עשרת הדברות

מאמרים נוספים
חג השבועות – חג מתן תורה
לראות את הקולות
מעמד הר סיני – מאורע חד פעמי
שמירת מרחק חיונית במעמד הר סיני
מאמרים נוספים
מפסח ועד שבועות - עצמאות מדומה ועצמאות אמת
עשרת הדברות
הר המוריה והר סיני
ההכנה לקראת...
ייחודיות דמויותיהם של בועז ורות
חג השבועות
זכרון מעמד הר סיני
דוד המלך ואנחנו
מגילת רות – מגילת החסד
"היום הזה נהיית לעם"
שתי הלחם בעצרת
"מים רבים לא יוכלו לכבות את האהבה"
מסיני ועד הלום
נעים זמירות ישראל
לא נפולת ולא נמושה
היגיון מול דבקות
הר סיני מקומו, טבעו ופלאיו
אלקנה מנהיג המהפכה השקטה
גר הצדק פוטוצקי
סוד הגאולה
על גדות החידקל
הפועל "לשוב" במגילת רות
סיפור מגילת רות
עשרת הדברות
שיר הלל ל"חיים פשוטים"
מאמרים נוספים

האנושות התקדמה, תרבויותיה התפתחו. בתחום המחקר המדעי שברה האנושות שיאים והקידמה הטכנולוגית הרעיפה שפע של רווחה. למרות זאת, האדם זקוק לאמת שבדיברות אלו כיום, יותר מאשר אי פעם.

דווקא התקדמותו של האדם מפגינה את נצחיותם של צווי האלוקים שנאמרו במדבר,

במאורע המרכזי בתולדות עם ישראל.

מאורע כביר זה, שבו נשקו שמים לארץ, ועם שלם חווה חוויה נבואית שלא היתה כמוה, ושוב לא תהיה - הותיר את רישומו העמוק בלב עם ישראל עד ימינו. היה זה רגע של מהפך אדיר בתולדות עמנו ובתולדות האנושות. עובדה היא, כי המעמד הוסיף תכנים חדשים למסגרות ההיסטוריה של האדם באשר הוא. מאז השמיע האלוקים את עשרת הדיברות במעמד ההתגלות, שונה הוא העולם, אם כי טרם הגיע לתיקונו השלם.

עשרת הדיברות נחקקו על שני לוחות הברית והן מהוות מעין תמצית של כל מצוות התורה. ציוויים אלו מהווים בניין-אב ליתר מצוות התורה. ניתן לשייך כל אחת ממצוות התורה לאחת מעשרת הדיברות.

עם זאת, חובה להדגיש שהתורה אינה מייחסת חשיבות או חומרה לעשר מצוות אלו, יותר מאשר למצוות אחרות. מטעם זה נדחה הניסיון להכליל את עשרת הדיברות בנוסח התפילה היומי. כל מצוות התורה מחייבות את היהודי במידה שווה, ואין להעדיף אחת על פני רעותה.

הלוח הראשון כולל את המצוות שבין אדם למקום, ועל הלוח השני נרשמו המצוות שבין אדם לחברו. במינוח מודרני יותר, כאן הוצמדו זה לזה מצוות "דתיות" ומצוות "אזרחיות".

הלוח הראשון פותח, כאמור, במצווה רעיונית: "אנוכי" - אמונת הלב באלוקים. המצווה האחרונה בלוח זה היא מצווה מעשית מאד, מוחשית מאד, מחיי היום יום: "כבד את אביך ואת אמך".

לעומת זאת, לוח המצוות "האזרחיות" פותח בצו מעשי - "לא תרצח" ומסיים ב"לא תחמוד", שהיא פנייה אל רגשותיו הפנימיים של האדם.

להורות וללמד כי אין להפריד בין חיי המעשה ה"חילוניים" לעולם הרוחני הפנימי של האדם. אין "דתי בלב", והיהדות היא לא רק עניין לבית הכנסת. כל חיי האדם חייבים לעמוד תחת ביקורת הלוחות וצוויי המוסר החרותים עליהם.

נקדיש מספר שורות לכל אחד מהם ולאחדות הרעיונית ההופכת את כולם למקשה אחת.

 

אנכי ה' אלוקיך

מצווה זו מטילה אלומת אור אל תוך תוהו מושגי האלילות העתיקה והמודרנית גם יחד. היא מודיעה לשומעיה, במלוא הבהירות, כי העולם אינו תוצאה עיוורת של התנגשויות קוסמיות מקריות, אלא יש בורא לעולם, מנהיג ומכוון מאחורי פרגוד הטבע וההיסטוריה.

"אשר הוצאתיך מארץ מצרים", זוהי פנייה לאומית המזכירה חווייה קרובה ביותר שבה התנסו. יציאת מצרים הוכיחה עד כמה אלוקים מתערב בחייהם, וכי יש לו עניין בעתידם ובאושרם של כל ברואיו.

