וכתרגומו...

תלמי חובב הספרים

שאפתנותו של הכובש הגדול מארץ יוון באה אל קיצה הטרגי אי שם על גבול הודו. אלכסנדר מוקדון, האיש שהדביר את העולם העתיק ונישא על גב הצלחותיו האסטרטגיות, נפל ומת, כשהוא אך בתחילת שנות השלושים לחייו. ממלכתו האדירה התפוררה בין יורשיו והתפצלה לארבעה חלקים. בחלקם של מלכי בית תלמי נפלה מצרים, ובידם החזקה הם סיפחו אליה גם את ארץ ישראל.

כמה מפתיע! גם באותם ימים שבהם נמדדה המלכות בכוח הזרוע בלבד, ומלך גדול היה בעיקר מצביא גדול או שליט עריץ, צמח תלמי פילדלפוס כאיש אוהב ספר. היו אלו ימי פריחתה של הפילוסופיה היוונית. שמותיהם של סוקרטס, אפלטון, אריסטו ועוד, נישאו בהערצה, לא רק ביוון, אלא בארצות היישוב הקדום כולו.

הערצתו של תלמי לעולם הדעת היתה לשם דבר. הוא ליקט כתבי יד מכל חכמה ומכל לשון, ועבדיו היו תרים אחרי כל ספר כדי להביאו אל בית גנזיו. העובדה שפיזר כספים רבים להגדלת ארכיונו, העמידה אותו כחלוץ של איסוף כתבי הדעת בעולם העתיק.

אולם, דא עקא, תאוות הדעת של תלמי “החשיכה את עיניהם של ישראל”.

בקשה שהיא פקודה

עבדיו של אותו מלך, חובב דעת, החלו מלחשים על אוזנו, שכל עמלם לאסוף את החכמה האנושית הינו חסר הצלחה, כל עוד לא השיגו את ספר התורה של היהודים. דבריהם התקבלו על ליבו, ונתחזקה דעתו לצרף גם את התורה לספרייתו. שאיפתו היתה לצרפה לא רק כספר חתום, אלא כאוצר שהכול יכולים לעיין בו. תורה מתורגמת וגלויה לכול.

את תכניתו הוציא לאור בגינונים חלקלקים. הוא עמד היטב על הסתירה שבין השתוקקותו ללמוד את תורת היהודים לבין מצוקתם של יהודים רבים בממלכתו, אשר היו משועבדים לשרי המדינה עוד מזמן אביו. הוא קרא לשיחרורם של עבדים יהודים, ואלפים מתוכם אמנם נפדו בהונו הפרטי. עוד הגדיל לעשות ושלח לאלעזר הכהן הגדול מתנות מופלאות כמנחה להיכל ה’. ביניהן שולחן זהב טהור וכדי זהב וכסף, מעוטרים בציורים שובי לב ומשובצים באבנים טובות. שליחו של המלך, אריסטיאוס, האיש שהביא את הדורונות, התהלך בירושלים כמוכה תדהמה: יופיה של העיר, נוהלי החיים שבה וזריזותם של כהניה קסמו לו. הוא גם הרבה לשאול על כך את פיו של הכהן הגדול וללקט הסברים על כל מה שראו עיניו.

כך, תוך כדי התעניינות אינטלקטואלית, ביקש תלמי לשלוח לו את ספר תורת משה, ועימו שבעים ושניים זקנים, שישה מכל שבט.

הזקנים התקבלו בכבוד גדול. את יום בואם למצרים קבע המלך ליום חג לכל ימי חייו. תחילה קבע שיהיו סועדים על שולחנו, הכול כדרישת חוקי היהודים. הוא גם החליף עימם דעות בענייני מדע וחכמה. אחר כך הובילם אל אחד האיים הסמוכים לאלכסנדריה. שם, על שפת הים, ייחד לכל אחד מהם בית משלו. בית נאה שרוח ים נעימה משיבה בו את הנפש. הם אף יכלו לטבול במי הים, להתקדש ולהתפלל. שם הוטלה על כל אחד מהזקנים מלאכת התרגום.

יום סיום תרגום התורה ללשון היוונית היה יום שמחה באלכסנדריה. כל יהודי המקום כונסו אל שפת האי שבו נשלמה המלאכה, והחלו קוראים את התרגום לפני הרבים. תלמי עצמו ידע להעריך את גודל הפלא של התרגום השווה, מילה במילה, של כל אותם זקנים, והוא שלחם ארצה, כשבידיהם מתנות נוספות, להם ולכהן הגדול.

