יש ברירה

עד מתי ניאבק על פיסת אדמתנו הקטנה? מדוע שונאים אותנו? מדוע כל העולם נגדנו?

שאלות אלו מציקות לי, והתשובה שאני “זוכה” לה היא: מה האלטרנטיבה? האם יש לך ברירה אחרת?

חושבני, שאין ברירה, אולם די קשה לחיות בהרגשה זו, כי אני קיים רק משום שאין ברירה. לא קל להתעורר בבוקר ולהיווכח כי חלום של שנים על ארץ מפלט של שלווה ליהודים עדיין לא הוגשם...

המעליב ביותר הוא העדר חוש צדק מינימלי בשנאה הפורצת מכל קצוות תבל. העמידה מנגד של אומות נאורות, גם אלו שחשו על בשרן את טעמם של השכול ושל השואה, מעבירה בי חלחלה.

כאשר כולך נתון לחלום ורוד של אשליות... הנך שומע שבסמוך לאוזניך חולפים הסברים כמו: מדוע לא ייתכנו במדינתנו אושוויץ ומצדה...

...שתי המילים המקפיאות, אשר כל חיי ניסיתי לברוח ממשמעותן, רודפות אחרי ללא הרף. כלום קל לחיות בארץ, כאשר מדי מספר שנים פורצת מלחמה? האם לא טעינו באיזשהו מקום? האם בחרנו את דרך החיים הנכונה?

אגדה גדולה ועצובה

החלומות הגדולים של עמנו, השאיפה הכנה לעצמאות, לביטחון ולשלום - מתי יתגשמו? השלום ההופך לפאטה מורגאנה, העצמאות תלויה... הביטחון מותנה... החירות והחופש קשורים... הכלכלה...

ניסית לחשוב על המשפט החוזר והמושמע ללא הרף: “אין ברירה”! למה “אין ברירה”? מאימתי החל לפקוד את עמנו ה”אין ברירה”?

“אין ברירה”, היה המנוף של כל ההיסטוריה היהודית. כל תהליכי התנהלותה, ההצלחות והכישלונות - כולם היו תוצאה של “אין ברירה”.

באין ברירה הלכנו לניצחונות, ובאין ברירה הלכנו לכישלונות.

אם נעלעל מעט בסיפור קורותיו של העם היהודי, החל מיומו הראשון, ניווכח כי “אין ברירה” זה ליווה אותנו ללא הרף.

ב”אין ברירה” ירדו אבותינו לגלותם הראשונה במצרים, ובאין ברירה שבו לארצם בשנית וקוממו את הריסותיה. באין ברירה עלו היוונים על ארצנו והפכוה למרמס ולקלון, באין ברירה שיחררוה המכבים, ובאין ברירה הרסוה הרומאים. באין ברירה הלכה ונמשכה האגדה הגדולה והעצובה מאוד של העם היהודי המותש והמדוכא עד לימינו אלה.

מי שמסתכל כך במאורעות, כפי שהם מנוסחים בכותרות העיתונים, חייב מזמן להרים את ידיו ולהיכנע.

הגורל היהודי

מי שיודע לתמצת את מאורעות העבר וללמוד את משמעותם, יודע כי אין זו אמת, כי יש ברירה. יש ברירה בין כישלון לניצחון, וניתן לבחור בין מוות לחיים. כמובן, לא כאשר מאוחר מדי. אך בעצם, אף פעם לא מאוחר.

אחד הסיפורים הגדולים בהיסטוריה העולמית ייטיב אולי להמחיש את כוונתי.

היה זה לאחר שקיבלנו את עצמאותנו המוגבלת מידי מעצמה קולוניאלית אדירה. שרידי עמנו התקבצו מפזוריהם, והחלו לבנות את הארץ וליישבה. שנים חלפו, ומוקד הכוח בעולם השתנה. מעצמה נפלה ושנייה קמה בעיקבותיה, וזו המשיכה זמן רב בכיבושים בעולם כולו. במצבינו חלה הרעה. נתחים נתחים נלקחו ממדינתינו, גדודי צבא פשטו על ערינו וכפרינו ונישלו את יושביהם. בנותינו היו לבז. ילדינו הפקר ובתינו למשיסה.

