שולחן עצוב

כך נהג הרב מפוניבז' לספר: "בילדותי העיר אותי אבא באחד הלילות, כדי שאקום ואמסור את מיטתי להלך עני שהתדפק על דלת ביתנו. ואיפה אשכב אני? – שאלתי את אבי. פרק אבא את הדלת מציריה, הטילה על גבי הקרקע, והורה לי לישון עליה. וכך הסביר לי אבא בנועם: "אמש ישנת טוב ב"ה, גם מחר אי"ה תישן טוב, במיטה נוחה ומתחת לשמיכה חמה, לא יזיק לך מאומה אם תישן לילה אחד על גבי הדלת. לא כן יהודי זה – אורח עני, בלילה הקודם מי יודע אם היה לו מקום להניח את ראשו, וגם מחר בלילה אין ידוע אם ימצא לו מקום לישון – האין זה מן היושר שלפחות בלילה הנוכחי שבו נקלע לביתנו, יוכל לישון במיטה נוחה?"

גם אמו הצדקת של הרב מפוניבז', תמיד היו פתוחים ידיה ולבה לדל, להלך המתדפק על פתחה, כדי לסעוד אותו ולספק לו את כל צרכיו. וכך סיפר הרב בערוב ימיו: "זוכר אני מקטנותי, כי לא פעם היתה אומרת לי אמא בשובי מן החיידר: אכול היום, יושה, במועד מאוחר יותר, הלא אתה כבר סעדת את לבך פעם אחת, בטרם באו האורחים, והם – עוד לא בא אוכל אל פיהם. אאכיל, אם כך, תחילה אותם...

וכאשר היו יושבים ליד השולחן ללא אורחים, היתה אמו נעצבת אל לבה ואומרת בקול: "שולחן עצוב יש לנו היום... שולחן גלמוד... מה עצוב יותר מלבשל עבור עצמך בלבד, ולאכול לבד"...

בניית אתרים