עצי הגן

מאמרים נוספים
ארץ מצמיחה מצוות
אמונה וחינוך
שבעת המינים
בראש השנה לאילנות
מאמרים נוספים
אקולוגיה ויהדות
עצי הגן
שורשים
יום שמחה
העץ ואנחנו
תאריך הקורא להתבוננות
בשורת האביב בעיצומו של החורף
החורף כמוקד התאוששות ועידוד
החורף המעודד
גאולה במעבה האפלה
נופים מספרים על שורשים
אקולוגיה בגן עדן
מאמרים נוספים

רוחות עזות נשבו בעוז בגן, מטלטלות בזעף את ענפי האילנות הקפואים. ממעל נראו עננים שחורים כבדים, השטים באיטיות קודרת בשמים, ומכסים את עין השמש. קר היה בבוסתן הפירות, קר וקודר. רק עץ אחד נראה עליז מתמיד, היה זה עץ השקד. ענפיו עדיין נראו מעורטלי עלים, אך תפרחת לבנבנה-ורדרדה הדורה עטרה אותם במלמלה חגיגית נאה.

"ט"ו בשבט הגיע!" קראה השקדייה בהתרגשות גלויה, "יום חג הוא לנו, אילנות הגן!"

קול ענות חלושה נשמע מכיוון העצים, הנאבקים נואשות ברוחות הסער העזות. הם היו עסוקים במאבק הישרדות, וכלל לא חשו פנויים לחגוג את יומם הגדול, יום שבו הם נידונים על עתידם ועתיד פירותיהם, יום שבו מתחילה שנה חדשה עבורם. הקדרות הטביעה אותם בתרדמה חורפית מסוכנת. השקדייה עצמה לא נכנעה לתחושות הכבדות הממלאות את ליבם של שאר עצי הגן, והמשיכה לנסות לנסוך תקווה חדשה בלבבות הדוויים:

"ראו את פרחי האצילים. ראו את הצוף הניגר מהם, אינכם חשים בפעמי האביב הקרבים ובאים?"

הרוח צלפה בפניה והרעידה את ענפיה כמבקשת ללעוג לה, למבשרת הלבלוב המחודש, אך השקדייה לא נרתעה. לא לשווא מסמלת היא במהירות ובשקידה את ראשית התעוררות הטבע. מאז ומתמיד היא שוקדת, וממהרת לפרוח ולמלא באופטימיות את סביבתה.

"השכחתם ידידים כי היום הוא ראש השנה לאילנות. יום בו השרף עולה בעורקינו, וממלא את ישותנו בחיות חדשה?"

למרות דבריה, אף אחד משוכני הגן לא חש עצמו שמח ומאושר. קרני שמש חורפית חיוורות הסתננו בקושי מבעד לעננים הכבדים, וכלל לא הצליחו לחמם את היקום הקפוא, המצוי תחת שלטונו המוחלט של גנרל החורף התקיף. לרגע נראה היה, כי החורף ישרור לנצח ורוחות הקור תצלפנה לעד בענפים החשופים.

 מהצד נשמע קולה הכבוי של הגפן, המצויה בשלכת מוחלטת, ובקושי נראים שרידי ענפיה השמוטים על הקרקע הקפואה:

"שקדייה, שקדייה, על מה ירמזו דבריך?" גנח קולה במין יללה מרירה, "יום חג, חיות חדשה, אלו מילים מליציות גבוהות, אך תלושות מהמציאות המשמימה. בקושי נותר לו גזעי הדק, כל כולי חסרת תקווה ונטולת חיות!"

"אל נא גפן פורייה תאמרי זאת!" הפצירה השקדייה בקולה המלטף, "הרי את אחד הפירות החשובים ביותר, את נמנית בשבעת המינים בהם השתבחה ארץ ישראל הקדושה. לא יאה לך התבוסתניות. שורשייך ממשיכים להיאחז באדמה במלוא העוצמה, למצוץ את דשנה ולאגור כוחות לימים טובים יותר. אל תתני לייאוש מדרס רגל בקרבך!"