 

לא יהיה לך אלוהים אחרים

אין מקום לשני אלים ביקום. לא תיתכן מציאות של כוח אלוהי נוסף. כל הכוחות המצויים בעולם נובעים מן הישות העליונה האחת והיחידה. כל אדם המקבל בלבו את עול מלכות האלוקים, כאשר ה"אנכי" ממלא את כל ישותו, משוחרר מכפיפות ומשעבוד לשאר הכוחות המצויים בתבל.

בימי קדם הפכו העצמים לאלוהים, סגדו לעץ ולאבן. בימינו, רק השמות התחלפו. הריבוי קיים ועומד. תרבות וציוויליזציה, עם ומדינה, לאום וגזע, אמנות ומדע, כלכלה ומעמד.

מעולם לא סגד "עובד אלילים" לאלילו ביתר הקרבה וביתר אמונה מאשר בן זמננו הסוגד לאלים העכשוויים. לכן, קיימת מלחמה בלב האדם, בין עבודת האחד לעבודת הרבים - עד היום.

איסור עשיית פסל ותמונה כולל גם את האיסור לומר: "אלוהינו למעשה ידינו", להעניק ערך מוחלט ליצירה או למחשבה אנושית.

מפליא עד כמה לא השתנה דבר במרוצת השנים. עדיין אנו דורכים באותו מקום. אמנם "התקדמנו" - זנחנו את אלילי הכסף והזהב, אך הפכנו את הכסף והזהב עצמם לאליל!

 

לא תשא את שם ה' לשווא

בהוראתו היסודית אוסר דיבר זה להישבע לשווא בשם האלוקים. "לשווא" מלשון "חינם". שימוש זה מורה על פגם גדול באמונת האדם. נשיאת שם ה' לשווא מצביעה על סטייה מן היחס הנכון כלפי האלוקים. ההזדקקות המתמדת והזולה לשמו, כדי לחזק דברים של מה בכך, מוכיחה על הרצון להתאים את האלוקים לצרכינו, לראותו כנטיית לבנו, ולא כפי שהיינו צריכים לראותו, כאדון הכול אשר אדנותו נישאת ומרוממת את השואפים אליו.

 

זכור את יום השבת

בשבת היהודית המקורית שב האדם אל עצמו. על ידי הימנעות משימוש במכשירים שונים ובכל שאר האמצעים הבנויים ממקורות יצירה חיצוניים, מסוגל האדם לשוב אל מקורות היצירה הפנימיים. יצירתיות בשבת חייבת לבוא מתוך האדם. על כן, לדוגמה, מותר לשיר, אך אסור לנגן בכלי נגינה. מותר לקרוא, אולם אסור לכתוב. הכתיבה אסורה מפאת ההישענות הבסיסית על כח יצירה חיצוני.

במשך השבוע אנו משתעבדים בקצב גובר והולך למקורות יצירה חיצוניים, במיוחד בעידן הטכנולוגי שלנו. לעומת זאת, בשבת, האדם משוחרר מן השעבוד לטכנולוגיה הסובבת אותו. וכך, בעוד רוב הגברים והנשים אינם יכולים לצייר את חייהם ללא המכונית והטלפון, למרות תחושת השעבוד המתלווה אליהם, מתנתק שומר השבת מכל אלו למשך שביעית מחייו.

יכולת ההתנתקות של האדם ממקורות היצירה החיצוניים פותחת בפניו את הפתח לנשמתו שלו. התנתקות זו מעלה אותו בו זמנית מעל העולם הטכנולוגי, המסחרי והבידורי, שהוא נתון בו בששת ימי המעשה. עצם שבירת המעגל מעניקה לו את הממד הנכון לבחון מחדש את חיי המעשה על מירוצם המטורף אחר ההישגיות.

זו הברכה הראשונה שהשבת מעניקה לאדם: השבת השלום לנשמתו פנימה. מכאן נפתח הפתח אל השלום עם המשפחה ועם הסביבה הקרובה, שלום עם הטבע ועם האלוקים.

 

כבד את אביך ואת אמך

זהו צו התובע שחותם האמת של האלוקים יהיה מוטבע גם על חיי החברה. לא נדרש כאן הכבוד מפני החזק, המלך או השלטון. כי אם כיבוד להורים אשר העניקו לאדם את היקר מכול - את עצם החיים. זו דרישת יסוד במאבק נגד תחושת "המגיע לי" הטבועה עמוק באישיותנו, והיא אם לכל הצרות שהאדם מביא על עצמו.

צו זה מופיע על הלוח הראשון, הוא לוח המצוות שבין אדם למקום. ואמנם, למרות שכיבוד ההורים הוא צו מוסרי, "אזרחי", הרי שעל פי השקפת היהדות זוהי חובה כלפי האלוקים, השותף ביצירת הוולד והמעניק להורים את התואר: הורים!

