דברו על לב ירושלים

תחילה נפרצה החומה. 'הם' פרצו דרכה כמו חיידקים לתוך פצע, כדלקת המסתבכת לקראת הזיהום הסופני.

הדם זועק, מציף את המח, שואל בזעקת עולם: אם כך נראה מרכז החיים, מה הוא מרכז המוות? הזו היא עיר החיים, טבור הולדת הארץ? הזו היא עיר המלכים, מלכות שמים המעניקה מכבודה למלכות בשר ודם?

כן. כך מסורת ביד הכול, שכאן, במרכזה של עיר האלוקים, ניצב לו הר הקדם האוצר בלבו מסורה עתיקת ימים, כימי עולם.

כאשר אך נוצר אדם הראשון, הקריב את קרבן החטא והתשובה, קרבן על החיים החדשים שהעניק לו הבורא ברחמיו ובסליחתו. הקרבן עלה מתוך ערש הבריאה - מהמקום המיוחד שבו נוצר אדם הראשון. שם היתה תשתית האנושות כולה, שם הוא מקום המזבח הראשון – מזבח הנצח על ההר שהתקדש לעולם ועד.

כאשר המשיכו בניו, קין והבל, את מסורת אביהם, הקריבו גם הם באותו מקום קרבן לה'.

מאז עברו על האנושות דורות ארוכים וקשים של ניתוק מהתנהגויות אנושיות בסיסית ביותר. כשש עשרה מאות שנים שבהן חולל העולם כולו במשבר הרסני. עד שהגיע המבול, שטף מחה וניקה את הכול, מותיר את נח ואת בני משפחתו ואת נציגי עולם החי, בתיבה השמורה.

 שוב עולה אב האנושות החדש של העולם אל ההר – נח, איש צדיק ותמים, מקריב את קרבנותיו לה' ומצטרף אל קרבנותיהם של ראשוני עולם.

שוב ממתין המזבח במשך עשרה דורות קשים ורעים, עד שבא אברהם אבינו ומבצע בראש ההר את הניסיון העשירי - ניסיון שבו נבחנה השלמות האנושית. מתאחדים האב והבן, מייחדים את אהבתם לבורא הכול, ללא הרהור וללא ערעור. במקום קדוש זה, היה המאורע נורא ההוד - עקידת יצחק.

דור שלם ממתינים ההר ומזבחו לשובו של הבן-הנכד יעקב. בחלום נבואתו, יזכה לראות סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמיימה ומלאכי אלוקים עולים ויורדים בו - כאן בהר בית האלקים ושער השמים. מזבח של מצבת אבן מציב יעקב עם השכמתו, מייסד אבן שתייה ותשתית – יסוד הוא מניח לבית המקדש העתידי.

שוב עברו מאות שנים, עד אשר קנה דוד המלך את ההר ואת העיר מהעם היבוסי.

מיד חיפש בשדה את הסוד הגנוז. את הסוד ששמע עליו משמואל הנביא. שם, באדמת הטרשים, הוא מוצא את הסוד הגדול של העולם. דוד המלך יגע ומצא את המזבח שבו הקריב אדם הראשון, שבו הקריב נח ושבו הקריב אברהם את האיל של עקידת יצחק. מיד כשמצא דוד מלך ישראל את אבן התשתית של האומה המחדשת מלכות נצח, התחיל מודד ממנו – ממקום המזבח - את מידות הבית למזרח ולמערב לצפון ולדרום. שם בהר יצק לבית המקדש הראשון את יסודותיו (מדרש פסיקתא מג. רמב"ם בית הבחירה ב).

זכה דוד ובנו שלמה השלים את הבניין. ידע שלמה בנבואה מאבותיו ומהנביאים, כי עתיד בית המקדש להחרב מפאת הרגישות הגדולה וההצמדה של קיומו להתנהגות העם. שלמה, בונה המקדש, מצא דרך לשמר את קדושת הבית ואת עתידו, והכין מתחת לבית המקדש מקלט סודי תת קרקעי, במטרה לשמר בו את עיקרי הקדושה של העם את שלושת העמודים שעליהם העולם עומד – תורה, עבודה וגמילות חסדים. את עמוד התורה כנתינתה מסיני, את עמוד עבודת הכהנים ואת העמוד השלישי, הוא עמוד החסד של החזקת לומדי התורה. לוחות הברית שניתנו בסיני היו בתוך הארון שעשה משה רבינו. הסמל והאות לבחירת הכהנים בני אהרן – היה מטה הנס שפרח לעד בשקדים ובפרחים. הכח של הביטחון בפרנסה התלויה רק בברכת ה', נשמר עד היום בצנצנת חרס, ובתוכה מנה שלמה של האוכל השמיימי - מן ממדבר סיני.