מי שהיה אמון על קריאת עיתונים או שניזון מכלי התקשורת, העריך נכונה את הדרך המוליכה היישר אל אושוויץ או אל מצדה. אולם אז אירעה תפנית מפתיעה שהביאה למפנה גדול בתולדות עמינו, ולמפנה היסטורי במפה העולמית.

יוון האדירה פרחה באדמתנו והפיחה רוח חדשה. האנושות כולה עדיין סגדה לאלילים שונים, ועל בימת התרבות הופיעה בשורה חדשה. היתה זו בשורת היופי והסגידה לאדם. המיתולוגיה, הספורט והפילוסופיה היוונית הובילו להצבת “האדם” במרכז עולמה של התרבות. האדם היה ל”אל”, וכל הבריאה נקראה לכרוע לו ברך.

הנבון, היפה והגיבור

תרבות יוון התפשטה במהירות בארצות רבות. אולם ככל שהתעצם כוחה, דווקא ביהודה הכבושה נעצרה ההתקדמות. קומץ קטן וגאה של יהודים הבין מהר מאד כי תרבות זו עומדת בניגוד לכל מערכת מושגיו ומורשתו של העם היהודי. הוא עמד בפרץ, לא נכנע ולא נסוג.

למרות שחלק מן העם החל נוהה אחר התרבות היוונית, ידע העם ברובו לדחות את גל התרבות החדש. גל זה היה מנוגד ניגוד חריף לתחושותיו הבריאות של העם ולחינוך שקיבל בכל שנות קיומו. אולם רוב זה היה דומם. הוא נאנק ונאנח תחת עולו הכבד של המושל היווני. ייתכן שגם שאל: “מה יהיה?” כמוך, קורא יקר.

ממלכת יוון, למרות כיבושיה וניצחונותיה, חשה עצמה נעלבת מול החוצפה היהודית, מול השבט הקטן והבזוי שאינו נכנע, שאינו מכיר בתרומתה הגדולה לאנושות, ואינו מקבל את כלליה.

האליל היווני התפרץ בכל עצמתו ודמו התנפץ כאשר נתגלה בכל כיעורו וחרפתו. “האדם הנבון”, “האדם היפה” ו”האדם הגיבור” נרתמו בכל כוחם לעלות ולהילחם בתפיסת העולם של העם היהודי. לא בשיכנוע, לא בוויכוח, לא בדין ודברים, אלא בחרב, בדם ובאש.

פרצה מלחמה שחיציה כוונו נגד השבת היהודית המסמלת את אמונתינו בבורא אשר יצר עולם זה בשישה ימים, וביום השביעי שבת ויינפש.

ניטשה מערכה שביקשה להשבית את המושג “ראש חודש”, המסמל את שלטון התורה על המתרחש בעולם, את האמונה כי לוח השנה על כל מאורעותיו כפוף לחוקי השמים אשר ניתנו לאבותינו במעמד הר סיני.

נפתחה הסתערות נגד “מצוות המילה” אשר סימלה על גופו של היהודי את הברית האיתנה שבין בורא העולם, תורתו ועמו. סמל זה בא להציב את האדם במקומו הנכון, לבל יפליג בדמיונותיו ויהפוך לאליל או לאל מיתולוגי.

אין ברירה

כשאך ניצבו זו מול זו שתי תפיסות עולם מנוגדות, והחל מסע הדיכוי המאורגן של צבא יוון הגדול והבלתי מנוצח, השתררה חרדה גדולה לגורלו של העם היהודי. הגיע רגע נורא של ייאוש. מי שראה את כוחו, את עצמתו ואת חילותיו למודי הקרב של מלך יוון, מי שהיה מפוכח בהערכותיו הצבאיות, הבין כי המצב אבוד, וכי גורל עמינו נחרץ לכיליון. כך היה חייב להבין כל מנהיג שקול, נבון ואחראי של עם במצור, של עם מפוזר ומפורד, ללא כל הכשרה צבאית.

