ארבע נשים - ארבע תקוות

מאמרים נוספים
בין שינה לשינוי
ראש השנה הראשון
יום תרועה
יום חידוש הבריאה והאדם
מאמרים נוספים
הבקשה היחודית לימים הנוראים
"זכרנו לחיים"
"תשובה, תפילה וצדקה"
יום של התחדשות
היום הרת עולם
חגיגות יום ההולדת של האנושות
ארבע נשים - ארבע תקוות
מאה יבבות מאה תקיעות
מאמרים נוספים

זכרן של ארבע נשים אלו מעורר בנו התרוממות נפש ותקווה חדשה לקראת השנה החדשה. מהן אנו לומדים לקוות ולצפות לה', להבין את דרכיו ולהתפלל אליו. שרה, הגר, חנה ורחל הן דמויות המופיעות בהוד ייעודן הקדוש ובהדר כבודה של האשה. כל אחת מהן מופיעה לפנינו כאם יחד עם פרי בטנה: שרה עם יצחק, הגר עם ישמעאל, חנה עם שמואל, וביום השני של ראש השנה מופיעה רחל המבכה על בניה.

 

ראש השנה שנת ב' אלפים מ"ח

"וה' פקד את שרה כאשר אמר" (בראשית כ"א, א')

קרוב ה' לבני אנוש, ומדי שנה הוא "פוקד" אותם ומחדש את עתידם.

קרוב היה ה' לשרה, ואוזניו קשובות למאוויי נפשה. גם אברהם וגם שרה צחקו לשמע הבשורה כי עקרה בת תשעים תלד בן. אולם עד מהרה נאלצה שרה להודות: "צחוק עשה לי אלוקים, כל השומע יצחק לי" (שם ו').

באמצה את הרך הנולד אל לבה אמרה: "מי מילל לאברהם, היניקה בנים שרה" (שם ז'). מי מילל? אף אחד לא מילל. אבל ברצות ה' "ילדתיו בן לזקוניו".

בשוויון נפש סבלה שרה את צחוקם של בני דורה. במיעוט שכלם ובקוצר השגתם צחקו על הצד הגשמי, ולא ראו ולא ידעו את הצד האלוקי. כך נגזר, שיהיה כל העולם צוחק ולועג, לזרעה של שרה. והצחוק והלעג היו גם לאורך הדורות.

ומדור לדור ממשיך זרעה של שרה להצחיק את כל העולם הנפעם, הניצב מולו. עם כל קטנותו הריהו נושא את נצח ההישרדות ואת ההבטחות הגדולות.

יצחק - כך נקרא הילד. העולם צוחק על יצחק החלש. יצחק סובל את צחוק הלעג של אנשי סביבתו. הוא שוחק למומחים המנסים ללחום באמצעיהם הגשמיים לאורך כל הדורות מול גבורות ה'. גם "יושב בשמים ישחק, ה' ילעג למו".

שרה, האם השמחה, שנפקדה לעת בלותה, מדובבת אותנו בראש השנה: האמינו באלוקים, הביעו לפניו את מאוויי לבכם הנסתרים ביותר, וצפו לישועתו. צפו וחכו במשך שנים ועשרות שנים, ואפילו כל חייכם, למילוי משאלותיכם. אלוקים שומר אתכם, את בניכם ואת בתיכם. בעריסת ילדכם הוא מגלה את כבוד מלכותו. כל אם יהודיה החובקת את תינוקה, חובקת דור שלם של יהודים נושאי תשועת אלוקים.

 

על סף אבדון

והנה באים לקראתנו הגר וישמעאל.

