היסטוריה על-טבעית

מפליא ביותר כיצד מתקיימת תופעת האנטישמיות בקרב תרבויות ועולמות שונים ומרובים כל כך. לא זו בלבד שהתופעה קיימת, אלא שפרטי הפרטים שלה קיימים באותה צורה במשך כל הדורות. טענות המן: "ישנו עם אחד מפוזר ומפורד בין העמים, שדתיהם שונות מכל עם ואת דתי המלך אינם עושים, ולמלך אין שווה להניחם" (אסתר ג', ח'), הן טענות האנטישמים בתקופה ההלניסטית והרומית, והן נשמעות עד עצם היום הזה. מי שקורא את ספרו של יוסף בן מתתיהו "נגד אפיון", שהוא תגובה לספרו של האנטישמי אפיון, מרגיש כאילו הוא קורא ספר המגיב על טענות של אנטישמים בתקופתנו – וזאת לאחר אלף ותשע מאות שנה!

כלל הגיוני קובע שהסבר אחד לתופעות רבות, עדיף על פני הסברים שונים ורבים לאותן תופעות עצמן. אפשר אמנם להסביר את שנאת ישראל בהסברים טבעיים: כאן היא נבעה מסיבה פלונית וכאן מסיבה אלמונית, אך אין הסברים אלו מסבירים אותה כתופעה אחת ויחידה, ואין הם מתייחסים לצד השוה שבכל אותן פנים רבות של האנטישמיות.

חז"ל אמרו: "הלכה היא, בידוע שעשו שונא ליעקב" (רש"י בראשית ל"ג, ד'), ישנם אנשים שמבקשים למצוא את הנימוקים והסיבות של שנאת הגויים כלפי היהודים, אולם המציאות הוכיחה כי שנאה זו היא חסרת כל סיבה וכל נימוק, אלא רק "הפך ליבם לשנוא עמו" (תהילים קה, כה). שנאתו של עשו ליעקב היא בבחינת הלכה פסוקה, ללא טעם ונימוק.

אם נתבונן בשורש הדתי של האנטישמיות. נראה שיסודו בנחיתות דתית ובקנאה. הנצרות אינה שונאת את היהדות כסתם דת אחרת, אלא כאימה הורתה. מוטל על הבת להוכיח כל הזמן שהיא עולה על האם. אין "תחרות" בין הנצרות לבין הבודהיזם או עבודת אלילים אחרת. למוד שטחי ביותר של הנצרות חייב לענות על השאלה מפני מה אין לבחור ביהדות, שהרי הנצרות מודה במתן תורה ובבחירת ישראל, ועליה להוכיח שהיא היא "ישראל החדשה", כביכול. כיוצא בדבר האיסלם, המודה בנבואת משה ובנבואת שאר נביאי ישראל, חייב להצדיק את שינוייה של התורה על ידי מוחמד, וחייב לעמוד מתוך כך בוויכוח עם היהדות. העובדה שאין בכח דתות אלו לעשות כן, היא שורשה של השנאה. העובדה שכלל ישראל,  שהכל מודים שהוא אשר דבר אליו ה' במעמד הר סיני, אינו מודה בדתות החדשות, היא פירכה שאין למעלה הימנה לדתות אלה, ומכאן השנאה ליהודים "קשי העורף".

הקנאה הדתית אינה מיוחדת רק לנצרות ולאיסלם. גם בתקופה האלילית שנאו את ישראל על דתם, משום שדתם נראתה זרה ומוזרה ביותר. עובדי האלילים לא הבינו כלל את מושג האלוקים שאין לו גוף ולא דמות הגוף. בעיניהם היה נראה הדבר כהזיה שאין לה שחר, ואין פלא שהיו מתוכם שחשבו שהיהודים הינם בעצם, אתיאיסטים חסרי אלוקים.

גם בימינו, כשמתבוללים קהלים שלמים של יהודים בקרב הנכרים, נותר היהודי בודד בין שכניו. לעולם אין הוא מצליח להתערות לחלוטין בסביבה הנכרית, תמיד הוא "היהודי" הזר. גם במקומות שאין אנטישמיות, מתנגדים פעמים רבות לנישואי תערובת, דווקא הורי הצד הנכרי.

