מהות החג ושמותיו

מאמרים נוספים
חג השבועות – חג מתן תורה
לראות את הקולות
מעמד הר סיני – מאורע חד פעמי
שמירת מרחק חיונית במעמד הר סיני
מאמרים נוספים
מפסח ועד שבועות - עצמאות מדומה ועצמאות אמת
עשרת הדברות
הר המוריה והר סיני
ההכנה לקראת...
ייחודיות דמויותיהם של בועז ורות
חג השבועות
זכרון מעמד הר סיני
דוד המלך ואנחנו
מגילת רות – מגילת החסד
"היום הזה נהיית לעם"
שתי הלחם בעצרת
"מים רבים לא יוכלו לכבות את האהבה"
מסיני ועד הלום
נעים זמירות ישראל
לא נפולת ולא נמושה
היגיון מול דבקות
הר סיני מקומו, טבעו ופלאיו
אלקנה מנהיג המהפכה השקטה
גר הצדק פוטוצקי
סוד הגאולה
על גדות החידקל
הפועל "לשוב" במגילת רות
סיפור מגילת רות
עשרת הדברות
שיר הלל ל"חיים פשוטים"
מאמרים נוספים

הנעלם והנסתר שבחג

אין חג כחג זה שההכנות הרוחניות אליו כה מרובות, והוא עצמו כה קצר. ארבעים ותשעה ימי הכנה, שבעה שבועות של התקדשות ושל היטהרות, של הזדככות ושל התעלות, ויום מועד אחד.

זאת ועוד, החג עצמו - אין בו מצווה המייחדת אותו, כדוגמת אכילת מצה בפסח, תקיעת שופר בראש השנה או ישיבה בסוכה בסוכות.

התורה גם אינה מציינת בפירוש את התאריך שבו חל החג, אלא תולה אותו בחג הפסח, ביום הבאת העומר: "וספרתם לכם ממחרת השבת, מיום הביאכם את עומר התנופה... עד ממחרת השבת השביעית תספרו חמישים יום, והקרבתם מנחה חדשה לה'" (ויקרא כ"ג, ט"ו-ט"ז).

דומה שהדבר נובע ממרכזיותו של החג, שאינו מצטמצם במצווה אחת, ביום אחד ובתאריך מוגבל ומסוים. מתפשט הוא בכל המצוות, מקיף את כל העיתים וחודר למעמקי התשתית של עם ישראל.

אמנם ירידת ה' על הר סיני ונתינת התורה חלו בזמן מסוים, אולם הקול הגדול שנשמע מתוך הענן והערפל - לא יסף, הוא קיים לעד. קבלת התורה נמשכת בכל ימי חייו של האדם, היא מתחדשת ומתרעננת מדי יום ביומו, בכל הדורות ובכל הזמנים.

הקדוש ברוך הוא לא רצה להגביל את מתן תורה ליום ידוע, לפי שצריך האדם לחוש בכל יום כאילו "היום הזה ה' אלוקיך מצווך לעשות את החוקים האלה ואת המשפטים" (דברים כ"ו, ט"ז). וכן אמרו חז"ל: "בכל יום יהיו בעיניך כחדשים" - "כאילו בו ביום נצטווינו עליהם" (רש"י שם).

מתן תורה הוא היסוד לכל הווייתנו וקיומנו כעם ה'. כל המצוות, החוקים והמשפטים נובעים מכוח אותו מעמד שמיימי. כל החגים והמועדים המקודשים - ממנו הם. לכן, לא מוזכר בתורה במפורש תאריך מתן תורה, כי מתן תורה הוא הוויית כל הימים ואינו מוגבל לתאריך ולזמן מסוימים.

חג זה הוא גם חגו המיוחד של עם ישראל, חג יצירתו, קיומו ונצחיותו.

יצירתו - "היום הזה נהיית לעם לה' אלוקיך" (דברים כ"ז, ט'). קיומו - כדברי רבי סעדיה גאון: "אין האומה הזאת אומה אלא בחוקיה ובתורותיה". נצחיותו - "ונתן לנו תורת אמת וחיי עולם נטע בתוכנו".