ה' קרוב לא רק לגבירה בשמחתה, אלא גם לשפחה האומללה המגורשת מבית אדוניה. תועה היא במדבר, מקום שם כבר היתה בעבר. כשהיא אובדת בייאושה, היא קרובה יותר אל ה', אל "א-ל רואי", הרואה גם בצרת שפחה חוטאת. המים כלים ואוזלים מן החמת. מיואשת וחדלת ישע היא מפקירה את הנער, והולכת ויושבת תחת שיח מרוחק, כדי שלא תראה במות הילד. אך הנה, מופיע מלאך מן השמים ואומר לה: "אל תיראי, כי שמע אלוקים אל קול הנער באשר הוא שם" (בראשית כ"א, י"ז). הוא מורה לה על מקור מים במדבר הצחיח, ומשם משקה היא את בנה "חיים".

כלום עלינו להתייאש לנוכח צרותינו ועינויינו, כאשר דומה כי אפסו כל תקוות העתיד? "באשר הוא שם" - דווקא במקום שבו אנו מתייאשים, שם נובעת באר המים החיים של ישועת ה'.

הייאוש מטשטש את ראייתנו. מרוב ייאוש הננו נושאים עינינו למרחקים, בזמן שישועתנו קרובה ממש וסמוכה אלינו.

"קומי שאי" (שם פסוק י"ח) – בראש השנה קום נא ושא את אשר נקבע לך מאת האלקים, השגח במרץ ובשקידה על מה שמוסר הא-ל בידיך הנאמנות. קרוב ה' למתאזרים עוז ואינם מתייאשים. קודם: "קומי שאי את הנער והחזיקי את ידך בו", ורק לאחר שהאמנת בתקומה אז: "ויפקח אלוקים את עיניה ותרא באר מים", באר הישועה יוצע לפניך.

גם עלינו להתאזר בעוז ובתעצומות, לא להתייאש, להושיט יד אל התקומה, להאמין בה ולצפות תמיד לישועת ה' שתגלה לנו את באר מי הישועה.

 

ראש השנה, שנת ב' אלפים קצ"ט

רחל אימנו היתה עקרה. נהרות של דמע שפכה למען תזכה בפרי בטן. בראש השנה, ב' אלפים קצ"ט, עלה זיכרונה לפי האלוקים. הוא שקל את מעשיה הטובים מול סבלה הרב, ופקד אותה בבן.

מה היו מעשיה הטובים שהכניסוה בשערי ההורות?

כשברח יעקב מעשיו אחיו ובא לבית לבן, אמר לו בן דודו: "הכי אחי אתה ועבדתני חינם? הגידה לי מה משכורתך!". תשובתו היתה: "אעבדך שבע שנים ברחל בתך הקטנה!" (בראשית כ"ט, י"ח).

התקרב מועד החתונה. רחל נוכחה שלא להכניס אותה לחופה, מתכונן אביה, כי אם את אחותה.

הגיעה שעת החופה. נכמרו רחמיה של רחל על אחותה שלא תיכלם, ומסרה את הסימנים שיהפכוה לאשת חתנה, יעקב.

ראה ה' את פעליה של רחל כי נפלאים ונעלים הם מכח אנוש, וזכר אותם לאורך הדורות - "ויזכור אלוקים את רחל".

ומאז, בכל הדורות, כאשר היא מתייצבת לפני ה' ומתפללת על בניה, עולה זכרונה של הכלה המוותרת על כלולותיה לפניו.

ימים קשים עברו על בני ישראל. חרב המקדש, והם גלו בבלה. יחפי רגלים, ידיהם קשורות בשלשלת, כך הובלו אל המצר. נשטפה האדמה שתחת רגליהם בבכי, בכו גם אבותיהם שם למעלה.

התייצבו כל האבות לפני מלך מלכי המלכים, הפילו תחינה על בניהם הנאנקים, וביקשו שיעלה זיכרונם לרחמים, אך לא נענו.

בכתה האם רחל והתחננה לפני הקדוש ברוך הוא:

"רבונו של עולם! גלוי וידוע לפניך, שיעקב עבדך עבד בשבילי שבע שנים, וכשנשלמו אותן שנים והגיע זמן נישואי, התכונן אבי להחליפני באחותי. ואני... נכמרו רחמי על אחותי, ומסרתי לה את הסימנים.