למסקנה זו הגיעו יהודים רבים ששאפו בכל ליבם להיקלט בחברה הנכרית, וכיוון שזו לא קלטה אותם באופן מוחלט, הם פנו לה עורף וייסדו את התנועה הלאומית. הדוגמה המפורסמת ביותר לכך היא ד"ר הרצל, יהודי מתבולל שהזדעזע זעזוע עמוק למראה האנטישמיות הגלויה במשפט דרייפוס. וכך הוא כותב: "לשוא אנו פטריוטים נאמנים ובקצת מקומות אפילו מופלגים (הכוונה לארץ שבה מתגוררים היהודים). לשוא אנו מביאים אותם קרבנות רכוש ודם כשכנינו האזרחים. לשוא אנו עמלים להעלות את תהילת מולדתינו באמנויות ובמדעים, ואת עושרו על ידי כלכלה ומסחר. במולדתנו, שאף בה אנו יושבים זה מאות שנים, אנו מוקעים כזרים, לעתים קרובות בפיהם של אלה, שטרם היו בארץ בעוד אבותינו כבר נאנחו בה" (מתוך המבוא ל"מדינת היהודים").

גם כשקמה מדינת היהודים הנכספת, לא יצא עם ישראל מן הבדידות שנגזרה עליו. לא זו בלבד שמדינת ישראל מוקפת מכל עבריה באויבים הזוממים להשמידה, אלא שהיא עומדת שוב ושוב מול העולם כולו. ברוב ההצבעות באומות המאוחדות נמצאת המדינה במיעוט, ופעמים רבות במיעוט של מדינה אחת... אין מקבילה בעולם לתופעה של בדידות מוזרה זו.

יותר מכל הורגשה בדידותו של עם ישראל בימי חורבן יהדות אירופה בשואה הנוראה. לא זו בלבד שאויבינו התגלו במלוא אכזריותם, אלא שגם הידידים מאומות העולם, ידידים שהיינו בטוחים בעזרתם, עמדו מנגד. תגובותיהן של בעלות הברית למלחמה זו של הנאצים ביהודים, היו עקביות בחולשתן ובחוסר היעילות שלהן. בתקופה הראשונה, כשהנאצים הכשירו את הקרקע לרצח המתוכנן, העלימו בעלות הברית את התכניות הנאציות. כשהחיסול הנאצי התנהל בקצב מלא, והיה הכרח תכוף בצעדי תגמול נמרצים נגד גרמניה, הסתפקו מעצמות הברית בהצהרות מחאה מילוליות בלבד. גם עם התפוררותה של העוצמה הנאצית, כשנפתחו אפשרויות להציל כמה מקיבוצי היהודים מתוך גיא ההריגה – נתרשלו בעלות הברית בדבר.

את המלחמות החוזרות ונשנות עם הערבים, מלחמות המתנהלות על עצם קיומינו, אנו נאלצים לנהל לבדנו, ללא בעלי ברית. אמנם קיימת עזרה של אומות העולם (במלחמת השחרור: צ'כיה, במלחמת סיני: צרפת, בשתי המלחמות האחרונות: ארצות הברית), אולם עזרה זו אינה יציבה. מצפונו של העולם אינו מתעורר למראה אומות גדולות הקמות על עם קטן במטרה לכלותו מן העולם. מי שזוכר את ימי החרדה שלפני מלחמת ששת הימים, כששר החוץ הישראלי התרוצץ מבירה אחת לחברתה לבקש עזרה, ונדחה בלך ושוב, לא ישכח את התחושה הנוראה של בדידות שאין ממנה מוצא.

הנסיונות השונים לפתור את בעיית האנטישמיות הם נסיונות שוא, כי אין הם נוגעים אלא בגורמי המשנה של שנאת ישראל, ולא בשורשה העיקרי. השורש העיקרי של שנאת ישראל הוא הרע הרוחני שבעולם. כל עוד שלא ייעקר רע זה לא תיפסק האנטישמיות. רק לעתיד לבא, כשתשוב האנושות כולה לעבוד את ה' באמת, "יתמו חטאים מן הארץ, ורשעים עוד אינם" (תהילים ק"ד, ל"ה), תפתר מעצמה בעיית האנטישמיות.



תגובות הוסף תגובה
לא רשומות תגובות למאמר זה.
בניית אתרים