המצע היווני שנכשל

התרבות ההלניסטית-יוונית

היא הופיעה כלוחמת הגדולה בנורמות ששלטו אז בעולם. היא בזה לסגנון החיים הצר והכובל, שאיפיין כל שבט חברתי-אלילי שמרני.

ההלניזם קרא לאדם לחדול ממאמציו לרצות את אליליו, ולהשתחרר מן הפחד המתמיד מכעסם. היא הציעה לו לבחון גם את עצמו, ולא רק את סביבתו המאיימת.

ההשכלה היוונית סלדה מהאגוצנטריות של החברה הפרימיטיבית ומהתרכזותה אך ורק סביב האינטרס הקיומי צר האופק.

היא קראה למציאת פשר עמוק יותר לחיים, והדריכה את האדם להפנות את עירנותו אל הטבע - לא בצידו המאיים, אלא בצידו המלבב, המחכים וההרמוני.

מעל הכול, שאף ההלניזם להעמיד את האנושות הרחק מן המקום שבו היא חיה, ולקבוע לה יעדים אחרים, נעלים יותר.

ההלניזם האמין כי האדם האלילי, הכורע ברך לכוחות מיסטיים, וחסר הכבוד והזהות מפאת סיגנון חייו הצר והמכופף, יקבל מראה חדש, אופטימי ויפה יותר.

היו אלו מטרות נאצלות והומניסטיות. ללא ספק, אידיאולוגיות צודקות ודורשות יישום.

אך עוד לא נסע ההלניזם כברת דרך, וכבר פגעו קרונותיו במסילת המציאות. האידיאולוגיות התפרקו במבחן החיים, הצרימות היו חדות וצורמניות...

פתאום הסתבר, כי למרות מצעה העקרוני והמתחשב של ההלניזם, היא אינה פונה אל האנושות הכללית, אלא רק אל יחידה נבחרת מתוכה, אל המשכילים.

תואר הכבוד “אדם” והסגולות האנושיות שביקשו להעניק לו, לא הוצמד לכל מי שמראהו העיד על השתייכותו האנתרופולוגית למין האנושי... מעטים היו “בני האדם” שהיו ראויים לזכות בו. אלו שלא נכללו בזכות זו, היו קורבנותיה של חברת האדם המשכילה.

לא אחת הפגין ההלניזם את כוחו על הקבוצה הנחותה. אמנם הוא דיבר על זכותו של היחיד להבטיח לעצמו את חירותו, אבל לא על זכות החירות והכבוד שיש להבטיח לכל יחיד אשר בשם “אדם” יכונה.

קורת גג לאידיאולוגיה לוחמת

המצטיינת הגדולה בשימור ההלניזם היתה המדינה היוונית. למרות ההצהרות הגבוהות, היתה אוכלוסייתה של יוון מורכבת מרוב ברור של עבדים, כאשר חברת האדונים המשכילה נושאת את הסתירה העמוקה ביותר בשאיפותיה. חברה זו שדגלה בכבוד האדם, לא ראתה בקיומה של העבדות בתחומה פרדוקס, אלא הכרח מובן.

העבדים היו נחוצים לה כמושא להטלת סמכות וכעדות להוד רוממותה. הם גם שירתו מטרות אינטרסנטיות אשר שיחררו את החברה הגבוהה ממטלות החיים, והפכו את חייהם לחוויה נהנתנית, ללא עול כמעט.

המגמה היתה ברורה: האושר וההנאה הם התכלית. כל מחסום שמאיים על הנהנתנות יוסט הצידה, גם אם הוא מוגן באתיקה הבסיסית של מצע המדינה.

התרבות היוונית, שביקשה לרומם את החברה מהשגותיה האליליות הקדומות ולאלפה שלא להיענות לדרישותיה היצריות, שימרה, למעשה, את הגנים התרבותיים העתיקים והמסואבים. תרומתה ניכרה, למרבית הפלא, בכיוון מנוגד להצהרותיה. היא העניקה משענת אינטלקטואלית לכל ההנהגות המבוקרות על ידה. הערכים שעליהם הכריזה מלחמת שמד, שבו והופיעו בה ובמצעה, סמויים מעט, אך פועלים במלוא הקיטור.

רק הבדל קטן ושטחי הפריד בין התרבויות המתנגחות. בעוד החברה השבטית-אלילית חשפה לעין כל את העובדה כי רק אינסטינקטים קיומיים מדריכים אותה. ההלניזם, וגם התרבות המודרנית שקמה תחתיה, התפתלו בפילוסופיות אין קץ, כדי לחפות על אותם נהלים, שבהם מחפש האדם את הנוחות המקסימליסטית, גם על גבם של בני אנוש אחרים.

התרבות כיום

מדהים כיצד ההשכלה, בגילוייה המודרניים, שימרה את כל אותם איפיונים שמקורם ביוון הקדומה. כהד היא שבה וקראה את קריאותיו של ההלניזם, להכיר בערכו הסגולי של האדם, ולהמציא לו שטחי פעולה שבהם ייתן ביטוי הולם ליכולתו הגדולה.