את התקווה לעתיד שאין אחריו חורבן, המשמר באופן מוחשי את האמונה בגאולה העתידה, בביאת המשיח - נושא בתוכו 'שמן המשחה', שמן של קדושה שעשה משה רבינו. בו משחו את המשכן וכליו ובו משחו את אהרון הכהן, בניו ואת בית המקדש הראשון ואת כל כליו. בו ימשחו את בית המקדש השלישי שייבנה על ידי משיח בן דוד ושלמה.

"בעת שבנה שלמה את הבית, וידע שסופו ליחרב, בנה בו מקום לגנוז בו הארון למטה, במטמוניות עמוקות ועקלקלות. יאשיהו המלך ציווה [בסוף תקופת בית המקדש הראשון הוא פעל על פי גילוי נבואי, והבין שיש לגנוז את תמצית הקדושה כדי לשמר את קדושת הר הבית לדורות הבאים. ובשמרו את מסורת מלכי בית דוד, הוביל את הכול אל המסתור וגנזם שם], וגנזו במקום שבנה שלמה את הארון עם שברי הלוחות הראשונים והלוחות השניים, ועמו נגנזו מטה אהרן וצנצנת המן ושמן המשחה" (רמב"ם הלכות בית הבחירה פרק ד).

מתחת להר הבית החרב נמצא מעיין חתום של קדושה, מעיין של אור המקרין את הקריאה ואת הקדושה אל ליבותיהם של אלו הרואים אסון בחורבנו, ולבם לתפארתו. אל אלו שראו בכניסת האויבים להיכל ואל הלב של כל יהודי המתקרב אל השריד האחרון, אל כותל המערב. הכותל המזכיר באבניו מלאות הדמע ובסדקיו את המפתחות ללבו של כל יהודי, באשר הוא. המציף והנזכר שבתוך לבו יש פינה צורבת, פינת אי מנוחה, מקום של אי שקט מופנם, השואף לבקוע ולהתגלות כמעיין דמעות אצור המתבטא בטהרתו, כתינוק על ידי אימו. המחשבה נודדת אל אותם הימים הקשים ההם, ימי 'בין המיצרים' - שבהם נפלנו לאורך נקיק המוות, בתהליך החורבן.

הימים שבהם העם הנתון במצור, זועק לפתע בזעקת כאב איומה בפליאתה. הזעקה הנוראה עולה כשלהבת, מטפסת ומדממת בשארית קולו של האדם הזועק זעקה אמיתית ואחרונה עלי תבל.

עלתה הזעקה מילדי העיר והאמהות, טיפסה זעקתם אל האבות, אל העומדים להגן על החומות. עלתה זעקת התימהון אל כהני ההר ואל הלוויים שומרי ההיכל. גוון היה לה לזעקת אי האימון, לעינים הרואות ואינן מאמינות למה שהן רואות. זעקו האמהות והילדים, האבות והסבים נדהמים מהאפשרות הבלתי נתפסת. הנזעקים מתאבנים, נאנחים בתמהון לבב - אוי לא, זה לא יתכן!

מחשבות כולם מתאחדות בחידה בלתי פתורה, שואלים בפחד שאינו מסוגל להתבטא ולו במילה אחת קטנה – זעקת התימהון שואלת באלם: הרי כל הבא בשערי העיר היה תמיד שמח. הלא כל הבא אליה ממרחקים של מקום, של תרבות ודת, היה תמיד משתומם מהיופי הייחודי המוקרן ממנה אל הנשמה באופן ישיר. הרי לא האמין אדם, רע ככל שיהיה, מושחת ככל שרק ניתן בעולם כזה, לא העלה על דעתו כלל, שיש בכוחו של בן תמותה לגעת לרעה בשער אחד משערייך ירושלים - העיר בת המלכים ומרכז החיים. הרי הם עצמם לא האמינו - - - והנה כבר נפרצה החומה וקולות הרגליים המזנקות על המרצפות, מבשרות את הבלתי יאמן: "לֹא הֶאֱמִינוּ מַלְכֵי אֶרֶץ וכֹּל יֹשְׁבֵי תֵבֵל, כִּי יָבֹא צַר וְאוֹיֵב בְּשַׁעֲרֵי יְרוּשָׁלִָם" (איכה ד).