"קל לך לומר זאת!" התריס עץ הרימון מדובלל העלים, "לך שורשים עמוקים ביותר, הנאחזים היטב בקרקע, ולפיכך, אינך חוששת כי תעקרי בסערה הנוראה הפוקדת אותנו. ואילו אני, עלי המסורגים, אלו המועטים שנותרו לפליטה על ענפי הנוקשים ומחודדים, הצהיבו לחלוטין, ומי יודע אם בכלל אזכה לראות שוב את פרחי האדומים", עץ הרימון השתתק לו קודרנית.

"היטבת לקלוע אל תחושותיי המרות!" נאנח עץ הזית במרירות, "אומנם אני אינני בשלכת שכן אני ירוק עד, ועלי המבריקים מתחלפים להם קמעה קמעה, אך אדרתי הירקרקה-כסופה אינה יכולה לו לקור הנורא, הוא לופת את ענפיי ודוקר את גזעי באלפי מחטים צורבים!" 

"ואני, מה יהיה עלי?" התייפחה התאנה בדכדוך, "ראו איך הלבינו ענפי מצרות החורף אשר התרגשו ובאו עלי. האם פרחי יצמחו על זרועותיי החשופות, על ענפי המיותמים? האם יחנטו עוד פירותיי המתוקים? או שמא נגזר עלי להיוותר כך בערום ובחוסר כל לנצח?"

אווירת נכאים התפשטה בגן, וכמו כדי להעכיר יותר את האווירה, החלו גלידי ברד דוקרניים לצלוף ולסקול את כל הנקרה בדרכם. אך השקדייה לא נסוגה מהחלטתה החגיגית, היא תשרה סביבה אווירת חג ותעורר את ידידיה לחוש ברום מעלת היום, ויהי מה!

 היא העיפה מבט למרומים, ומבטה נתקל בעץ הדקל התמיר, הנותר זקוף על עומדו אף בשעה קשה זו, של רוחות סער מאיימות: "ואתה עץ תמר רם המעלה, האם תחוש שם בגבהים כי יש תקווה?!"  שאלה, ותחינה קלה נמסכת בקולה הרך.

"אכן כן", נענה עץ התמר וענה ברגשה, "אומנם הקור הנורא אינו פוסח על צמרתי הנישאת אל על, אך הוא אינו מכבה את שלהבת התקווה המחממת את ליבי. אף המטר העז אינו מקפיא את חמימותה, אדרבא, כל טיפת מים נאגרת בשורשי וממלא אותי בכח לאביב הקרב ובא. פירותי ערבים לחיך ונמנים עם הפירות שהשתבחה בהם ארץ ישראל. גם זכיתי ושדרתי החתומה, הנקראת לולב, נלקחת כעמוד התווך המרכזי בארבעת המינים הניטלים בחג הסוכות, וכפי שנאמר: 'ולקחתם לכם ביום הראשון... כפות תמרים...' (ויקרא כ"ג, מ'). כפות תמרים הוא הלולב, על שמו מברכים בנטילת ארבעת המינים: 'על נטילת לולב!'"

"מעלות גדולות ונצורות אלו מחזקות את תקוותי, בשעה שהכפור מכה בי. באותה שעה אני מגביה עוף לפסגת מעלותי, להיותי משל לנמשל נכבד מעין כמוהו!" התרוננו מילותיו של עץ התמר ונדמו לשירה, "אני זוכה כי לי נמשלו ישראל! מה תמר זה אין לו אלא לב אחד (גרעין אחד), אף ישראל אין להם אלא לב אחד לאביהם שבשמים. מה עץ התמר אין בו פסולת כלל, אלא תמרים לאכילה, לולבים להלל, חרויות (ענפים) לסיכוך, סיבים לחבלים, סנסנים לכברה ושפע קורות להקרות בהם את הבית, כך הם ישראל: אין בהם פסולת. יש מהם בעלי מקרא, יש בעלי משנה, יש בעלי תלמוד ויש מהם בעלי אגדה!"

 עץ התמר הרכין מעט את ראשו והמשיך בקול אוהב: "עצתי לכם, ידידי, התעלו נא מעל פגעי הזמן העכשוויים ותעלו על זיכרונכם את ייחוסכם, ושבח פירות עמלכם, מיד תנוס העצבות וייעלמו לבלתי שוב החידלון והדכדוך!"