והרי הדברים קל וחומר! מה אני, שאיני אלא בשר ודם, עפר ואפר, לא קינאתי באחותי, אתה, שהנך מלך חי, קיים ורחמן - מפני מה קינאת, כביכול, בעבודה זרה שאין בה ממש, ומסרת את בני בידי אויביהם לעשות בהם כרצונם?"

מיד נתגלגלו רחמיו של הקדוש ברוך הוא:

"קול ברמה נשמע, נהי בכי תמרורים, רחל מבכה על בניה, מאנה להנחם על בניה כי איננו... כה אמר ה': מנעי קולך מבכי, ועיניך מדמעה, כי יש שכר לפעולתך, ויש תקוה לאחריתך, נאום ה', ושבו בנים לגבולם" (ירמיהו ל"א, ט"ו).

"יש תקוה לאחריתך".

 

ראש השנה ב' אלפים תת"ל

האם והתקווה

והנה מופיעים ובאים חנה ושמואל.

"אל הנער הזה התפללתי" (שמואל-א' א', כ"ז). במילים אלו היתה חנה, אמו של שמואל הנביא, לדוגמה ולמופת לכל המתפללים עלי אדמות. היא הוכיחה עד היכן מגיע כוחה של תפילה. הראתה את דרכה השקטה של התפילה מלבו של אדם אל הבורא, מושל העולמות. היא, האם, שנחשבה לשיכורה קוראת אלינו:

בואו נא בני אדם שבורי לב, בואו מרי הנפש! בזמן שהכול לועגים לכם ואיש אינו מבין את צערכם, גם כאשר אנשי שלומכם באים אליכם בטרוניות: "למה תבכי ולמה לא תאכלי, ולמה ירע לבבך" (שם פסוק ח'). גם כאשר אין לכם בכל העולם ידיד נאמן לשפוך לפניו את מר ליבכם, בואו ולימדו מאמו של שמואל להביע את צערכם לפני כסא הכבוד, לימדו מחנה להתפלל ולהענות.

חנה עמדה לפני האלוקים: "ותתפלל על ה' ובכה תבכה" (שם פסוק י'). רגשות מופשטים, הלך נפש ללא תוכן מוגדר, עדיין אינם בגדר תפילה. התפילה דורשת דיבור עצמי אל הלב. חנה – וממנה למדנו: "מכאן למתפלל שצריך שיכוין לבו" (ברכות לא).

תפילתו של יהודי היא דיבור אל לבו. המתפלל בוחן את לבו ושופט את עצמו לפני האלוקים.

כך התפללה חנה כשהיא מתווה לעצמה את מגמת תפילתה. מראש הקדישה את הנער לה', וקראה את שמו שמואל (שמו א-ל), "כי מה' שאלתיהו".

"ה' צב-אות", אמרה חנה בתפילתה, "אם ראה תראה בעני אמתך, וזכרתני ולא תשכח את אמתך, ונתת לאמתך זרע אנשים, ונתתיו לה' כל ימי חייו, ומורה לא יעלה על ראשו" (שם פסוק י"א), כלום לא זימנת גם לי תפקיד של אם בישראל? כל רצוני להניקו, לגדלו ולחנכו. לא למעני כי אם למענך. תן לי למלא את תפקידי שבשבילו בראת אותי.

חנה פונה גם אליך, האדם המצפה לישועת ה': קרא לאדון הארץ בשם ה' צבא-ות, כשם שקראתי אני. אמור לו כי גם אתה חפץ להיות משרת בצבאו. שיתן לך הזכות להיות שר בצבאו, מעמיד חיילים לעבודתו. ובזכות זו תתברך בברכה שנתברכתי בה גם אני: "ה' אלוקי ישראל יתן את שאלתך אשר שאלת מעמו".



תגובות הוסף תגובה
לא רשומות תגובות למאמר זה.
בניית אתרים