הבלתי יאמן מכה ומסתער. הלחץ גובר. 'הם' משתלהבים באש רעה בעיניהם, זועקים, שואגים לטרף היחיד והמיוחד. כחיות בר שועטים אל ההר המתנשא מוצק ורגיש בראש ההרים. נעליהם מסומרות, נוקשות בבוז על מדרגות עולי הרגל חלוצי הסנדל. מדרגות גדושות עבר של דרגות המוצבות ארצה ולבם בלב השמים. העבר נאלם, ההווה נדם זה עתה.

'הם' שועטים במה שקרוב להיות תחושות ללא רגשות, חייתיותם ממקום אחר - מלב סוער רשע, מוורידים ספוגי מורשת הדם הרע. מורשת בני בבל ואדום, החיים מהמוות ומההשחתה. הניזונים מירושת החרב. והווייתם רק בעצמה הרסנית, נודפת ריח הטבח ותענוגות טרף של דם, הרס ודמעות. 'הם' באו ושעטו, זינקו ועלו אך ורק כדי לחלל, לחסל, לחסום, לבטל, לאטום את מבצר הטוב שבבריאה. את הטוב, הרעים שונאים. את מרכז התחושות העולמי, אותו מתעבים אטומי הלב הטמאים. למחות את חותם הקדושה עלי תבל שלו הם בזים. באו מתוך שנאת השלום - להפריד ולהבדיל מעולמם את השלום הטוב ואת הבית הרם. באו לבתק בחרב ובחורבן את מפגש העולמות – העולם הזה והעולם הבא.

הכינורות עמוסי זכרונות חג ושמחת בית השואבה, מיתריהם משויפי התווים הקודשים של 'מזמור שיר חנוכת הבית', של הלל בשעת העלאת קרבן הפסח על מיליוני מקריביו, של תמידים ושל מוספים, של נגינה שמקורה בעליית הנשמה בשעת השפע של רוח הקודש. הכינורות כבר הרפו את מיתריהם שלא ינגנו שוב. כינורות הלוויים נדמו כשהם שמוטים וכפופים על רצפת העזרה. לקולות מנגינת הלויים אין קינה נוגה ולא נותרה בהם אלא האנחה. אנחת האחריות על אחיהם בני אברהם, יצחק וישראל, המוטלים ברעב בעיר הנצח, כשריח הסוף של עידן הבנין עולה מהעיר הנחרבת עתה, עולה ומחניקה, מטפסת בריח של גזרה אל ההר הטוב.

הכהנים הנאנקים הובטלו מעבודתם. לראשונה, נותר מזבח האבנים ללא ריח הניחוח. היום הראשון בימי עם עולם, שבו עלה השחר ותרומת דשן ועולה - אין. יום נורא זה נולד בסימן של חורבן עמוד העבודה. הלאות כבדה בלבם של אוהביה. יום קשה נותר כשהוא מֵצֵר במֵצָר וצרוב בזכרון האומה. היום הזה ייזכר כיום ללא עולה, ללא קרבן תמיד של שחר מתחדש.

הזיכרון לופת ומציף לפתע. הכהנים, הלוויים והישראלים שנותרו בעזרה נאחזים בחלחלה. היום פורץ כקורנס מתוך לוח השנה של היהודי המתנודד, מציף אל התודעה הלאומית את יום המחולות ההוא, יום המצר הראשון. יום שבו אנשי ה'ערב רב', אנשי הערבוב והמהומה, על הלב הרך והטהור. בפחזם הותירו את העם באבדון העשתונות. בלחץ של התפרצות זרה בעבודתה, טמאה בהיותה. כך נזכר יום זה - השבעה עשר בתמוז, כיום השחור של המרת שעבודו של העם אל האמת המוחלטת במחולות תועבה מול בן עגלים מזוהב ומזוהם. כך נזכר יום השבעה עשר בחודש הרביעי כיום עגום, כיום השבץ הנורא, שפקע ושיבר את שני לוחות הלב לרסיסים.

באותו יום נורא שב וטימא איש את היכל הקדש - כשהעז רשע בן מלכים להעמיד צלם אלילים בתוך ההיכל.

ורשע בן פריצים, המזוהה ומוזכר בדברי המשנה כ'אפוסטמוס הרשע', שרף במו ידיו הטמאות את ספר תורת האלוקים.

