שאלת השאלות מפי איוב

השם 'איוב' הפך זה מכבר למטבע לשון - כינוי לאדם שייסוריו רבים מאד. בספר איוב מברר משה רבינו, מחבר ספר איוב, ענייני אמונה, שהבולט שבהם הוא התמיהה: 'צדיק ורע לו'.

בתחילת חייו היה איוב אדם צדיק. מפשפש במעשיו ובמעשי עשרת ילדיו, ונותן צדקה בעין יפה. מבחינה גשמית מאיר לו העולם פנים. משפחתו שמחה ומאוחדת, סועדת כל יום בבית אח אחר. בסופו של כל סבב, נאספים כולם בבית אביהם, המקריב עולות, מתוך חשש שמא חטא אחד מבני משפחתו מבלי משים, "וברכו אלוקים בלבבם". איוב מוצג כדמות אידיאלית לעבד ה' נאמן.

משמים, משקיף עליו הבורא ופונה אל השטן: "השמת לבך על עבדי איוב כי אין כמוהו...?" השטן טוען כי אין בכך כל גדולה: "הלא אתה שכת בעדו" - שמרת אותו והיטבת לו בכל התחומים. אך בשעה שיאבדו כל אלו, "אם לא על פניך יברכך" (לשון סגי נהור). כלומר, מיד יחטא לך. כתוצאה מכך ה' מאפשר לשטן להזיק לאיוב כדי לנסותו, ובלבד שלא ייקח את נפשו. מני אז הפכו חייו לגיהנום עלי אדמות.

ביום קודר אחד מאבד איוב את כל רכושו ומקנהו. ואם לא די בזאת, מתמוטט הבית על כל בניו. איוב, היורד הטרי מנכסיו, משכל את כל ילדיו באסון מחריד, אך עדיין הוא מקבל זאת בגבורת נפש, תוך כדי שהוא טובע את מטבע הלשון של כל גבורי הכח: "ה' נתן וה' לקח, יהי שם ה' מבורך".

אולם השטן לא אומר נואש. בפעם הבאה כאשר הבורא משתבח בפניו על צדקותו של איוב, מוצא השטן מקום לשוב ולהשטין, וכך הוא אומר: "עור בעד עור וכל אשר לאיש, יתן בעד נפשו. אולם שלח נא ידך וגע אל עצמו ואל בשרו, אם לא אל פניך יברכך" (איוב ב', ד'-ה').

לדעת השטן, אין להוכיח את תומתו של איוב מכך שקיבל באהבה את דין שמים אשר פגע בממונו. "כל אשר לו יתן האדם בעד נפשו!" טוען השטן. בוודאי ראה באובדן ממונו כפרה על נפשו, ולפיכך הוא שמח על שלא פגעה הרעה בגופו.

הקב"ה נענה שוב ונותן לו רשות לנסות את איוב בשנית. הפעם בייסורי גוף נוראים: "ויאמר ה' אל השטן: הנו בידך, אך את נפשו שמור" (שם ו').

משהיכה השטן את גופו של איוב בשחין ובייסורים איומים (ייסורים שטבעו את מטבע הלשון: 'ייסורי איוב'), אין הוא יכול להשאר שווה נפש. הוא אינו כופר בה', אף לא כדי לאבד את נפשו כעצת אשתו. הוא רק תמה, ושאלת "צדיק ורע לו" נוקבת בוקעת מפיו. רשעים כה רבים, שצלחה דרכם, מסתובבים בעולם, והוא הצדיק סובל? מדוע? האין בעולם דין צדק?

שלושת רעיו, למרות המרחקים הגדולים שביניהם, באים לנחמו ומנסים לענות על שאלתו מהיבטים שונים.

 

חסרים לנו נתונים

כאשר אנו מנסים להתבונן במציאות ולשפוט אותה, כלי השיפוט שלנו אינו מתאים. הדבר דומה לצופים במראה דרך חור המנעול. במבט מצומצם לא ניתן לראות פרספקטיבה שלמה.