ענפי עץ האתרוג החלשים, מרובי קוצים מחודדים, נאנחו במרירות והפטירו בשפה רפה:

"אכן, תמר נכבד, במרומי צמרת מושבך, אך אנו כה חלשים ומותשים, רועדים וחרדים על גורלנו, עד כי נסתמו מעיינות החכמה השופעים בנו תמיד. זיכרוננו כמו נעלם בתהום הנשייה!"

"אם כך", פסקה השקדייה בטוב לבב, "נעשה זאת במקומך. זכית, עץ הדר מהודר, להימנות אף אתה כידידנו עץ התמר, על מצוות נטילת ארבעה מינים, עליה נצטוו עם ישראל בחג הסוכות, וכפי נאמר (ויקרא כ"ג, מ'): וּלְקַחְתֶּם לָכֶם בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן, פְּרִי עֵץ הָדָר... וּשְׂמַחְתֶּם, לִפְנֵי ד' אלוקיכם שִׁבְעַת יָמִים". התלמוד הירושלמי מפרש: "עץ שפריו הדר ועצו הדר" (סוכה, ג', ה'), הכוונה אליך. אמנם גזעיך המפותלים, רגישים ועדינים ביותר, בשל היותך עץ טהור יחוס, אשר אינו מורכב לעץ סרק, אך זכור ואל תשכח, אתה, הנושא בעצך פרי הדר, ומפיץ ניחוחות קסומים לכל עבר, זכית להדמות לליבם של ישראל, לצדיקי הדור שיש בהם גם את טעמה הערב של התורה וגם ניחוחות ערבים של מעשים טובים!"

הזית התערב בשיחה. בת צחוק מרירה במשהו נראתה על גזעו הקמוט, המקפל ומחביא סודות כמוסים, שנלחשו באוזניו זה מאות שנים: "אתה אתרוג, ראוי לך להתמלא בשמחה דווקא בט"ו בשבט, שכן ביום נכבד זה, נוהגים להתפלל ולבקש לזכות באתרוג מהודר בחג הסוכות, הבא עלינו לטובה (כדברי ה'בני יששכר'). חזקה על תפילת רבים שלא תשוב ריקם".

"אכן, לא לשווא נקראת זית רענן!" החמיאה השקדייה בהדרת כבוד לעץ הזית המכסיף, "למרות גילך המופלג, רוחך נותרה רעננה! אצטט את הפסוק במלואו: 'זית רענן יפה פרי תואר, קרא ה' שמך' (ירמיהו י"א, ט"ז). בוודאי יודע אתה מהם קווי הדמיון בינך ובין עם ישראל", קבעה השקדייה ומיהרה להשיב: "השמן הזך, המופק מפירותיך נותר תמיד בבדידות מזהירה. אף אם מנסים למהול אותו בשאר המשקים, הוא יוותר מזוקק ומופרד, נאמן  לייחודיותו. כך ישראל אינם מתערבים בגויים, תמיד הם יישארו 'עם לבדד ישכון ובגויים לא יתחשב'! ועוד נקודת משיק זוהרת יש בין בחיר העמים לעליך הנאים והמכסיפים כפי שאמרו חז"ל. אמר יהושע בן לוי: למה נמשלו ישראל לזית? הזית, אין עליו נושרים לא בימות החמה ולא בימות הגשמים. אף ישראל אינם מתבטלים לא בעולם הזה ולא בעולם הבא!"

"כן כן...", מלמל עץ הזית חרישית, כאילו מבקש לשוחח עם עצמו, "לא בכדי נמנה אני כאחד משבעת המינים בהם השתבחה ארץ ישראל. הרי בזכות התוצרת המשובחת שלי, נחשבתי מאז ומתמיד לעץ מלכותי. בימי השופטים, יותם, המשיל בי את משלו הכאוב. עצי היער ביקשו להכתיר עליהם מלך, כמועמד ראשון, נבחרתי למלוך על שאר עצי היער, בזכות תנובתי רבת החשיבות. כמובן שסירבתי לבקשה זו, וכי חדלתי מלעשות את פריי? די לי בדאגתי לשמני המשובח! אותו שמן הנאצר בציפת הפרי ובגלעינים, נחשב למובחר שבשמנים, וידוע לשם ולתפארת באיכותו".