יום זה, מראשיתו הכאובה, הפך לפתחו של המצר, של נקיק המוות, המתארך להיסטוריה של 'שלושת שבועות' לאורך יותר משלושת אלפי שנה. כך מקונן ירמיהו הנביא שנבחר להשלח אל העם כדי להתרות בהם, כדי למנוע את המצוקה העומדת בשערי התקופה. האיש שהיה לנביא החורבן, כואב במסירותו את האומה שהוא כה אוהב, מקונן במגילת האש – מגילת איכה, ומתאר את מצר הזמן ואת המרדף הנורא המתחולל בו כשהאורבים ממתינים לנו משני צדיו: "כָּל רֹדְפֶיהָ הִשִּׂיגוּהָ בֵּין הַמְּצָרִים" (איכה א/ג).

במילים המצטיירות במצרן, מתפרשות לנו דברי הנבואה – המצב הלחוץ, הרדוף וחסר המזל. הימצאות שיירת האומה 'בין המצרים' – "שיש גובה מכאן ומכאן ואין מקום לנוס". כפירושו של רש"י, אשר נכתב ערב ימי חורבן מסעי הצלב, שבהם המשיך מסע החורבן של המאמינים ב'אותו האיש' - בני עשו ואדום. כך הוסיף והביא את דברי מדרש אגדה על ימי 'בין המצרים': "שהם בין שבעה עשר בתמוז לתשעה באב" (רש"י).

על כך נאמר במשנה במסכת תענית: "חֲמִשָּׁה דְּבָרִים אֵרְעוּ אֶת אֲבוֹתֵינוּ בְשִׁבְעָה עָשָׂר בְּתַמּוּז, וַחֲמִשָּׁה בְתִּשְׁעָה בְאָב.

 בְּשִׁבְעָה עָשָׂר בְּתַמוּז נִשְׁתַּבְּרוּ הַלּוּחוֹת וּבֻטַל הַתָּמִיד וְהָבְקְעָה הָעִיר וְשָׂרַף אֲפוּטְמוֹס אֶת הַתּוֹרָה וְהֶעֱמִיד צֶלֶם בַּהֵיכָל.

 בְּתִשְׁעָה בְאָב נִגְזָר עַל אֲבוֹתֵינוּ שֶׁלֹּא יִכָּנְסוּ לָאָרֶץ. וְחָרַב הַבַּיִת בָּרִאשׁוֹנָה וּבַשְּׁנִיָה וְנִלְכְּדָה בֵיתָר וְנֶחְרְשָׁה הָעִיר" (פרק ד/ו).

*           *           *

מאז עברנו ונדדנו בימים ובמדבריות, עברנו דברי ימים ותקופות, התפזרנו ביבשות וראינו גם פריחות של מלכויות ושל שררות. כולם קרבונו בשעת הנאתן ושכחונו מיד עם תום תוקפן. כולם לקחונו להצמיח רעיונות גאוניים, שיבחו את המח ואת היזמה היהודיים. אך מיד ביום שפג התאריך, כשאך הואט גלגל הצמיחה, הפכנו לנטל עולמי וכל ידידותנו למעמסה.

כך חרדנו בבוא המצר התורן, התאוששנו מהרה מהאפר, מהחול ומהאבדן, והוטלנו לעוד מחזור בגלגל הענק של דברי ימי עולם. שילמנו במיטב אוצרותינו לכרטיס העליה באותו גלגל, אך שכחנו שהוא כולל במסבו גם את ימי הירידה. סובב הגלגל ימים ולילות, אורות וחשכות, מייאוש לתקוות, וחוזר חלילה. מעלה שאלה שאינה יורדת מסדר היום גם באור, בעונת העלייה, גם בחושך, בימי הירידה - מי מסובב את הגלגל? ולאן חותר לו עתה הגל? והאם הזמן הוא חזרה על עוד יום אחד בתאריך הסובב במעגל? האם התאריך בלוח של היום הוא אותו התאריך של הלוח מדור לדור?

*           *           *

יום אחד שהיה בהיר או מעונן, לפני יותר מעשור שנים, נחרת בזיכרון בצריבת גחלת מפויחת ועתיקה. בשביל המוביל אליו, אל הכותל המערבי. לפתע פנה הלב לדרום, ופנו עיני ללכת אחר הלב. שם, מתחת לשביל, עמלו חושפי האוצרות מאובקי העבר בגילוי של אוצר יקר ומרגש. לפתע צף, עלה מתוך אבק שנות אלפיים, קיר ובית המשמרים אותות הרס המפויחים כולם. הלב ראה, הריח את הפיח. את הלהבה האדומה שקדמה לפיח השחור, חשתי בלב. המח תרגם למילים את העבר - ליד שערי חולדה הנישאים, היו עולים מן הרחצה ומהטהרה אלפי רבבות אבותי אל הר הבית להקרבת קרבנות ולהשתחוות. לחוות את שיח מלאכי מרום, לשאוב נבואה ורוח הקודש ולראות מראות אלקים.

