כיצד משמשת ארץ ישראל ככלי עזר וכמקור הוכחה למציאותה של ההשגחה?

בני ישראל היושבים בארץ, נצטוו שלא לעבד את אדמותיהם בשנת השמיטה. "וכי תאמר מה נאכל בשנה השביעית, הן לא נזרע ולא נאסוף את תבואתנו? וציוויתי את ברכתי לכם בשנה השישית, ועשת את התבואה לשלש השנים" (ויקרא כ"ה, כ–כ"ב). החקלאי הישראלי הנוהג מידי שנה בשנה לזרוע כמות מסויימת ולהפיק ממנה יבול מסויים, מובטח לו כי בשנה השישית למחזור הזריעה, יוביל לביתו תנובה הגדולה פי שלש מהרגלו. וכל זאת, כדי שיהיה לו מקור מחיה בזמן שנאסר עליו לזרוע ולקצור. החקלאי שאכן זכה ליבול זה (בזמנים ששנת השמיטה התנהלה כתיקונה), חש בעליל כיצד מן השמים דואגים לכלכלתו ולמחייתו, וכי אין הוא מושלך ל"חסדי" הגורל העוור.

אך לא רק אחת לשבע שנים זכה יושב הארץ להתגלות ההשגחה הפרטית בכלכלתו. כל יבולי השדה בכל השנים אינם מתקיימים בארץ, אלא מכח ההשגחה הישירה והמיוחדת של הבורא על ארץ נחלתו. עובדה היא, כי מקורות המים בארץ דלים הם, אך על כך כבר נאמר לנו מראש: "כי הארץ אשר אתה בא שמה לרשתה לא כארץ מצרים היא... אשר תזרע את זרעך והשקית ברגלך כגן הירק. והארץ אשר אתם עוברים שמה לרשתה, ארץ הרים ובקעות, למטר השמים תשתה מים" (דברים י"א, י – י"א).

שתים הן האפשרויות לדאוג לתזונתם של אנשים. האחת למלא את מחסורם מידי יום ביומו, והאחרת – להפקיד בידם מאגר מזון גדול, אשר ממנו יהנו במשך תקופה ארוכה. ההבדל בין שתי הדרכים הללו הוא במידת מעורבותו של האחראי לתזונה במצב אנשיו. מסתבר, כי את הקרובים אליו והיקרים לו הוא יפרנס ישירות, ואילו לכלכלת האחרים ידאג בצורה כוללנית.

בדומה לכך יחסו של הקב"ה – הזן את העולם כולו – לארצותיו השונות. ארץ מצרים, קבלה מקורות מים אשר מהם ייזונו יושביה. ואילו ארץ ישראל מצויה תחת חסותו הישירה של הקב"ה והוא המספק את צרכיה מדי יום ביומו. לפיכך חסרה ארצנו מקורות, ואף רבים בה ההרים והגבעות המונעים ממעט הנחלים שבה להוביל את מימיהם לכל מקום. כלכלתה של הארץ תלויה בגשמי שמים, בחסדי שמים. ארץ ישראל היא "ארץ אשר ה' אלוקיך דורש אותה, תמיד עיני ה' אלוקיך בה מראשית שנה עד אחרית שנה" (שם פסוק י"ב) – ארץ זו נמצאת בהשגחתו הישירה של ה' וסיפוק צרכיה נעשה ישירות ממנו, כדי להדגיש את חיבתו המיוחדת אליה.

 



תגובות הוסף תגובה
לא רשומות תגובות למאמר זה.
בניית אתרים