"מה הייתם עושים בשביל אח?"

בתקופת מלחמת העולם השניה, כאשר ישיבת מיר גלתה לשנחאי ושהתה שם במשך כחמש עשרה שנים, עמד רבי חיים שמואלביץ בראש הגולים. במסירות נפש פעל למענם בכל אותה תקופה קשה מנשוא. מסירותו נמשכה גם בתום המלחמה, הוא חש כאילו כל אחד הוא קרובו ועליו מוטל למסור את נפשו עבור שלומו וקיומו.

אחד הביטויים המזהירים לאחוות הגורל עם כל יחיד ויחיד מגולי שנחאי, צף ועלה בתום המלחמה, כאשר ארה"ב פתחה את שעריה בפני הפליטים וחדוות ההצלה פשטה בכל פינה מפינות הנפש. גם עבור "רחוקים" המליץ ר' חיים להשתדל בהשגת אשרות.

הוא סרב להוציא אשרה לעצמו לפני שאחרון הבחורים בישיבה זכה לקבל אותה. "אני אחרון לבני תורה", כתב באחד ממכתביו. כל תלמידי הישיבה היו מצויידים כבר באשרות כניסה לאמריקה ולקנדה. ברם, לאחד התלמידים שקשיי התקופה פגעו בנפשו, לא ניתן היה להשיג אשרה. שלטונות ההגירה האמריקאיים נהגו להקל במקצת במקרה של ליקויים בבריאות הגוף, אולם הקפידו הקפדת יתר במקרים של חולי נפש.

ר' חיים הודיע כי אינו מוכן להשאיר את הבחור בשנחאי. הופעלו עליו לחצים כבדים לשנות את דעתו ובעזרת הקהילה המקומית נעשו הסידורים להשאירו בשנחאי. מספר לא מבוטל של פליטים לא קיבל אשרות יציאה וגם להם דאגה הקהילה המקומית. אך ר' חיים בשלו - "הישיבה לא תסע בלעדיו".

ברור היה לכל כי בדרכים מקובלות לא ניתן יהיה להוציאו משנחאי. בין שאר שגיונותיו אי אפשר היה למלט מפיו פרטים על זהותו, מפני שהיה מציג את עצמו בזהויות שונות - רב פלוני או אדמו"ר פלוני... האפשרות היחידה היתה להשיג לו אשרה בדרכים עקלקלות. בשלב כלשהו היתה הבעיה חמורה פי כמה, כיון שהבחור התעקש לעלות לארץ ישראל דווקא ולכך לא היה גם כל סיכוי מיזערי. הלה שינה את דעתו, רק לאחר שר' חיים הבטיח לו כי ישתדל למנותו כראש ישיבה באמריקה...

דעתו של ר' חיים היתה נחרצת והדבר עורר התמרמרות רבה. תרמית כלשהי, לו היתה מתגלה, עלולה היתה לסכן את אמינותם של שאר מקבלי האשרות או לגרום לשלטונות ההגירה לבטלן באורח שרירותי. באחד הימים נכנס ר' חיים והפטיר במרירות: "מה הייתם אתם עושים בשביל אח?"

הוא קרא אליו כמה מן התלמידים ויחד הלכו למשרדי ההגירה. קודם לכן, סר עם הבחור לרופא והלה "אישר" כי בריאותו תקינה... בקונסוליה הושיב את הבחור לידו וניגש אל פקיד הרישום. "במשותף" מסרו את הפרטים הנדרשים כאשר ר' חיים עושה מאמצים לרסן את הבחור.

לפתע התפרץ החולה וקם מכסאו. לבם של הנוכחים פסק לפעום. השתוללותו עלולה היתה להמיט אסון על כולם. חלומות של שנים אמורים היו להתנפץ כבועת סבון. גרוע מכל היה מצבו של ר' חיים, שהיה שותף בפועל ל"מזימה". אך ר' חיים בקור רוח, פנה אל הבחור להרגיעו והשיבו למקומו. הפקיד חשד שדבר מה אינו כשורה. ר' חיים, הסביר לו שהבחור מתרגש לנוכח התחושה שזה הרגע הגדול בו עומד להתממש חלום חייו להגיע לאמריקה. דעתו של הפקיד נחה והוא המשיך להדפיס את הפרטים הדרושים בטופס האשרה.

אלא שהיה זה שלב ראשון ו"קל" בלבד. כל מהגר צריך היה להכנס אל חדרו של הקונסול ביחידות, להרים את ידו ולחזור על נוסח הצהרת אמונים לאומה האמריקאית וחוקיה. בדרך הטבע, במצבו של הבחור היה הדבר בגדר "נמנעות", שוב מילאה את הלבבות תחושה של אסון מתרגש.

נס התרחש. האשה ששימשה בתפקיד הקונסול, מיהרה לעזוב מוקדם באותו יום. בחוץ המתינו רבים להכנס לחדרה כדי למסור את ההצהרה. היא יצאה מן החדר אל האולם ההומה פקידים וקהל רעשני, ציוותה על כולם להרים את ידם ולחזור ביחד על הצהרת האמונים. גם החולה הרים את ידו ואיש לא הבחין, שלא אמר דבר. הקונסולית חתמה על האשרות לאלתר. אבן נגולה מלבם של הבחורים.

אולם ר' חיים לא ראה בכך סוף פסוק. חששו היה כבד שמא בהפלגה ארוכה יתגלה הדבר, והבחור לא יורשה להכנס לארה"ב. הסיכוי היחיד שנותר היה להטיסו לארה"ב במטוס, ודבר מעין זה נדיר היה באותם ימים. אך ר' חיים לא נח ולא שקט עד שנמצאה טיסה מתאימה.

בבוקרו של יום הטיסה נעלם הבחור... ר' חיים שלח שליחים לחפש אחריו ברחבי העיר. כשנמצא לבסוף, שכר ר' חיים מונית והורה לאחד הבחורים ללוות את החולה עד לשדה התעופה ולדאוג לעלייתו למטוס.

בחסדי ה', החלים הבחור כליל בארה"ב והקים משפחה לתפארת.

בניית אתרים