נבואות חורבן בית שני

בית המקדש הראשון נבנה על ידי שלמה המלך. עם חורבנו בשנת 3338 לבריאת העולם, יצא עם ישראל לגלות. אחרי 70 שנה חזר חלק קטן לארץ ישראל (שיבת ציון) במנהיגותם של עזרא ונחמיה, הם בנו את בית המקדש השני, עד חורבנו בשנת 3828 לבריאת העולם.

בתורה מופיעות שתי פרשיות "תוכחה". האחת, בפרשת "בחוקותי" (ויקרא כ"ו), והשניה בפרשת "כי תבוא" (דברים כ"ח). מפרשי המקרא הסבירו שאף על פי שיש דמיון מסוים בין שתי פרשיות אלו, אין ביניהן כל כפילות.

שתי הפרשיות משרטטות מראש שתי תקופות שונות בתולדות עם ישראל, שבשתיהן יארעו אסונות כבדים לאומה: האחת בחורבן בית ראשון, והשניה בחורבן בית שני. ואם נפתח את המקורות וספרי ההיסטוריה, נראה כיצד כל הנבואות התגשמו.

נתמקד בהתגשמות הנבואות על חורבן בית שני. אם נדקדק היטב בפסוקים, נמצא פרטים מדהימים המתאימים למה שדווח בספרי ההיסטוריה אודות בית שני.

התורה מודיעה בפרשת התוכחה שאם העם לא יעמוד בגובה הרוחני והמוסרי שנדרש ממנו, ושמירת המצוות לא תקויים במלואה, יבואו עליו העונשים המוזכרים בהמשך, כלומר: הנבואות הן מותנות, האירוע שיתרחש תלוי במעשיהם של בני אדם! בעוונותינו הרבים התקיימו הדברים במלואם בתקופת בית שני ובגלות שבאה אחריו. הבה נבדוק מעט את הנתונים הבאים:

 

מי האויב ומאין יבוא?

"ישא ה' עליך גוי מרחוק מקצה הארץ, כאשר ידאה הנשר, גוי אשר לא תשמע לשונו. גוי עז פנים אשר לא ישא פנים לזקן ונער לא יחון" (דברים כ"ח, מ"ט-נ').

קל לראות שנבואה זו של התורה היא תיאור מדוייק ומפורט של הרומאים, שהחריבו את בית המקדש השני.

א. "גוי מרחוק מקצה הארץ" - תיאור זה הולם בדיוק את רומי שהיתה רחוקה מארץ ישראל מרחק גיאוגרפי רב, והיתה שולטת עד קצה הארץ (קצוות הארץ המיושבת של אז, תורכיה, יון, איטליה, ספרד, צרפת, אנגליה וכל צפון אפריקה). תיאור זה אינו מדבר על בבל שהשתלטה על ארץ ישראל בבית ראשון, שיחסית לא היתה מרוחקת מארץ ישראל, וכן לא יתכן שמדובר על מצרים שהיתה קרובה לארץ ישראל.

ב. "אשר לא תשמע לשונו" - עליית הרומיים ושפתם על במת העמים היתה באותם הימים תופעה חדשה יחסית. שפתם לא היתה מוכרת במזרח עד שהופיעו בה ככובשים. היהודים הבינו את השפה הארמית, שפת הבבלים או שפת המצרים, לכן לא יתכן שהכוונה של הפסוק היא לבבל או מצרים.

ג. "כאשר ידאה הנשר" - הדימוי לנשר, מלבד מה שהוא בא להדגיש את מהירות הדאיה וההתנפלות שלהם, הרי יש בו קשר גדול לרומאים, שהסמל שנישא על ראשי דגליהם היה הנשר:

"אחר כך באו הניסים (הדגלים) המכתרים את הנשר, העומד בראש כל לגיון. ומפני שהנשר מלך על כל בעלי כנף והאמיץ שבהם, הם רואים בו את סמל האימפריה, ורואים בו מבשר...