נקודה חשובה נוספת לצורך ליבון הסוגיה היא שלפי דעת המקובלים, מתקופתו של האר"י ז"ל ואילך אין כמעט נשמות חדשות בעולם. הנשמות הקיימות מתקנות את עצמן עד שהן מגיעות לשלמות. באדם, המורכב מגוף ונפש, שוכנת נשמה הזקוקה לתיקון מהפגמים שפגמו בה גלגוליה הקודמים.

כדי לשפוט נכוחה, יש להכיר היטב את כל המרכיבים מתחילתם ועד סופם. בדיוק אלו הן המילים שאמר אלוקים לאיוב: "איפה היית ביסדי ארץ?" כדי לתת חוות דעת על השאלה מפני מה 'צדיק ורע לו, רשע וטוב לו', היה עליך לקחת בחשבון את כל הנתונים מתחילת ייסוד הארץ ועד אחרית הימים. כמובן, זוהי ידיעה שאין ביכולתו של בשר ודם להשיגה.

גם משה רבינו, גדול הנביאים, ביקש מהקב"ה: "הודיעני נא את דרכך" (שמות ל"ג, י"ג). פירושה של בקשה זו: מפני מה יש צדיק ורע לו. אך ה' ענהו: "כי לא יראני האדם וחי... וראית את אחורי ופני לא יראו". כלומר, האדם מסוגל להבין את משמעות הגזירה רק בסוף התהליך. רק בהביטו לאחור, הוא יבין את אשר התרחש. אין בכוחו של בשר ודם לצפות קדימה, אל העתיד, ולהבין הכל.

בדברי הנביאים נשאלה השאלה באופן גלוי וברור: "למה תביט בוגדים, תחריש כבלע רשע צדיק ממנו" (חבקוק א', י"ג). וכן: "מדוע דרך רשעים צלחה, מדוע שלו כל בוגדי בגד?" (ירמיהו י"ב, א'). כלומר, מדוע הבוגדים חיים בשלווה?

משה למד תשובה זו בדרך הקשה. כאשר גזר פרעה להמית את ילדי ישראל בתוך טיט ולבנים, התקומם משה. לא היה ביכולתו לשאת גזירה נוראה זו. שאל משה את ה': הילד הזה, מה חטא? אמר לו הקב"ה: הינך רוצה להציל ילד זה? קח אותו. ואמנם, משה הציל ילד מתוך הטיט ושמו מיכה.

כשגדל מיכה, ראה משה לאן הוא הגיע. חטא העגל נגרם במידה רבה בגללו! עד ימינו, כל הצרות, הייסורים והאסונות הבאים על עמנו, יש בהם חלק מכפרת חטא העגל. "וביום פקדי ופקדתי" - עד ביאת המשיח טועם עם ישראל את טעמו המר של הפירעון. וכי כיצד יכול היה משה, ילוד אשה, לצפות את העתיד לקרות עם ילד קטן זה, מיכה? על משה היה להאמין שהקב"ה צופה עד סוף כל הדורות, ויודע את מי כדאי להותיר בחיים.

 

"מי יתנני כירחי קדם"

איוב תמה ושואל את הקב"ה: "כלום אפשר שרוח סערה היא זו אשר עברה לפניך ובלבלה, כביכול, את אותיות שמי, עד שבמקום 'איוב' נמצא כתוב 'אויב'? או במילים אחרות: האם תתכן, חלילה, טעות בשמים, אשר הביאה לנהוג עמי שלא כראוי?

על כך השיב לו הקב"ה תשובה מפורטת אשר הבהירה למעלה מכל ספק כי הנהגתו של ה' הינה מדויקת להפליא ומתייחסת לכל פרט מפרטי החיים. נחה דעתו של איוב, והוא קיבל את ייסוריו באהבה. ואכן, לבסוף חזר בו מטענותיו והכריז: "ונחמתי על עפר ואפר" (איוב מ"ב, ו').