האסון שבתרגום

אמנם המעמד היה חגיגי, ההתנהלות היתה דיפלומטית ומסבירת פנים, נדיבה ומפזרת מתנות, אך עם זאת, ראו בה חז”ל גזירה ואסון. “שמונה בטבת נכתבה התורה יוונית בימי תלמי המלך, והחושך בא לעולם שלושה ימים”. מדוע? לכאורה, מה רע בפעולה טכנית של תרגום התורה מלשון הקודש? האם אין בכך משום גילוי יופיה ועומק חכמתה של תורת ישראל לעיני הגויים, מעין אותו חזון של אחרית הימים שבו ישמש עם ישראל כ“אור לגויים”? מדוע תיקנו בפיוטי הסליחות הנאמרים בי’ בטבת לומר: “אנסני מלך יוון לכתוב דת (התורה) יוונית, על גבי חרשו חורשים, האריכו מענית”?

פנייתו של תלמי לאלעזר הכהן נוסחה כבקשה, אך לא היה זה אלא צו מלכותי. אלעזר הכהן נאלץ להיענות לבקשתו של המלך, בפרט על רקע זיכרון עריצותו של תלמי האב. גם כשנתן תלמי לכל אחד מהזקנים בית משלו, כולו נוחות ונועם, כדי שיתרגם בו לבדו את התורה, התלוותה למעשיו ערמומיות שקטה. את בקשתו לתרגם את התורה ליוונית מסר לכל אחד מהזקנים בנפרד. הוא לא התיר שום התייעצות ושום מגע בין המתרגמים במהלך עבודתם. עד מהרה הבינו הזקנים כי הם עומדים למבחן עד כמה תורתם אמת, וכי בקשתו של המלך באה, למעשה, להכשילם.

הסיבה העיקרית לצערם של חכמינו תובן מתוך המשל הבא: ארי ניצוד וכלאוהו בסוגר. לפני שנכלא, היו הכול יראים ובורחים מפניו. עכשיו באים, מציצים בו ואומרים: “היכן גבורתו של זה?” כל עוד היתה התורה נתונה ביד ישראל וחכמיהם, התפעלו כולם מרוממותה, אולם משתרגמו אותה לשפה זרה, ניתן היה להציץ בה, לחוות דעה וגם לפגום בה. הכול נבע מהסיבה הבאה:

גם אם הצליחו אותם מתרגמים “להתנבא בלשון אחת” וליצור תרגום זהה, גם אז לא היתה הצלחתם אלא התחמקות מזעמו של תלמי. יצירתם לא היתה יכולה להיות שלימה בשום אופן: דברי התורה מתפרשים לאלפי גוונים. לפי הקשרם, לפי נטיית המילה, ואפילו לפי התגים הקשורים לאותיותיהם. בפעולת התרגום נעלמים כל אותם פירושים ונשארת משמעות אחת ויחידה, רחוקה מכל הרבגוניות שהייתה במקור, חסרה מריבוי הפנים האופייני לדברי תורה.

כל עוד השתמרה התורה בידי ישראל, נהגו בה כב”כלי חמדה שבו ברא הקב”ה את השמים ואת הארץ”. אולם כשיצאה לרשות הרבים וחרגה מתחומי היהדות, שוב אין רואים בה אלא חכמה. בתור חכמה ניתן לנתח אותה בכלים ספרותיים, להשוותה ל”יצירות” אחרות, איש איש כפי נטיית ליבו, ואולי אפילו לבקר את המקראות… אם כן, הוצאת התורה מעם ישראל היתה עיוות של גדלותה האמיתית.

על יום סיום התרגום, נאמר כי הוא: “קשה לישראל כיום שנעשה בו העגל”. ניתן לפרש את ההיקש בין שני הימים כהשוואה בין שני חזיונות. כשם שהעגל לא היה בו ממש, לא יכולת ולא עצמה, לא כוח ולא “אלוקות”, כך גם מהתרגום נעדרה “ממשותה” של התורה. תורה ללא סודותיה ועמקי רבדיה, אינה אלא כעין יצירה אנושית. אם עסק המשל הקודם בארי הנתון בסוגר, ניתן להוסיף שאין מדובר בארי חי, אלא רק בפוחלץ…

שניים מקרא ואחד תרגום

תרגום השבעים התקבל בעם כגזירה, אולם תרגום אחר, שנכתב שנים רבות לאחר מכן, בתקופה שלאחר חורבן בית המקדש השני, זכה למעמד נכבד. הוא התקדש עד שנכלל בחיוב המוטל על כל איש מישראל לעבור על הסידרה בכל שבוע, שניים מקרא ואחד תרגום. בראשי תיבות: שמו”ת. תרגום זה הוא תרגום אונקלוס, התרגום שסמכו חכמים את ידיהם עליו.