הברירה היחידה היתה בין סוגי המוות: מוות איטי וכיליון לאומי תוך כדי כניעה, או מוות של התאבדות.

למזלו של אותו דור ושל הדורות הבאים, קם לו מנהיג. קם האיש אשר הייאוש הנורא ותחושת האין-אונים הציתו בליבו אש קודש. קם איש אשר ידע כי רגע זה הוא השעה הגדולה של העם היהודי, שבה הוא ניצב בפני הקשה והנורא מכול, בפני ה”אין ברירה”. אם רק יידע לפענח את הצופן, אם יצליח להבין ש”אין ברירה” היא הברירה היפה ביותר שיש לעם היהודי כדי להמשיך ולחיות.

רגע דרמטי

ניתוח מזהיר של שדה הקרב הבהיר לאותו מנהיג כי מערכה זו שונה מכל המלחמות שידע העולם. הוא הבין כי מלחמה זו היא מלחמת תרבות, מלחמה בין מי שמייצג את שלטון ה’ בעולם, את כוחה של התורה ואת השליחות הרוחנית-מוסרית של האדם בתבל לבין מי שמייצג את התרברבותו של האדם היהיר, את חלומות השקר, את אשליות האופי, את הערצת הכוח, את האלילות.

הוא ידע כי במלחמה בין תרבויות, בין תפיסות עולם, בין אמת לשקר, בין טוב לרע, אין מקום לפיתרון ולהכרעות של צבא אדיר, כי את האמת לא ניתן להכריע בכוח ובחיל.

או-אז, קם האיש והכריז את קריאתו ההיסטורית: “מי לה’ אלי"... אל דגלו הצטרפו מעטים. אותם הוליך בביטחון אל שדה המערכה, ביודעו כי אין זו הליכה אל מוות, אלא הליכה אל חיים ואל ניצחון. לא היה זה מסע התאבדות, כי אם מערכה בטוחה, שתוצאותיה היו ברורות מראש.

הם היו מעטים, חלשים, אנטי-גיבורים. מספר זעום של אנשים חדורי אמונה בשליחותו ובייעודו של עם ישראל כעם ה’. היו אלו מתי מעט שהבינו את פשר קריאתו של המנהיג, אשר האמינו בכל ליבם בצדקתה של תורת ישראל ובניצחון שהיא מסוגלת להעניק להולכים באורחותיה. הם התייצבו אל דגל המכבי, שבשורתו היתה: "מי כמוך באלים ה'".

...והם עשו זאת! הם טיהרו את הארץ מאלילי יוון והביאו חירות ועצמאות לעמם ולמולדתם. הם פרצו ברינה אל בית המקדש השמם, טיהרוהו, ופתחו את שעריו לרווחה.

לרגע קט נדמה תרועת הניצחון, כאשר לא נמצא במקדש השמן הטהור. והמכבים המנצחים עודם תוהים: האם יוכלו להניף את דגל הניצחון? האם ייפגם מעמד חגיגי זה בשל “פכים קטנים”?

אך כאן גם המקום להתרחשות הבלתי טבעית.

כאן מתגלה פך שמן קטן, עטור בחותמו של כהן גדול: פך שמן שכמותו מצומצמת, ושרק ה”אין ברירה” היהודי, רק הנס יכול להדליקו במשך שמונה ימים.

שנים חלפו. מאורעות רדפו זה את זה. ממלחמת המכבים, מניצחון החשמונאים, מן העצמאות המדינית נותרו רק זיכרונות, וגם הם מעטים. אולם נס פך השמן, נס האור המתגלה ברגע של “אין ברירה”, היה לחג היהודי האחרון במסכת המועדים של הלוח העברי, שבשורתם משתמרת מדור לדור.

אותם רגעים מעטים שבהם מתייחדת האומה מול נרותיה ומשחזרת את מסכת ה”אין ברירה”, אשר אם מצטרפות אליה המסקנות הנכונות וקריאת “מי לה’ אלי” כנה ואמיתית, הופכת לבשורה הגדולה ביותר, היפה ביותר, המרנינה ביותר של העם היהודי.



תגובות הוסף תגובה
לא רשומות תגובות למאמר זה.
בניית אתרים