ד. "גוי עז פנים אשר לא ישא פנים לזקן ונער לא יחון" - אמנם כך נהגו הלגיונות הרומאים. צבאם האדיר שטף את הארץ ודיכא באכזריות נוראה את מרידות היהודים, תהליך זה נמשך עד שחרבה הארץ כליל. אכזריותם היתה לשם דבר. יוסף בן מתתיהו מספר כי למרות שפקודות המלחמה היו להמית רק את החיילים, רצחו חיילי רומי את כל הנקרה בדרכם כולל זקנים וילדים.

ה. "גוי אשר לא ידעת אתה ואבותיך" (דברים כ"ח, כ"ו) - הדברים הללו לא יכולים להאמר על אשור או בבל, שהיו עמים מוכרים היטב מתקופות קדומות ביותר והיו קיימים בזמן התורה. אלא הם אמורים על רומי שהיתה אומה חדשה בת כמה מאות שנים.

 

מלחמות בערים בצורות

"והצר לך בכל שעריך עד רדת חומותיך הגבוהות והבצורות, אשר אתה בוטח בהן בכל ארצך, והצר לך בכל שעריך בכל ארצך אשר נתן ה' אלוקיך לך" (דברים כ"ח, נ"ב).

התורה מודיעה שירושלים וכן שאר ערי יהודה הבצורות יפלו לאחר המצור. דברים אלו נכתבו שנים רבות לפני ששערים אלו קמו, אולם התורה מודיעה שהם תהיינה ערים בצורות, והעם יבטח בחומות אלו. אך הן תוכרענה על ידי המצור של האוייב.

וכך היו הדברים בפועל, כפי תיאוריו של יוסף בן מתתיהו:

"...וטיטוס בא אל העיר, והשתומם עליה מאוד, ובפרט על חוזק חומותיה ומגדליה... בראותו את גובה המגדלים המוצק, את גודל סלעי הבנין, את הדבק המכוון בניהם וגם את מידת עובי המגדלים וקומתם קרא: "האלוקים נלחם לנו, כי רק יד האלוקים החזקה גרשה את היהודים מן המצודות האלה, כי מה תעשינה ידי אדם ומכונותיו למגדלים אשר כאלה?" (מלחמות היהודים, ו', ט', א')

 

הרעב ואכילת בשר הבנים

"ואכלת פרי בטנך, בשר בניך ובנותיך, אשר נתן לך ה' אלוקיך, במצור ובמצוק, אשר יציק לך אויבך. האיש הרך בך והענוג מאד, תרע עינו באחיו ובאשת חיקו וביתר בניו אשר יותיר. מתת לאחד מהם מבשר בניו אשר יאכל, מבלי השאיר לו כל, במצור ובמצוק, אשר יציק לך אויבך בכל שעריך" (דברים כ"ח, נ"ג-נ"ה).

המצור והמצוק יביאו את הנצורים למצב הקרוב לשגעון ואיבוד חושים, עד אשר האם הרחמניה תהפוך את טבעה, ותעשה מעשים נגד ההגיון. בתיאור המצור של הרומאים על ירושלים בבית שני מספר יוסף בן מתתיהו את הסיפור הבא:

"...שעה שאני עומד לספר מעשה שאין לו אח בהיסטוריה לא של היוונים ולא של הברברים, ונורא לספרו, ולא יאומן למשמע אזניים. אני עצמי הייתי משמיט את הסיפור הזה, כדי שלא אהיה בעיני הדורות הבאים בודה סיפורים מדהימים, אילו לא מצאתי עדים רבים מספור בקרב בני זמני. אם אכבוש את הסיפור על הפורענות שארצי סבלה, יהיה זה שרות של חושך למולדתי.