"אכן, טוב שם של שמן טוב!" נענתה השקדייה, מצניעה בקרבה חיוך של ניצחון, ניצחון הרוח החיה על הכפור.

הזית מעודד מדבריה, המשיך לפאר ולהלל את מעלת שמנו: "טיפת השמן הראשונה הנוטפת ממני, נבחרה כבחיר השמנים להארת בית אלוקים, והיא מיועדת להדלקת המנורה בבית המקדש: "שמן זית זך כתית למאור" (שמות כ"ז, כ'). שאר טיפות היצהר הנסחטות ממני, מוקרבות במקדש כחלק מהמנחות. בנוסף, שמני המיוחס, משמש כרכיב מרכזי בשמן המשחה בו נמשחים כוהנים גדולים, מלכים וכלי המקדש!"

קרן שמש נראתה לפתע מבין העננים השחורים, היא ליטפה רכות את יושבי הגן, מבקשת לנסוך בהם כוחות חדשים. בצד נותרה בירכתי הגן, הגפן הבוכייה, מיאנה להינחם על ענפיה כי אינם...

   "מה לך, גפן פורייה!" פנתה השקדייה שנית לעודד את רוח הנכאים של הגפן, "עוד תראי שבקרוב יגיעו ימים טובים מאלו. בקרב פירותיך ההדורים, עוד יבשיל המשקה הזוכה לעלות על שולחנות מלכים, היין!"

בעת שהזכירה השקדייה את פירות ההילולים של הגפן, נראה חיוך ראשון על פניה האפרוריות של זו, ובקול מעודד מעט התעוררה להפליג בשבח פירותיה:

"אכן, ענבי ידועים בערכם התזונתי הגבוה ונאכלים כשהם טריים ומיובשים, כצימוקים. בתוכם מיצם-התירוש, המוזכר כבר בברכת יצחק אבינו ליעקב בנו: "וייתן לך אלוקים... ורוב דגן ותירוש", הוא המשקה הנכבד ביותר עלי אדמות, ובשל חשיבותו הרבה מברכים עליו: "בורא פרי הגפן". חז"ל קבעו לקדש עליו בשבתות ובמועדים, וכן בברכות הנישואין ובברית המילה! אותו יין המשמח לבב אנוש, זוכה ללוות את היהודי לאורך כל חייו, בכל זמן של שמחה! בגלל ערכו הרב הוא זוכה להקדים בברכתו את ברכת פרי העץ, פרי האדמה וברכת שהכל!" הגפן עצרה לרגע מילותיה, אחר הגביהה את קולה בדרמטיות, עד כי אי אפשר היה להאמין כי רק לפני רגע קט הייתה כה דוויה וכבויה, "מלכי בית חשמונאי, הטביעו את הגפן על מטבעותיהם, ובפתח ההיכל בבית המקדש הייתה קבועה גפן של זהב, סמל לאצילותי הרבה, ועדיין לא ציינתי את הזכות הגדולה שנפלה בחלקי לשמש משל לאומה הנבחרת, לעם ישראל!"

"אכן, ענבי הגפן בענבי הגפן!" קראה השקדייה בהערכה כנה, אחר המשיכה ושאלה בהתעניינות, "במה נמשלת לעם ישראל?"

"בהרבה מוטיבים משותפים!" התמוגגה הגפן מנחת, "ישראל נמשלו לגפן כבר ביציאת מצרים: 'גפן ממצרים תסיע', ואף בשיר השירים מוזכרים דימויים הממשילים אותי ואת תוצרתי לעם סגולה. גם חז"ל השתמשו במשלים אלו. אבחר בדימוי המעודד אותנו כעת, בתקופת החורף הקשה ומזכיר לנו את אשר כמעט שכחתי, בקדרות החורפית: 'מה גפן זו בתחילה היא נרמסת ברגל (דורך ענבים בגת, כדי לסחוט מהם יין), ואחר כך עולה על שולחן מלכים, כך ישראל נראים כאילו מאוסים בעולם הזה, כמו שכתוב בספר איכה: 'הייתי שחוק לכל עמי, נגינתם כל היום'. אבל לעתיד לבוא: ישימך ה' עליון. כמו שנאמר (ישעיה מ"ט): 'והיו מלכים אומנייך ושרותיהם מיניקותייך'. כן, צדקת שקדייה עוד תזרח לנו שמש התקווה!" פסקה הגפן בהתרוממות רוח, ופניה לא היו עוד כבושות בקרקע.

