. איזאטס, ירא האלוקים, אטם את אוזניו והחיה את האחים.

כשאך שקטו הזעזועים של חילופי השלטון, הובא חנניה היהודי אל ארמון המלוכה כדי להמשיך את לימודי היהדות. אז התגלה שגם האם, הלני המלכה, התעניינה בסתר בתורת ה' ובמצוותיה. איזאטס החיש את לימודיו, ואף גילה נכונות ברורה להתגייר. דווקא בנקודה זו עצרוהו אימו וחנניה מורו. שניהם חששו ממרד שעלול לפרוץ בממלכה, אם ייוודע לכול שהמלך התגייר. חנניה עצמו חשש גם לחייו שלו, שכן הוא עלול להיות מואשם בהתייהדותו של המלך. לא נותר לאיזאטס אלא להסתפק בקיום שבע מצוות בני נוח.

נקפו הימים. אל גבולות חדייב הגיע חכם מן הגליל ושמו אלעזר. כשראה אלעזר את המלך איזאטס קורא בתורה, הוכיחו על שהוא לומד את מקור הקדושה בעוד גופו ערל. אז חש איזאטס שהגיע זמנו למול את עצמו.

 

שמאל דוחה

ידוע, שכל הבא להתגייר, "אומרים לו: מה ראית שבאת להתגייר? אי אתה יודע שישראל בזמן הזה דוויים, דחופים, סחופין ומטורפין ויסורין באין עליהם" (יבמות מה, ב'). היהדות אינה מעודדת הצטרפות תחת כנפיה. תחילה דוחים את הגר כדי לבחון האם רצונו אמיתי, מציגים לפניו את מצבו הירוד של עם ישראל בין הגויים, ומציעים לפניו חלק מהמצוות הקשות ביותר כדי להרתיעו.

אין ידוע באיזה אופן דחו את איזאטס ואת הלני המלכה בשעתם, אולם ברור הוא, שבהיותם מלכים, ידעו היטב מהו מעמדם של המיעוטים בממלכות המזרח הקרוב. כך שמצבם של היהודים היווה בעצמו את ההרתעה. בניה של האומה שהם התעתדו להצטרף אליה, היו באותה שעה "דוויים, דחופים, סחופין ומטורפין".

שנת ג' אלפים תש"צ נחשבת כשנת התגיירותם של בני מלכות חדייב, היא גם שנת הכיבוש של ארץ ישראל על ידי הרומאים.

 

יד הפלדה האכזרית

חדירתם של הרומאים לארץ ישראל חלחלה דרך בית הורדוס, אותו עריץ שהתעקש להתערות בבית החשמונאים למרות גויותו. באמצעות רציחות, עינויים ורדיפות הגה את צאצאי החשמונאים מן המסילה. כך התגלגל השלטון לידי הרומאים. קיסריה החלה פורחת, וירושלים - ירדה קרנה.

 נציבים רומאים נשלחו לארץ יהודה, ואלו לא טרחו לפתח בה דרכים ומקורות פרנסה. הנציבים ידעו, ששלטונם ניתן להם לזמן קצר, על כן ניצלו את העם לצורך התעשרות קלה. אף מפעל כלכלי לא התפתח ביוזמתם. ארץ ישראל נתפסה בעיניהם כמכרה זהב שיש לבזוז את עושרו ביד חמדנית, יד פלדה. יהודים חוייבו להעלות מיסים לנציב מתוצרת אדמתם הזנוחה, מיסים שהותירו אותם בדלות איומה.

שמות רבים מתערבלים בתולדות הימים של אותה תקופת נציבות רומאית: פונטיוס פילאטוס, פלאקוס, פטרוניוס, קאספיוס קאדוס, טיבריוס, קומונוס, גיוס פלורוס ועוד - כולם שמות של אדונים רומיים. אלה דרשו את רוממות ממלכתם הרומית ולא השכילו להבין את צורכי העם ואת נטיות נפשו. אטימות וגובה לב אפיינו את באי השלטון. ממרום כסאם לא ראו את רצון העם לשבת בשלווה. ברוע ובעקשות התנכלו גם לצרכיהם הרוחניים של העם. כך קרה שהתעוררו סערות רבות בשל ניסיונותיהם של הנציבים להכניס צלמים או סמלים שונים של קיסרי רומי לירושלים ולבית המקדש. חוצות עיר הקודש היו עדות לדרמות קשות של יהודים שניסו לעצור בגופם בעד כניסת התועבה אל המקומות המקודשים והיקרים ללב. לעיתים אף שילמו על כך בחייהם.