בין תושבי עבר הירדן היתה אישה אחת ששמה היה מרים והיתה יגעה לחפש מזון במקום אחר, ואמנם אי אפשר היה להשיג אותו בכל מקום שהוא, וכשהרעב קנה לו שביתה במעיה ובלשד עצמותיה, ואש זעמה אכל בה אפילו יותר מן הרעב, היא ביצעה מעשה נגד הטבע. היא תפסה את תינוקה שהיה עדיין יונק, ואמרה: "עולל מסכן, בעיצומם של מלחמה ורעב ומלחמת אחים, למה אשמור עליך? עבדות הרומאים מצפה לנו אף אם נחיה עד אז, אבל הרעב יגיע לפני הרומאים, והמורדים הם אכזרים יותר משניהם, בוא והיה לי למזון! ולמורדים נקמת זעם! ולאנשים שישארו בחיים מיתוס שהוא לבדו חסר עדיין בפורענות היהודים".

ובאמרה דברים אלו היא טבחה את בנה, ואחר כך צלתה אותו ובלעה חציו, ואת השאר כיסתה והחביאה. ומיד הופיעו המורדים, כי הרגישו בריח המתועב, ואיימו לטובחה מיד אם לא תראה להם את מה שהכינה. היא אמרה שהיא שמרה אף בשבילם חלק יפה, והיא גילתה את שיורי בנה. והם הוכו מיד בזוועה ותדהמה ונאלמו דום לנוכח המחזה. אבל היא אמרה: "זה תינוק שלי, וזה מעשי ידי. אכלו, כי גם אני אכלתי. אל תהיו רכים יותר מאשה, ולא רכים יותר מאם. אבל אם לבכם נוקף אתכם ואתם מושכים ידיכם מקרבני, אם כן יהי החלק הנאכל על ידי מנתכם, וגם השאר יהיה בשבילי". לאחר מכן הם יצאו כשהם רועדים, והיו פחדנים לשעה, ובקושי הניחו אפילו מזון זה לאם. ומיד היתה כל העיר מלאה בדבר התועבה הזאת, וכל אחד היה מעביר לנגד עיניו את הזוועה, והיה מזדעזע כאילו הוא עצמו עשה את הדבר. העם הגווע ברעב היה מצפה למוות, והיה מקנא באושרם של אלו שמתו לפני ששמעו וראו זוועות אלו..." (מלחמות היהודים ו', ג').

 

הגופות לא יינתנו לקבורה

"והיתה נבלתך למאכל לכל עוף השמים ולבהמת הארץ ואין מחריד" (דברים כ"ח, כ"ו).

כך מובא בגמרא:

"כרם גדול היה לאדרייאנוס הרשע שמונה עשר מיל על שמונה עשר מיל, כמו מטבריה לציפורי, והקיפו גדר מהרוגי ביתר מלא קומה ופישוט ידיים, ולא גזר עליהם שיקברו עד שעמד מלך אחד וגזר עליהם שיקברו. אמר רב הונה: משניתנו הרוגי ביתר לקבורה נקבעה (ברכת) הטוב והמטיב (בברכת המזון), הטוב - שלא נסרחו, והמטיב - שניתנו לקבורה". (תלמוד ירושלמי מסכת תענית, פרק ד', הלכה ה').

וכך מתאר זאת יוסף בן מתתיהו:

"...המתים היו נערמים בכל דרכי המלך, ורבים שהעיזו לנוס, חזרו והעדיפו למות בין החומות, כי מתוך זה שבעירם היתה להם תקווה לקבורה, היתה המיתה בעירם נראית יותר נסבלת. אבל הקנאים הרחיקו לכת כל כך במידת אכזריותם שלא נתנו עפר קבורה לשום אדם, בין שנהרג בתוך העיר בין שנהרג בדרכים. וכאילו עשו ברית לבטל את חוקי הטבע יחד עם חוקי אבותיהם, והם הניחו את הגופות להרקב בחמה. מי שהיה קובר אחד מקרוביו היה חייב מיתה כעונשו של בורח. ומי שגמל חסד זה לחבירו, היה הוא עצמו זקוק לקבורה מיד" (יוספוס פלביוס, מלחמות היהודים ד', ו').