איך יתכן שתרגום אחד נתפס כאסון, ואילו תרגום אחר ייחשב כמקובל על החכמים?

על תרגום השבעים מקונן הפייטן: “אזכרה מצוק אשר קראני”, ואילו בדבריו של רש”י מוצאים פעמים רבות את המילה: “וכתרגומו”, שפירושה, שרש”י ראה בתרגומו של אונקלוס מקור מוסמך, אמיתי, כשר וראוי.

הגמרא מעידה ש”המתרגם פסוק כצורתו הרי זה בדאי”. תרגום מילולי מעוות את הכתובים ומצייר תמונה משובשת, שהיא בגדר “בדותא”. תרגומו של אונקלוס הוא תרגום שצופן בתוכו פירוש מלא. הוא לא נכתב כדי שתִּנָּעַצְנָה בו עיניים נוכריות ותלמדנה אותו כחומר לוגי יבש ואינפורמטיבי. הוא נוצר כפסיפס של הסברים, שנשזרו בתוך דברי התורה המתורגמים. הוא שימר את ניחוחה של התורה כתורת חיים, וידע להעביר את מסורת פירושיה בין השיתין.

התרגום הראשון לארמית נעשה על ידי עזרא הסופר. כאשר התכנסו שבי ציון “אל הרחוב אשר לפני שער המים”, בירושלים, בראש השנה, עמד עזרא לפניהם על מגדל עץ שהוקם במיוחד לצורך המעמד, וקרא בספר התורה לפני העם. הקריאה נעשתה בלשון ברורה, במטרה שיהיו הדברים מובנים ובהירים לכל נפש. במקום אחר מציינת הגמרא, ש”בתחילה ניתנה תורה לישראל בכתב עברי ובלשון הקודש, חזרה וניתנה להם בימי עזרא בכתב אשורי ובלשון ארמי”.

מן הדברים משתמע, שהתרגום לארמית ניתן בידי עזרא. מה היה בו איפוא מפעלו של אונקלוס?

אותו תרגום שתרגם עזרא נשכח במרוצת השנים, ואונקלוס הוא שהחזירו והעלה אותו על הכתב.

אונקלוס עצמו היה גר שמקורו מאיי פונטוס שבאסיה הקטנה. ייחוסו המשפחתי נמשך עד לראשי השלטון דאז. לא זו בלבד שמשפחתו נחשבה למשפחת אצולה רומאית, אלא שדודו היה אדריינוס קיסר, אותו מצביא נורא שהחריב את העיר ביתר. אונקלוס הותיר אחריו נחלאות, נכסים ועבדים, הפנה עורף לדודו הקיסר, שנטה לו חסד וחיבבו במיוחד, ודבק בדרך האמת. תרבותו הראשונית ינקה מן העולם היווני-רומאי, ושפת האם שלו וודאי היתה יוונית. עם זאת, הוא תרגם את התורה לארמית, שפה שלא היתה לה נקודת הקשה כלשהי עם יוונית, גם לא לפי ענפי האטימולוגיה. הסיבה היחידה שעמדה מול עיניו היתה רצונו לשמר את הפירושים שהועברו מפי עזרא הסופר והוטמעו באותו תרגום.

זכה אונקלוס, ועד היום הוא חי ומדובב בשפתותיהם של אלפי יהודים הלומדים את תרגומו מדי שבוע. לו היה נשאר באיי פונטוס, מגדל את שדותיו ואוכל מידי יום טווסים ושלווים, היתה ההיסטוריה מפזרת על שמו את אבק הימים ומטביעה אותו בתהום נשייה עמוקה.

בשערי העיר ברלין

בניגוד מוחלט לשני תרגומים אלו: תרגום השבעים ותרגומו של אונקלוס, נציג תרגום נוסף אשר נעשה בכוונה זדונית ובתכנון מחושב למימוש רעיון נואל. גם אם ניחן המתרגם בכישרונות ספרותיים מעולים, נעדרה ממנו יראת שמיים. הוא לא ידע לגשת אל דברי הקודש של התנ”ך בתחושת כבוד של “של נעליך מעל רגליך”. ביהירות הוא ניגש לערוך את תרגומו.