גם מוסד הכהונה, שדורות רבים היו עיני הכול נשואות אליו, נפגם והתפרק: בגדי הכהן הגדול הופקעו מרשותו ונשמרו במצודת אנטוניה, שמצפון לבית המקדש, תחת פיקוחו של הנציב. סמכות זו הותירה בידי הנציב את הכוח למנות לכהן גדול את כל המרבה בשכר. בנסיבות אלו גם צדוקים עשירים יכלו לרכוש את המשרה החשובה, ובתמורה קנו את הזכות לגבות תרומות ומעשרות מאיכרי הארץ. תחלופת הכהנים הגדולים גברה, ולשכת הכהנים הגדולים כונתה: "לשכת פלהדרין", כלומר, לשכת הפקידים הרומיים.

הקושי, השעבוד, התככים והפלגנות גרמו אנדרלמוסיה חברתית קשה. בגל המאורעות הטרופים קמו אנשים חמומי מוח ועזי נפש, שהיו הורגים את מתנגדיהם במכת חנית קטנה, סקה שמה ברומית. אנשים אלו נקראו בשם סיקריקים. הסיקריקים היו מכים את מי ששיתף פעולה עם השלטונות ולעיתים גם נשכרו על ידי הרומאים כדי לפגוע ביהודים "מפריעים".

הארץ הייתה חבולה, מוכה ומושפלת. מבית היתה סחופה ודווייה מעוני, ומחוץ מדוכאת ביד הפלדה האכזרית של רומי.

בית חדייב צפו בכל אלו ממקומם שעל שפת החידקל. הם יכלו בהחלט לשבת בהשקט על גדות הנהר ולגדל את צאנם, להביט בגזעי התמרים שעיטרו את ארמונותיהם ולחיות חיי שובה ונחת. אך הם החליטו לעמוד לימין הסובלים ולחלוק עימם את גורלם. באומץ לב יצאו לחצות את הקווים. האמת שמפכה בחצרות ה', לא נתנה להם מנוח.

איזאטס שילם על צעדו הגורלי תשלום יקר: שריו לא ראו את התגיירותו בעין יפה, והם המתינו לשעת כושר כדי להינקם בו. הם יצרו קשר עם אביאס מלך ערב ושלשלו לידיו הון רב כדי שיילחם עם איזאטס. על פי תכניתם, היו אמורים לעזוב הם וראשי הצבא את המערכה, וכך יפלו המלך וביתו בידי מלך ערב. אולם הקלפים נטרפו מול עיניהם: איזאטס חשף את הקשר, ניצח במערכה למרות הכול, והרג את המתקוממים.

הדבר לא הרתיע את האחרים. מזימה דומה נרקמה בשיתוף הפרתים. הללו, שמספרם היה עצום, היו משוכנעים בניצחונם, והם הרהיבו עוז לחרף לא רק את המלך, אלא גם את אלוקיו ואת תורתו. המלך המבוהל קרא לצום ולתשובה, ומיד עם סיום תפילתו זנח מלך הפרתים את המערכה ושב לארצו בבושת פנים: גונב לאוזניו שאנשי מדינתו זוממים למרוד בו, והיה עליו להשיב את השקט על כנו בתוך ביתו שלו.

באופן זה מבואר במדרש שפרע הקב"ה לאיזאטס בזמן שאויביו ערכו לו "פסטון" (מארב), "וירד מלאך והצילו".

 

וגם הלני זכורה לטוב

לאחר ניצחונות בנה החליטה הלני המלכה לעלות לארץ ישראל. "מעשה בהלני המלכה שהלך בנה למלחמה, ואמרה: אם יבוא בני מן המלחמה בשלום, אהיה נזירה שבע שנים" (נזיר י"ט, ב'). בעלותה לירושלים, ליווה אותה איזאטס בכבוד גדול.

הלני המלכה פגשה את ירושלים במצוקת רעב קשה: ענייה הלכו יחפים ואותות הרעב ניכרו על פניהם המצומקות. ידיים רזות ודלות בשר הושטו לקראתה בבקשת עזרה. ג' תת"צ היתה שנת בצורת קשה, והנציב טיבריוס אלכסנדר התנכר לבני ירושלים. הלני היתה החלטית ונמרצת: היא ייבאה דגן ממצרים ותאנים מקפריסין, ופיזרה סכומי כסף גדולים למען עניי העיר.

במשך השנים עברה ירושלים שנות מחסור נוספות, ובכולן פעלו איזאטס ואחיו מונבז השני כדי להקל את מצוקת יהודי העיר. חז"ל העידו עליהם: "מעשה במונבז המלך  (-זהו גם שמו של איזאטס) שבזבז אוצרותיו ואוצרות אבותיו בשני בצורת. חברו עליו אחיו ובית אביו ואמרו לו: אבותיך גנזו והוסיפו על של אבותם, ואתה מבזבזם! אמר להם: אבותי גנזו למטה ואני גנזתי למעלה… אבותי גנזו במקום שהיד שולטת בו ואני גנזתי במקום שאין היד שולטת בו… אבותי גנזו דבר שאין עושה פירות ואני גנזתי דבר שעושה פירות… אבותי גנזו אוצרות ממון ואני גנזתי אוצרות נפשות… אבותי גנזו לאחרים ואני גנזתי לעצמי" (בבא בתרא י"א, א').