על פי ההגיון היו צריכים לקבור את הגופות כדי למנוע ריחות ומגיפות, ובכל זאת התורה אומרת שלא יקברו אותם. דבר זה לא היה לו עדיין תקדים בהיסטוריה, והנה כאן הוא מתקיים כדברי התורה.

 

המלך ילך לגולה

"יולך ה' אותך ואת מלכך אשר תקים עליך, אל גוי אשר לא ידעת אתה ואבותיך" (דברים כ"ח, כ"ו).

כותב הרמב"ן:

"כי הלך אגריפס המלך בסוף בית שני לרומי, ועל הליכתו שם נחרב הבית, ולא אמר הכתוב המלך אשר ימלוך עליך, אבל אמר 'מלכך אשר תקים', רמז לנו יתברך שלא היה ראוי למלוך, ואסור היה להיות מלך על ישראל מדין תורה אבל הקימו עליהם הוא ואבותיו שלא כדת".

ובפרוש לתוכחה בספר דברים הוסיף הרמב"ן:

"גם יתכן שירמוז למלך אחר קודם אגריפס והוא אריסתובלוס שתפסו שר צבא רומי (פומפיוס) והוליכו שמה בנחושתיים, והיו למשל ולשנינה בכל העמים שהיו תמהים על גבורתם מעולם: איך נפלו גיבורים ויאבדו כלי מלחמתם?"

 

גלות הבנים והבנות

התורה ממשיכה ואומרת כי בעקבות הכיבוש יהיה מצב שבו:

"בניך ובנותיך נתונים לעם אחר, ועיניך רואות וכלות אליהם כל היום ואין לאל ידיך... בנים ובנות תוליד, ולא יהיו לך, כי ילכו בשבי" (דברים כ"ח, ל"ב, מ"א).

ישנה כאן שימת דגש מיוחדת על ההליכה בשבי של הבנים והבנות, לא על הגליית כל העם, אנשים, נשים וטף, כפי שהיה בעת גלות בית ראשון על ידי נבוכדנצר.

וכך כותב הרמב"ן:

"(זה) איננו הגלות שגלו אבות ובנים (יחד, אלא) רק השבי ההוא לבנים לבדם, והאבות נשארים בארץ. ולא נאמר כן בברית ראשון (בספר ויקרא), מפני שגלו גלות שלמה (בבית ראשון). אבל בברית השני (בספר דברים) הזכיר כן שהיו הרומיים מושלים בארצנו ולוקחים הבנים והבנות כרצונם".

ואכן, הרומאים עשו כמה שימושים רעים בבנים ובבנות היהודיים: סופרי ההיסטוריה מספרים כי טיטוס לקח מאות צעירים בשבי כדי להעבירם לפניו בתהלוכת הנצחון, או כדי לעשותם עבדים, וכן לספק את יצר הבידור בתיאטראות טרף לחיות רעבות וכדו'.

"והמונים נתן טיטוס במחנה לפורבינציות שונות כדי שיאבדו בתיאטראות בחרב ועל ידי חיות רעות, ואלו שהיו מתחת לי"ז שנה נמכרו..." (יוספוס פלביוס, מלחמות היהודים ו', ט').

דבר נוסף רצו הרומאים לעשות מסיבות הוללות וזימה. וכך מספרת לנו הגמרא (מסכת גיטין נ"ז):

"מעשה בד' מאות ילדים וילדות שנשבו לקלון הרגישו בעצמן למה הן מתבקשים, אמרו: אם אנו טובעים בים אנו באין לחיי העולם הבא. דרש להן הגדול שבהן: 'אמר ה' מבשן אשיב, אשיב ממצולות ים' (תהלים ס"ח), מבשן אשיב מבין שיני אריה, אשיב ממצולות ים אלו שטובעין בים. כיון ששמעו ילדות כך קפצו כולן ונפלו לתוך הים, נשאו ילדים קל וחומר בעצמן, ואמרו: מה הללו שדרכן לכך, כך. אנו שאין דרכנו לכך על אחת כמה וכמה! אף הם קפצו לתוך הים ועליהם אומר הכתוב: 'כי עליך הורגנו כל היום נחשבנו כצאן טבחה'".