כך סיפק ההלניזם היווני לאינטרסנט היצרי קורת גג אינטלקטואלית מרגיעה.

נציין דוגמה בולטת: התאוריה הדרוויניסטית והתאוריה הפרוידיאנית הובילו את החברה הישר אל עומקו של העבר העתיק, שממנו ניסו לברוח ואותו תקפו. שתיהן כאחד סללו את הדרך אל פורקן היצרים - סמלה המופגן של החברה האלילית.

הדרוויניזם הציג את האדם כתוצר מקרי של תאונות מולקולריות וכשריד בר-מזל של ה”ברירה הטבעית”. בכך הוא העניק לו לגיטימציה נדיבה לסגנון חיים בלתי מחייב של חירות מכל מסגרת.

פרויד המשיך במקום שבו לא העז חברו לגעת. התאוריה הפרודיאנית העמידה מערבולת של יצרים ודחפים מודעים ולא מודעים, במקום שבו עמד פעם אדם. החטא והמשגה הפכו לתוצר של כוחות אדירים בלתי נשלטים, שמקורם בגנים תורשתיים ובהתנגשות קבועה ודרמטית בין “הסתם אני, והאני העליון”.

בעוד פרויד משחרר רוצח מחטאו, בשל היותו קורבן להשתוללות של כוחות נפש שאינם נשלטים, הרי שדרווין אף מאשים את הקורבן: “הטובים מנצחים, המוכשרים ימשיכו לחיות. עצם ניצחונם הוא עדות לצדקתם. לא הרוצח, כי אם הנרצח, הוא האשם”.

המדיניות היוונית של היום

החברה הקניבלית הסיקה את המשוואה: ‘אדם’ הינו חבר שבט. כל מי שאינו כזה, מוכר כמזון. על פי ‘היגיון’ זה שילחה החברה האסקימוסית את קשישיה לסיים את חייהם בכבוד “על ערבות הקרח”. גם ההשכלה המודרנית אימצה אל ליבה אותן נורמות חשיבה אליליות, אך הגדירה אותן בפירושים הומניים-פילוסופיים.

לדוגמה: הביטוי “המתות חסד” מצלצל מעודן, ידידותי וסטרילי, אך אין הוא אלא כסות עיניים לאותה חתירה שקדנית אל הנוחות ואל השובע, גם על חשבון קורבנות מסומנים...

מדברי ההגות הרבים שנכתבו על אודות דילמה אנושית זו, עולה התחושה כי האותונזיה (המתת חסד), מונעת על ידי הומניזם טהור ונאצל. כלומר, גאולתו של אדם שחייו איבדו כליל את סיכוייהם: אדם המתפתל על מיטתו בייסורים אין קץ, ילד שחייו לא יהיו יותר מאשר התמודדות מרה עם מוגבלויות, דחייה ובוז של החברה, ישיש שגופו הסתאב ושכל קיומו אינו אלא אורגני בלבד. לסייע להם בקיצוב קיצם. למה לא? אך למרבית הזעזוע והבושה, מגמות אחרות מונחות כאן, טמונות ומוצפנות היטב.

החברה אנינת הטעם סולדת מהפרעות ואינה סובלת את זימזומם הקבוע של הסבל, המצוקה, הזיקנה והפיגור. האדם שנבעת מהפגישה עם גבולות הגוף הפיזיולוגיים וקץ החיים, מבקש שלא לפגוש בהם. החברה המשכילה מצדיעה לחיי עונג, ואלו אינם מותירים, כאמור, מקום לקיטרוג מציק של סבל.

לעיתים, נשמעת ההצטדקות כי החברה אך נענית לקריאתם של “היגעים מן החיים” ומסייעת להם, לאחר שביקשו את עזרתה לפטור את עצמם מן המעמסה המכאיבה. אך אין זו אלא התנצלות עקרה. החברה, בקנאותה לנהנתנות ולסילוק קולות הסבל והכאב, אילצה רבים להתכחש לאינסטינקט הקיומי הראשוני - הרצון לחיות. היא לימדה אותם לרצות במוות, כהוראתו של הפילוסוף הגרמני, פרידריך ניטשה: “אם לא חיית את החיים הנכונים - בחר לך לפחות את מותך”.

זו היתה הדרך שעשו ההלניזם היווני וההומניזם המודרני בבריחתם מנורמת החשיבה האלילית ובחזרתם אליה.

היהדות היא האחת והיחידה שהשכילה להציג אושר ושלימות שאינם בנויים על אובדן חייו או נוחותו של האחר. אור המנורה שהודלק בחנוכה במקדש ביטא זאת היטב. היה בו סמל עמוק לכך שהאור במיטבו הינו תוצר של שמן שאינו כלה.

האור שאינו נגמר והשמן הנובע ללא הפוגה, מגלים את האור האיכותי והטהור, אור שאינו ניזון מכיליון ושאינו משמיד אנשים ועמים, כדי להמשיך לחיות.




תגובות הוסף תגובה
לא רשומות תגובות למאמר זה.
בניית אתרים