ההסתר שבענישה האלוקית

הנהגתו של הבורא פרוסה על פני כל החיים. רק עין בוחנת תצליח להסיר את המחיצה המבדלת בין הבורא לברואיו ולהבחין בהשגחה הפרטית המנווטת את כל המתרחש בעולם.

האמונה בה' מקנה לחיים תכליתיות, תקווה ומשמעות. עם זאת, קיים בעולם "הסתר פנים" שבלעדיו היתה נשללת מאיתנו הבחירה החופשית, כפי שנאמר: "והסתרתי פני מהם" (דברים ל"א, י"ז).

חוסר בהירות ואי יכולת להבין את המאורעות, נקראים "הסתר פנים". במצב זה, במקום לראות את ידה המכוונת של ההשגחה העליונה הניצבת מאחורי המאורעות, צפה ועולה המחשבה שמא ח"ו עזב ה' אותנו. האדם מטבעו מעוניין להבין שלכל פרט יש סיבה. לכן, אדם שאינו מבין את תכלית סבלו, קשה עליו הסבל שבעתיים.

מצד שני, הבנת הסבל מעניקה לאדם כוחות מחודשים המאפשרים לו להתגבר על צרותיו. האדם יהיה מוכן לעבור ניתוח מסובך ומסוכן, אם אכן ישתכנע שהדבר נעשה לטובתו. תלמיד יהיה מוכן לקבל עונש, אם יחוש שהעונש אינו שרירותי. לעומת זאת, כאשר האדם סבור שכל מה שמתרחש הוא מקרי וחסר תכלית, עלול הוא להתייאש.

רופא ווינאי ידוע ששהה באושוויץ במשך כשלוש שנים, נשאל לאחר המלחמה, מדוע בין האסירים אשר שימשו בתפקיד "קאפו" בגיא ההריגה, לא היה אפילו רב אחד. מה היה סוד חסינותם של אותם אנשים, בו בזמן שאנשים אחרים, חלקם משכילים, שיתפו פעולה עם הנאצים בניסיונם להיוותר בחיים? ענה להם אותו רופא: אדם אשר רואה תכלית בכל מה שקורה לו, אינו מאבד את צלם האלקים. הוא יבכה, הוא יכאב, הוא יצעק, אולם הוא לא יתייאש.

לעתים נדמה לנו שאילו היינו רואים בחוש את ידו הגדולה של ה', היו חיינו קלים יותר. נדמה לנו שאילו היתה הנהגת ה' גלויה, וכל חוטא היה נענש מיד לאחר חטאו, היו אמונתנו והשקפתנו בהירות יותר. אולם הדבר אינו אפשרי מכמה סיבות. אם היתה השגחת ה' נראית תמיד, היתה התביעה על האדם גדולה מאד, למעלה מהיכולת האנושית.

נוסף לכך, מטרתנו בעולם היא לבחור בטוב ולברוח מן הרע. הבחירה היא יסוד חיינו. האדם נברא בעולם הזה למען הבחירה - כדי שעל אף המצב השקול ושתי האפשרויות הניצבות לפניו, הוא יבחר בטוב. "ובחרת בחיים" הוא המוטו של חיינו.

אילו היינו רואים את הנהגת ה' באופן מוחשי, היתה נמנעת מאיתנו הבחירה, ועבודת ה' היתה נעשית כמתוך כפייה. הידיעה הבהירה היתה מאלצת את האדם לפעול כפי שהוא מצווה על ידי ה', ולא היה נותר רצון כלשהו להמרות את פי ה'.

לכן, עלינו להחדיר לליבנו את הידיעה שדווקא חוסר הבהירות הוא המקנה לחיינו את ממד הבחירה, והוא המאזן את העבודה הרוחנית בעולמנו.

ראייתו של האדם מצטמצמת לתקופת המציאות הקצרה שבה הוא חי, בעוד שחלקים אחרים אינם בתחום ראייתו. חלקם הסתיימו לפני לידתו, וחלקים אחרים יתרחשו לאחר מותו. אותם, כמובן, אין ביכולתו לראות.