הלני הקימה בירושלים ארמונות מפוארים לבני משפחתה. שריד של אחד מהם נמצא באזור העופל. שבעה מבניה התגיירו ועלו לירושלים. חמישה מבני איזאטס ועם רב מחצר המלוכה לבית חדייב עשו כמותם ובאו ירושלימה, שם עסקו בתורה ובעבודת ה' כל ימיהם.

הלני המלכה היתה ידועה בנדבותיה הן לתושבי עיר הקודש והן לבית המקדש. חז"ל תיארו את מאמצי מלכים אלו לפאר את בית המקדש: "מונבז המלך היה עושה כל ידות הכלים של יום הכיפורים של זהב. הלני אימו עשתה נברשת של זהב על פתחו של היכל" (יומא ג'). בפתח ההיכל ניצבו ארבעה עמודים גבוהים. גפן עשויה זהב היתה תלויה על גביהם ואשכולותיה משתלשלות כלפי הפתח. מעליה היתה נברשת, שבשעה שהיתה החמה זורחת, ניצוצות היו יוצאין ממנה, והכול היו יודעים שהגיע זמן קריאת שמע של שחרית. במטבעות בערך של סלע שנשתמרו מתקופת בר כוכבא, ניתן לראות כוכב מוטבע מעל פתח אולם בית המקדש. יש המייחסים כוכב זה לנברשת שקבעה הלני המלכה.

 

נאמנות בשעת מבחן

נאמנותם של בית חדייב לא פגה. גם לאחר מותו של איזאטס, כאשר אימו שבה אל גדות החידקל, ומונבז, האח הבכור, קיבל לידיו את המלוכה, גם אז לא נשתכחה ירושלים מליבם. בכל כוחו דאג מונבז השני לרווחת תושבי עיר הקודש, ובמות אימו שלח את עצמותיה ואת עצמות איזאטס אחיו אל חלקת הקבר שנכרתה להם בעוד מועד.

בפרוץ המרד הגדול ברומאים, עמדו צאצאי בית חדייב לצד אחיהם היהודים ונלחמו בגבורה ובעוז רוח. ראו עיניהם, וליבם נחמץ, בשעה שנהדפו יהודי הגליל לאחור. רעדה אחזתם בבוא האויב בשערי ירושלים ועימם הורידו דמעה על חורבן בית המקדש השני.

גם מונבז וגם אימו משמשים דוגמה מייצגת לדבריו של המהר"ל, שקרא על סגולות נפשם של הגרים ש"הוא עניין נפלא". מרדנים ועקשנים, בעלי עוצמה נפשית ודבקות במטרה - כל אלו הן תכונות מוכרחות שאיפשרו להם לערוך מפנה עצום בחייהם.

כדי לאסוף את ניצוצות האור שהתפזרו בין האומות, בחר לו אברהם אבינו את הגלות, ש"אמרו, לא גלו ישראל, אלא שיתווספו עליהם גרים" (גיטין פ"ז:). הפזורה היהודית הגיעה עד קצווי תבל. בכל מקום היא מפרסמת את שם האלוקים ומקנה הזדמנות לכל רחוק לפגוש את האמת האלוקית. כך אוספת היהדות את הצאצאים של מי שהציץ במעמד הר סיני והמראות שקעו בתוכו ונשתכחו. אך צאצאיו, שניצוץ קודש מהבהב בליבם, שבים אט אט למקור האמת.

 

"קבור אלמולוכ"

מצפון לעיר העתיקה, במקום שהוא היום לב ליבה של ירושלים המזרחית, בפאתי שכונת שייח ג'ראח, ברחוב צלאח א-דין, מצוייה מערת קבורה של מלכי בית חדייב. מערת קבורה שהיא מן היפות והמרשימות בארץ. אל מתחם הקבורה יורדים מן הרחוב בעשרים ושלוש מדרגות, שרוחבה של כל אחת מהן מגיע לכדי תשעה מטרים. משמאל למדרגות עומדת חומת אבן, ובה שער שדרכו נכנסים אל רחבה רבועית וגדולה, כולה חצובה באבן, והיא המקדמת את הבאים אל מערת הקבורה. מידותיה של הרחבה מעוררות השתאות: 27 מטרים נמתחים מצפונה לדרומה ו-25 מטרים נספרים ממערב למזרח. כדי לשבר את האוזן, יש לציין, שלצורך חפירת מתחם קבורה רחב ידיים זה היה צורך לפנות מן המקום עשרות טונות של עפר ואבני סלע.



תגובות הוסף תגובה
לא רשומות תגובות למאמר זה.
בניית אתרים