נציין את הרקע ההיסטורי של תרגום זה:

יום אחד, בשנת תק”ג, רשם ביומנו השוער שהוצב בשער רוזנטלר בכניסה לעיר ברלין, מילות דיווח של בוז: “היום עברו בשער רוזנטלר שישה פרים, שבעה חזירים ויהודי אחד”. האנלוגיה העולה מדבריו היתה ביטוי נאמן לבוז שהוא רחש ליהודים.

היהודי היחיד שעבר באותו יום בשער העיר היה לא אחר מאשר משה מנדלסון, שהיה אז נער צעיר כבן 14. הנער הלך רגלית חמישה ימים מביתו שבדסאו עד לברלין הגדולה.

מעיניו של הנער לא נעלמה נימת הזילזול שביחסו של השוער. הוא נוכח לראות את היחס המפלה כלפי הקהילה היהודית בברלין, שלמרות עושרה וניסיונותיה להשתלב בחברה הגויית הגבוהה, חייבת היתה לשאת בתשלום מיסים מיוחדים ובשאר הגבלות שהוטלו רק על היהודים. הפגיעה שנפגע הנער מנדלסון על סף כניסתו לעיר הגדולה, עיר חלומותיו, הטביעה את רישומה על דרכו: הוא חפץ להשיג ליהודים שיוויון זכויות וחתר להוכיח שהם זכאים לשיוויון זה.

מנדלסון היה משוכנע, שאחיו עלולים לסבול ממחנק בחיי הגטו, אם לא ישברו את מחסום השפה החוצץ בינם לבין שכניהם הנוכרים. שפת האידיש נתפשה בעיניו כז’רגון נחות, אסופה אקראית של מילים מגרמנית ומשפת הקודש. הוא לא זכה להכיר ביופי של לשון האידיש, הלשון שבמכמניה אצורים אוצרות יהודיים וחכמת חיים שופעת.

בהיותו משכיל ורב כישרון הגה תוכנית ערמומית להביא להכרת השפה הגרמנית, בלי לעורר את התנגדותם של שומרי התורה. לשם כך החליט לתרגם את התורה לגרמנית. לא כדי לבאר את התורה ולא כדי להציגה לפני מי שאינו יודע את שפת הקודש, אלא כדי להחדיר את השפה למחנה. הוא האמין שפתיחתם של ערוצי תקשורת עם העולם הגויי, תועיל לשיפור היחסים עימם ולהשגת שיוויון וקירבה.

לשם ביצוע תכניתו הוא הוציא לאור חומש ובו תרגום לשפה גרמנית עשירה. לתרגום הוסיף גם “ביאור”, והפיצו חינם אין כסף. בתמימות מעושה שבאה להסתיר את כוונותיו, הדפיס את הלשון הגרמנית באותיות עבריות, כדרך שנהגו אז בלשון האידישאית. כך נראה היה תרגומו כספר דתי למהדרין. הוא ציפה שמי שיערוך היכרות עם השפה הגרמנית, יגלה עד מהרה, שאך כפסע קטן בינו לבין ניהול שיחה עם משכילי ברלין הגויית.

התגובות היו חריפות ונמרצות. החת”ם סופר קרא את קריאתו הידועה: “הביאור צריך ביעור”, וחרם הוטל על הספר.

מנדלסון קיווה שאיכותו הספרותית של התרגום תציב אותו כיצירה מונומנטלית מן השורה הראשונה, לא רק בעולם היהודי. הגרמנית הקלאסית, הפיוטית, כך חשב, תוכל לחשוף לפני האינטלקטואלים הגויים את יופיה של התורה. גם תקוותו זו נכזבה: התרגום לא חדר לשפת החיים והערכתם של הגויים כלפי עם הספר והתורה לא גדלה.

* * *

גם פעולה של תרגום, שלכאורה, היא מלאכה טכנית, עשויה להיות אסון או ברכה, נושאת כאב או תקווה, הכול לפי כוונת המעורבים במלאכה.

דיוקנו של תלמי המלך במטבעות עתיקות

קטע מתרגום ספר שמות

הספטואגינטה - תרגום השבעים

 



תגובות הוסף תגובה
לא רשומות תגובות למאמר זה.
בניית אתרים