בפנייתו לה', איוב מבקש רק דבר אחד קטן, אם אפשר. הוא היה רוצה להרגיש כפי שמרגיש תינוק במעי אמו... "מי יתנני כירחי קדם, כימי אלוק ישמרני" (איוב כ"ט, ב').

ואנו עומדים ותוהים: וכי זה בדיוק מה שמטריד את איוב הצדיק, בעודו מדוכא בייסורים?

אנו סבורים כי מטרת בקשתו של איוב לחזור למעי אמו היא כדי להמלט מהצרות ומהייסורים, ולהרגיש כתינוק המוגן מכל פגע. אולם לא כן.

חז"ל לימדונו על מצבו של העובר במעי אמו:

"למה הולד דומה במעי אמו? לפנקס שמקופל ומונח, ידיו על שני צדעיו, שני אציליו על שני ארכובותיו, ושני עקביו על שתי עגבותיו, וראשו מונח לו בין ברכיו, ופיו סתום, וטבורו פתוח, ואוכל ממה שאמו אוכלת, ושותה ממה שאמו שותה, ואינו מוציא רעי – שמא יהרוג את אמו. וכיוון שיצא לאוויר העולם – נפתח הסתום ונסתם הפתוח, שאלמלא כן, אינו יכול לחיות אפילו שעה אחת".

"ונר דלוק לו על ראשו, וצופה ומביט מסוף העולם ועד סופו – שנאמר: 'בהלו נרו עלי ראשי, לאורו אלך חושך' (איוב כ"ט, ג'). ואין לך ימים שאדם שרוי בטובה יותר מאותם ימים, שנאמר: 'מי יתנני כירחי קדם כימי אלוק ישמרני'. ואיזה ימים שיש בהם ירחים ואין בהם שנים? הווי אומר, אלו ירחי לידה. ומלמדים אותו את כל התורה כולה, שנאמר: 'ויורני ויאמר לי יתמוך דברי לבך, שמור מצוותי וחיה' (משלי ד', ד'). וכיוון שבא לאוויר העולם – בא מלאך וסוטרו על פיו, ומשכחו כל התורה כולה, שנאמר: 'לפתח חטאת רובץ'" (נדה ל', ע"ב).

העובר במעי אמו זוכה להשגחה מיוחדת מדי רגע, כי אם ייפתח הסתום או ייסתם הפתוח – מיד ימות העובר ותמות אמו עמו. נר דולק על ראשו – והוא רואה מסוף העולם ועד סופו. מלאך מלמדו את כל התורה כולה, לימוד אשר אינו משתכח עד שיוצא מבטן אמו.

כאשר ראה איוב את ייסוריו, נשא תפילה וביקש את הבקשה המתאימה ביותר: לו היה יכול לחזור אל מעי אמו ולראות עין בעין את ההשגחה העליונה המלווה את העובר בכל תקופת ההריון!

איוב ביקש את הידיעה השלמה ביותר, את ההכרה הברורה ביותר: את ידיעת התורה של העובר אשר מלאך מלמדו את כל התורה כולה, ואת הכרת ההשגחה כפי שמכיר העובר אשר רואה עין בעין בכל רגע ורגע את השגחת הבורא עליו!

מהלכו של איוב ומחשבותיו צועדים הרחק הרחק מהבנתו של בן דורנו. שם על קו האופק של הבנת ההשגחה האלוקית, התנהל דו שיח בין הברוא לבוראו, ושם הוכחה צדקותו של איוב, שגם בייסוריו הגדולים ביותר לא חטא, חלילה, לאלוקיו.

האלוקים, אשר אהבו וידע את ניקיון כפיו, השיב לו כפליים. סופו של ספר איוב מסתיים במילים: "וה' ברך את אחרית איוב מראשיתו, והיו לו ארבעה עשר אלף צאן וששת אלפים גמל ואלף צמד בקר ואלף אתונות, ויהי לו שבעה בנים ושלוש בנות"(איוב מ"ב, י"ב י"ג).

בניית אתרים