 

לא תרצח

בדיבר זה מתחילים הרעיונות המופשטים ללבוש צורת צווים מעשיים, למען ישפיעו על מעשינו ולא יישארו תלויים בחלל העולם כמילים יפות בלבד.

הצו הראשון הוא "לא תרצח". את עומק משמעותו נבין אם נשים לב למקביל לו בלוח הראשון: "אנכי ה' אלוקיך". האמונה באלוקים מעידה על הניצוץ האלוקי המצוי בנשמת כל אדם. להרוג אדם, לשפוך את דמו, משמעותו למעט מדמות האלוקים. הלא כך אומר הכתוב בפרשת נח: "שופך דם האדם באדם, דמו ישפך". והנימוק: "כי בצלם אלוקים עשה את האדם" (בראשית ט', ו').

בכלל איסור זה כללו חכמים כל המעטת דמות האלוק, עד כדי קביעה שהמלבין את פני חברו ברבים, כאילו שופך דמים. שכן הוא מחוויר מחמת העלבון ודמו עוזב את פניו.

 

לא תנאף

גם כאן קיימת הקבלה בין איסור הניאוף והזימה לנאמר בדיבר המקביל ללוח הראשון: "לא יהיה לך אלוהים אחרים על פני" (שמות כ', ב').

ואמנם, בימי קדם צעדה עבודת האלילים שלובת זרוע עם הפריצות המינית. שתיהן ינקו ממקור אחד, מן הנטייה הלא מבוקרת אחר המוחשי, מן ההשתעבדות לכוחות הטבע ולאינסטינקטים שבלב, מן הרדיפה אחר תשוקת הלב ואחר תרבות החיים של "בא לי" - ללא חשבון ההכרה והמוסר. אלו הם אויבי הרוח הגלומים במילת "אנכי" - מקור אושרו של האדם.

לדעת ההיסטוריונים, התרבויות הגדולות התמוטטו בגלל ריקבון החיים האליליים וההפקרות המוסרית. היחס הסלחני לתשוקה של הסרת הריסון היווה סימן ברור לשממה רוחנית אשר סופה חידלון חברתי-לאומי. כך התפתחו הדברים, אף ברומא האדירה, ואין כל סיבה להניח שמציאות זו לא תחזור על עצמה.

 

לא תגנוב

מובנו של הצו: איסור גניבת נפשות כדי למוכרן. כך יתאים צו זה מבחינת העונש לאיסור הכתוב לפניו: "לא תרצח".

למרות זאת, היות שעשרת הדיברות כוללים בקרבם את כל מצוות התורה ואיסוריה, ודאי שכל סוגי הגנבה כלולים בשתי מילים אלו.

המזייף מידות ומשקלות בוודאי גנב הוא. להיות שותף לגנבים, אף אם לא ביצע את פעולת הגנבה עצמה, אף הוא נכלל בקטגוריה זו.

 

לא תענה בחברך עד שקר

"לא תענה ברעך עד שקר", כולל את כל סוגי השקר והערמה.

על גבולותיו הרחבים של איסור זה, נוכל ללמוד מדברי התלמוד הבאים:

"לא תענה ברעך עד שקר" - אפילו הרב אומר לתלמידו: הרי אני מוכר לך כאדם ישר ונאמן שאינו בודה דברים לא נכונים מלבו. והנה, פלוני חייב לי מאה שקל, אולם, לצערי, יש לי רק עד אחד על הלוואה זו. עשה לי טובה, בוא איתי לבית המשפט. אל תדבר, רק עמוד לידי כך שהלווה יחשוב שיש לי שני עדים ויודה ויחזיר את הכסף, אסור. גם על הצגת דברים בצורה זו נאמר: "מדבר שקר תרחק".

 

לא תחמוד

דיבר זה מטיל איסור על דברים שברגש. לכאורה, הרי החמדה צומחת מעצמה למראה דבר יפה הקורץ לעין וללב. אין לאדם שליטה עליה וגם לא אמצעים להיאבק נגדה.

לו היה האיסור מכוון רק נגד הביטוי החיצוני, המעשי של התשוקה, נגד הפעולות שאנו עלולים לעשות כדי למלא את רצון החמדה, היה הצו מובן, ברור ופשוט.

אולם הדברים כוללים גם את הרגש המתעורר בלב. כיצד אפשר לצוות עליו: "אל תופיע".

כאן מתגלה הקשר האמיץ בין הדיבר הראשון לבין הדיבר האחרון שבלוחות הברית. בין המילה "אנכי" למילים "לא תחמוד".

אין האלוקים מטיל ווטו על החמדה או על התשוקה. זו תכונה טבעית לגיטימית ואין לכלוא אותה. הדרישה האלוקית פונה אל האדם שיבחר את נושא תשוקתו. בכוחו להחליט אם לחמוד את כל אשר לרעהו, או לפתוח את הלב, לשאוף ולהשתוקק אל נכסי הרוח.



תגובות הוסף תגובה
לא רשומות תגובות למאמר זה.
בניית אתרים