"אולי אנסה אף אני לעודד ולהתעודד", נשמע קולו של העץ הלבן, עץ התאנה, קולו הרועד התחזק מעט והתמלא סיפוק, "גם אני זכיתי להימנות על שבעת המינים, אותה סדרה נבחרת המשבחת ארץ נבחרת! אני צומחת על עץ צנוע דרישות, אך פירותי הידועים בערכם התזונתי הגבוה מבשילים להם אט אט, כל יום ופריו עימו. לאורך תקופה ארוכה, נהנים אנשים לארות, לקטוף, בכל יום את אחד מפירותי. זאת ועוד, בכדי להנציח ולעלות על נס את חשיבותי הרבה, קרויים ימי החמה בשם קיץ, על כי מקיצים (קוטפים) את התאנים לאורך שלהי עונה זו!" התחייכה התאנה בסיפוק והמשיכה במהירות לפרט את יתר המעלות שהשתבחה בהם, "לאחר קטיפתי אני רב תכליתית, יש האוכלים אותי בעודי טרייה, ויש השוטחים אותי על גג ומייבשים אותי בשמש הקופחת ממעל. אז אני הופכת לגרוגרת, תאנה מיובשת במחרוזת דבלות (קבוצת גרוגרות), הנשמרת היטב לימי קרה, בהם הפרי הטרי פס מן הארץ, וממתיקה את ימי החורף הקודרים בטעמי המשובח. ולא עוד אלא שלי נמשלה תורת ישראל! כדרך לקיטתי היומית, שבה בכל יום תרים ומחפשים פרי חדש ערב לחייך, כך דברי התורה, אינם נקנים בבת אחת, אלא רק המשכיל ללמוד בהתמדה יום יומית, זוכה ללקט את פרי עמלו היומי, בהארה מחודשת!"

"גם אני זוכה לשמש משל נכבד ביותר!" נענה עץ הרימון בחיות מחודשת, "זכיתי שחכמי ישראל ושופטיו נמשלו לפריי, לרימון. הם מלאים בחכמה ובמדע כרימון העמוס בגרגירים, אך הם מצניעים ומסתירים את השגותיהם הרמות בליבם, ואינם משתמשים בחוכמתם ובינתם כקרדום לחפור בו, להשיג דרכו עוד ליטרת כבוד והדר חיצוני! ואין זה הדימוי היחיד שלי. 'כְּ‏פֶ‏לֵח הָ‏רִמּ‏וֹ‏ן רַ‏קָ‏תֵךְ', נאמר בשיר השירים על עם ישראל, אמר ריש לקיש: "אל תקרי "רַ‏קתך" אלא "רֵיקתך", שאפילו ריקנים שבך מלאים מצוות כרימון" (עירובין י"ט), אפילו המעורטלים שבישראל נדמים לפריי המלא עד גדותיו".

הנהוני הסכמה נשמעו מכל קצוות הבוסתן. והרימון המשיך לפרט את יחוסו הייחודי, בהווי החיים היהודי:

"פירותי המונים תרי"ג גרגירים, כמניין מצוות התורה, עולים על השלחן היהודי בסעודת לילות ראש השנה, ומאחלים עליהם "שירבו זכויותינו כרימון". אם נצא במסע אל העבר, נגלה ממצאים ארכיאולוגים המעידים נאמנה, כי בעברי שימש פריי כסמל נפוץ ביותר בארץ ישראל וצורתו הונצחה כמעט על כל דבר. פסיפסים, מטבעות, כתרים, תבליטים ועוד. ויותר מכך, הוא שימש ככל הנראה כקישוט בבית הקדוש ביותר, בבית המקדש. גם בשולי מעילו של הכהן הגדול נתפרו רימונים ופעמונים, הרימונים החתומים מזכירים בשתיקתם האצילית כי סייג לחוכמה שתיקה. מי שמלא עד גדותיו בתוכן פנימי אין קולו נישא ברמה!"