הדבר דומה לתמונת פסיפס גדולה המורכבת מהמוני חלקיקים. לכל חלקיק כשלעצמו אין משמעות, אך כאשר החלקים מתחברים יחדיו, מתגלית משמעותם. כך הם גם אירועי העולם. לעין האדם הם נראים כאוסף של אירועים שונים ומתחלפים, חסרי כל קשר ביניהם. כאשר זוהי ההסתכלות, ברור, שלא מעט אירועים מעוררים תמיהה של חוסר צדק.

מסופר בגמרא (מנחות כ"ט, ב') כי הקב"ה הראה למשה רבינו את בית מדרשו (לעתיד) של רבי עקיבא. ראה משה את עצמו יושב בבית המדרש ושומע את הלימוד "ולא היה יודע מה הם אומרים..."

חזר משה ובא לפני הקב"ה ואמר לפניו: "ריבונו של עולם, יש לך אדם גדול כזה, ואתה בוחר לתת תורה על ידי?", השתיק אותו הקב"ה ואמר לו: "כך עלה במחשבה לפני".

אמר לו משה רבינו: "אם זכיתי והראית לי את גדלותו בתורה, הראיני גם מהו שכרו".

העביר לפניו הקב"ה את מראות העתיד של רבי עקיבא, שהיה מעשרת הרוגי מלכות, וראה מה עלה בסופו. ראה משה ששוקלין את בשרו במקולין (מוכרים את בשרו באיטליז). הזדעזע משה רבינו ושאל: "ריבונו של עולם, זו תורה וזו שכרה?"

שוב השתיקו הקב"ה ואמר לו: "כך עלה במחשבה לפני".

משה רבינו לא תהה על מעשיו של הקב"ה. הוא ידע שמעשיו הם אמת וצדק, ולא הכול ידוע לפני בשר ודם, מחמת קוצר ראייתו. אלא שטען משה לפני הקב"ה כי עלול הוא להיות מאלו שיביטו בהנהגתו זו בעיני בשר, ויווצר חילול ה', חלילה. רבי עקיבא כשלעצמו היה שלם בבואו למות על קידוש ה'. הוא קיבל באהבה את ייסוריו וחש בהם בחינת עולם הבא. אולם הקב"ה לימד את משה שיש בהנהגת שמים בחינת הסתר והעלמה מהאדם, ולא ניתן כלל להשיג את כוונת הייסורים בעולם הזה. כל אותם הסברים הניתנים לנו לגבי הייסורים, הינם חלק בלבד מכוונות ה'. הכול בא כדי לתקן את העולם למען מטרת העל, והכול נמצאים תחת הכותרת: "הנסתרות לה' אלוקינו".

אין טעם לנסות לראות את הצדק בכל חלקיק מציאות כשלעצמו. כשם שאלוקים הינו נצחי, כך גם חשבונותיו מתמשכים לפעמים על פני שנות המציאות כולה. כאשר הדוגמה הבולטת לכך היא, כאמור, סוד גלגול הנשמות. ייתכן שנשמה תקבל את שכרה או את עונשה אלפי שנים לאחר שעזבה את העולם.

אילו היתה ההנהגה האלוקית בעולם גלויה וברורה, כלומר, שכל מצווה היתה מזכה את עושיה בשכר מיידי, וכל עבירה היתה גורמת לעונש מיידי, הרי שאז לא היה כל מקום לבחירה. שכן ברור, שאין בנמצא אפילו אדם אחד ש"יבחר" בחטא, כאשר עשיית החטא גורמת באופן מיידי וגלוי לעונש חמור.

הבה נתאר לעצמנו מציאות שבה כל הדלקת חשמל בשבת גורמת להתחשמלות מיידית. ולחילופין, כל הנחת תפילין מזכה את בעליה מיד בזכייה כספית. האם ניתן היה למצוא ולו יהודי אחד, שיסתכן בחילול שבת מתוך "מסירות נפש"? ודאי שלא.

במצב זה הצדק האלוקי אכן היה נראה לעין, ושוב לא היה מקום לשאלה: "מפני מה יש צדיק ורע לו, רשע וטוב לו". אך באותו רגע היתה מסתלקת יכולת הבחירה, שהיא סוד קיומו של העולם ותכלית בריאתו.

בניית אתרים