על מרצפות המדרגה נשברה העלייה והפכה למדרון רב שנים. האבות הטבוחים השרופים עדיין מותירים מורשת של צאן נאמן ובטוח, ההולך אחרי הרועה האוהב לנצח.

הפיח היה דביק, הזיכרון מעיק על התחושה של העבר, הזמן צף בממד קפוא של מעבר זמן בלוח מיוחד, שאינו נע ואינו מדפדף, אינו זז קדימה בקו, אלא סב על צירו במעגל של ימים, החגים וסובבים, עולים ויורדים כדברי ימי היסטוריית עם עולם.

הדמע קרש בלב, אבל הרשה לי לבצבץ הבעה לחה וזעירה. במילים לחות אנסה להביע מה חולל בקרבי המגע הקרוב עם הרחוק. הקשר של היום עם האתמול, הקשב הפועם בתודעה המיוחדת שלנו כעם, קצב ורגש עמוק וחי של עם זוכר שאין לו שכחה.

*           *           *

אכן, הביטה נא אל אחת האבנים הניצבות למרגלות הר העקדות, מפוייחת כשריד ועולה מתחת לשכבות. הביטה ישר בעיניה הדומעות, הישאר כדי להתרכז, לנשום, להריח את האפר, את הפיח בני האלפיים. נשום עמוק כדי להתרכז בלב ובאבן,לנשום ולחשוב לשאוף ולשוב לאחור. שבים בזיכרון המראות מתוך השכבה החדשה, נגלים כל יום אוצרות לבני דור חדש ושוכח, המונה את תקופתו במינוח זר - בשפתם של הכובשים ושל מהרסי ההיכל. דור הצועד הזוי במדרון, מונה את תקופתו בגאווה כ'עידן המודרנה', כעידן של שנות האלפיים החדשות. חדשות ייקרא להן, אולי מתוך שהן שוכחות את עברן.

הקשבתי לתוכחה. הבטתי באלם באבנים המגולות, הבטתי שוב, עד שהבחנתי בממדן הנוסף. רק אז זכיתי והן השיבו מבטן. הן שבו את לבי והשיבו באלם - תחינה היתה במבטן של אבני החורבן. ובאוזני התנגנה התוגה, כמשמיעות נבואה עתיקה הספוגה בכל גרגיר מהעיר החרבה, מבלי תפארת בניה האוהבים. במבט ובצליל של אבן מנופצת ולבה רסיסים. במבטן היו מבקשות עיסוי ללב הקשיש בן אלפיים ויותר. בתחינה ובדמע של שפת התנ"ך, שפת הקינה והנחמה שאותה שמעתי, הקשבתי וחשתי, מתוך דברי היום הנתון במצרים ומתוך האבנים המנופצות שלבן כתב עלי פיח קריאה לבני הלב שידברו על לבן. 'דבר אל לבי בן ירושלים', 'דבר ונחמני שוב ושוב'. קרא באוזני והזכר לי את שמי – 'ירושלים של לבי'. קרא ודבר עד שאתעורר. נחם על לבי עד שאתנער מתרדמת השבץ, עד שיסור אבק האבן מעורקי לבי, עד שישוב לב האומה המאובן להיות לב בשר חם, אהוב ואוהב.

זכור והאזן לדברי נבואת ישעיה, הבט לפאתי קדמה וראה, אולי כבר מפציע השחר אל קרבן העולָה. אולי כבר שבים בני אהובי אל תחושות הלב האימהי. אולי כבר מתעוררים קוראי, אולי כבר הגיע הזמן לגאולת הנחמה. דבר אלי בדמעות ובמילים, ודע, כי כל המתאבל על ירושלים יזכה ויראה בנחמת עולמים.

"נַחֲמוּ נַחֲמוּ עַמִּי יֹאמַר אֱלֹקיכֶם. דַּבְּרוּ עַל לֵב יְרוּשָׁלִַם, וְקִרְאוּ אֵלֶיהָ" (ישעיה פרק מ).

נחמו, דברו וקראו – אל תפנו מבט, עצמו עינים והתרכזו. קראו, וזעקו אך ורק - 'אליה'.



תגובות הוסף תגובה
לא רשומות תגובות למאמר זה.
בניית אתרים