"מאלף ביותר!" התפעל עץ האתרוג ביותר, "ספר נא לנו עוד, עץ הרימון עליך ועל פירותיך האדמדמים!"

"אכן, דבוריך המרתקים משכיחים מאיתנו במעט את ייסורי הקור המצמית!" גנח מעט עץ התאנה, "הנכון הוא שאף אתה משבעת המינים?"

"נכון בהחלט!" נענה עץ הרימון בהתלהבות, והוסיף, "קצוות ענפיי כה חדים הם, אך גם להם תפקיד נעלה, הם משמשים לשיפודים עבור קרבן פסח. תאמינו או לא, אך אף קליפות פירותי אינן הולכות לאיבוד, הן שמשו בעבר וגם כיום להפקת מרכיבי יסוד בצבעים!"

"נפלא, פרי הכתר!" החמיאה הגפן, "עוד תראה בקרוב את פרחיך האדומים ששוב יעטרו את ענפיך!"

"כן, בקרוב תחלו אתם הגפן והרימון ללבלב!" דרבנה אותם השקדייה בשמחה גלויה, "הרי שניכם  ממבשרי האביב, וכפי שכתוב בשיר השירים "...הֲפָ‏רְחָ‏ה הַ‏גֶּ‏פֶ‏ן, הֵנֵצוּ‏ הָ‏רִמּ‏וֹ‏נִים" (שיר השירים ו', י"א).

כעת נשבה רוח חדשה בבוסתן הפירות, חיוכים קלים נראו על פניהם של שוכניו, פה ושם נשמעו פרצי צחוק מעט רועמים, אשר צרמו את אוזניו הרגישות של עץ התמר, לא לשם כך הוא התכוון כאשר הצטרף לשקדייה בשליחותה הכבירה לעודד את רוח העצים המיואשים, הוא חכך מעט בדעתו, אחר פתח בקול אוהב אך נוקב:

  "היודעים אתם, יקירי, מה עולה עתה על דעתי? הביטו על גזעי העטוף בסיבי עלים ישנים, כל אלו היו כפות עלים שאורכן הגיע ל-3 מטר, הם היו מחודדים בראשם הדקים, כאילו שולחים אצבע חדה כתער, מתריסה כלפי כל העולם, נראה היה כי אף אחד לא יוכל להם לעד. אך הנה אחר שנה הם יבשו, קמלו ונותרו רק סיביהם היבשים כעדות אילמת כי לא לעולם חוסן. ידידי!" הגביה עץ התמר קולו מעט, "היום אינו רק יום טוב עבורנו, אלא אף יום דין, יום בו ייחתם גזר דיננו, האם נפרח ונצמח, נעלה פירות הילולים, או שמא חלילה... אנא, אחי ורעי, ננצל רגעים גורליים אלו, של ט"ו בשבט, להודיה על העבר ולבקשה על העתיד, שיהיה פורח ומלבב!"

"צדיק כתמר יפרח...", מלמלה השקדייה בהתפעמות עזה.

"כעת  נתעורר כולנו, ובזכותך ייתמו שונאינו" שיבח הזית את התמר, כשהוא מזכיר לכל את חלקו של פרי התמר בסימנים לשנה טובה בראש השנה נאכל התמר ומאחלים: 'שייתמו שונאינו ומשטיננו'.

דממת הוד שררה לה בגינה, רק יבבת הרוח נשמעה, מבקשת לעורר את העצים לעמוד על נפשם ולהתחנן בפני יוצרם. חרש הרכינו האילנות את ראשם בתפילה נרגשת, תחושת 'גילו ברעדה' עטפה אותם, דמעותיהם הנכספות, המבקשות על עתידם ועתיד פירותיהם נמהלו בטיפות המטר, ותחינה חרישית מילאה את הגן...

 

 

 

 

 



תגובות הוסף תגובה
לא רשומות תגובות למאמר זה.
בניית אתרים