וזה שאמר הפסוק: "ועיניך רואות וכלות אליהם כל היום, ואין לא-ל ידיך".

 

השתלטות גרים על העם

"הגר אשר בקרבך יעלה עליך מעלה מעלה ואתה תרד מטה מטה... הוא יהיה לראש ואתה תהיה לזנב" (דברים כ"ח, מ"ג).

על איזה גר מדברת התורה? כיצד יתכן שגר שאינו מזרע המלוכה, יעלה ויתנשא כל כך, והעם ילך וירד וידרדר?

גם נבואה זו התקיימה בסוף בית שני. ביהודה עלה לשלטון אנטיפטר האדומי, יועצו של הורקנוס, הוא שהסיתו למרוד באחיו אריסטובלוס, מוצאו ממשפחת גדולי אדום שהתגיירו בימי יוחנן כהן גדול. ואחריו נעשה הורדוס בנו למלך יהודה, בחסות הרומיים. תקופת מלכותו של הורדוס היתה תקופת דיכוי קשה.

המקור ההיסטורי המפורסם שנותר לנו מימי בית שני, ספרו של יוסף בן מתתיהו, מספר בהרחבה על התנהגותו האכזרית:

"באמת היה כל דבר ממשלתו באכזריות למען השחית והשמיד את היהודים. כל ערי שכנינו, כל ערי בני הנכרים שיכלל ופאר בבניינים גדולים ומפוארים מאד למען השפיל לעפר את ערי יהודה, וחפצו עלה בידו. בני יהודה אשר בראשית ימי ממשלתו היה מצבם טוב, השפילם לעפר ויהיו לעניים מרודים... היהודים סבלו בימי שלטון הורדוס יותר ממה שסבלו אבותיהם בכל הזמן מאז שחזרו מבבל לארצם..."

כך התקיימה בשלמותה לדאבוננו הנבואה: "הוא יעלה מעלה מעלה ואתה תרד מטה מטה".

 

מכירת השבויים לעבדות במצרים

ועוד לפנינו נבואה היורדת לפרטים, ומדהים להווכח עד כמה היא התאמתה לפרטיה.

"והשיבך ה' מצרים באניות בדרך אשר אמרתי לך לא תוסיף עוד לראותה והתמכרתם שם לאויביך לעבדים ולשפחות ואין קונה" (דברים כ"ח, ס"ח).

וכתב הרמב"ן (ויקרא כ"ו, ט"ו):

"ובגלותנו זה (הגלות השניה, כך) היה שמילא טיטוס מהם ספינות, וכן כתוב בספרי הרומיים".

וכך מתואר בספרי ההיסטוריונים:

"ועתה (אחרי אשר נלכדה ביתר) בא הכל תחת עול רומא... השבויים נמכרו במספר אשר לא יספר מרוב ממכרת עבד... בעד כל עבד שלמו מחיר סוס, ואלה מהשבויים אשר לא נמכרו שם, הובאו על שוק עזה, אשר על ידי המעשה הזה קראוהו שוק אדרייאנוס. ואלה אשר גם שם לא נמכרו הושבו באניות ויוליכו אותם למצרים" (מונטר pp, 85 f 113).

"...הוא בחר את בעלי הקומה הזקופים והיפים ביותר שביניהם לצורך מסע הנצחון, ומן השאר כל מי שהיה למעלה מבן י"ז הוא שלח לעבודה במצרים" (יוספוס פלביוס, מלחמות היהודים ו', ט').

אנו נוכחים לדעת שהנבואות על בית שני כולם מתגשמות! פרטי פרטים הנוטלים סיכונים, ללא הגיון וללא תקדים היסטורי - והכל מתגשם כדברי התורה.



תגובות הוסף תגובה
לא רשומות תגובות למאמר זה.
בניית אתרים