תרי"ג המצוות הן השורשים של עם ישראל. הן הבסיס לגזע המתחדש תדיר. מכאן רעננותו התמידית, התחדשותו הבלתי פוסקת וזקיפות קומתו הנצחית של העם.

זהו חגה של כל הבריאה. היום שבו הושתת קיומה והתבסס מעמדה. בקבלת התורה ניצל העולם מהרס ומכיליון, מתוהו ובוהו. שהרי תנאי התנה הקדוש ברוך הוא עם הבריאה, שהיא תתקיים רק אם יקבל עם ישראל את התורה, שבשביל לימודה וקיומה נברא העולם. ואמנם, בקבלת התורה התקיים התנאי, והעולם התחזק והפך לנצחי.

 

חג השבועות

חשיבותו של החג באה לידי ביטוי גם בשמותיו השונים. שם החג השגור בפינו הוא 'חג השבועות'. שם זה ניתן לו משום שהוא חל בתום הספירה של שבעת השבועות של ספירת העומר, שנאמר (במדבר כ"ח, כ"ו): "וביום הביכורים בהקריבכם מנחה חדשה לה' בשבועותיכם".

אכן, כוונה נוספת יש לשם זה. הוא נקרא על שם השבועה שנשבעו ישראל לקיים תורה ומצוות. "כי נשבע הקדוש ברוך הוא לישראל שאינו ממיר אותם, והם נשבעו לו שאין ממירים אותו... שנאמר: "לעברך בברית ה' אלקיך ובאלתו" (דברים כ"ט, י"א). אלה היא שבועה.

שבועה - משמעותה החלטה ברורה שאין אפשרות נסיגה ממנה. לדרגה זו הגיעו ישראל בעת קבלת התורה. ההתגלות הגדולה של הבורא הביאה אותם להחלטה לקבל על עצמם את התורה עד עומק נשמתם, להישאר נאמנים לה' ולתורתו.

החלטה זו נעשתה בעצמה אדירה ונשאר ממנה רושם לדורות. לכן, עד עצם היום הזה החג קרוי 'שבועות'. ללמדנו, שבכוח השבועה מסוגלים אנו גם כיום לקבל על עצמנו את מצוות התורה.

המאלף בדבר הוא שהחג אינו קרוי 'חג השבועה', אלא 'חג השבועות'. יש בכך רמז לכפל השבועות של יום זה. מחד גיסא, נשבע עם ישראל לקדוש ברוך הוא שישמור אמונים לתורתו ולמצוותיו, ומאידך גיסא, נשבע הקדוש ברוך הוא לעם ישראל שלא יחליפהו באומה אחרת ושקשרי אהבתו אליו לא יפוגו לעולם.

 

חג הביכורים

בחג זה אנו מתחילים להביא ביכורים - ראשית פירותינו - לבית המקדש. הקשר בין הקרבת ביכורים למתן תורה הוא הקשר בין הודאה לה' על קיום הגוף בעזרת תבואת הארץ, להודאה על שבחר בנו מכל העמים ונתן לנו תורה ומצוות, שבאמצעותן אנו מגיעים לחירות נפשנו. לכן, נאמר: "ועשית חג שבועות... ושמחת לפני ה' אלוקיך" (דברים ט"ז, י"א) - להוכיח שאין שמחה אלא למי שמקבל עול תורה ומצוות.

הזמן העיקרי של מצוות ביכורים הוא מחג השבועות עד סוף חג הסוכות. מביאים ביכורים מפירות שבעת המינים בלבד, שהם: ענבים, תאנים, רימונים, זיתים ותמרים.

בעל הפרדס יורד לשדהו, רואה פירות שביכרו, קושר עליהם גֶמי לסימן, שאלו הם ראשית פירותיו, ואומר: "הרי אלו ביכורים".

כשנכנס בעל השדה לבין חומות ירושלים, יוצאים בעלי החנויות לקראתו ושואלים לשלומו, והחליל מכה לפניו עד שמגיע להר הבית.

בהר הבית נוטל את הסל על כתפו, נכנס לעזרה ואומר את הפסוקים (דברים כ"ו, ג'-י'): "הגדתי היום לה' אלוקיך כי באתי אל הארץ, אשר נשבע ה' לאבותינו לתת לנו... ועתה הנה הבאתי את ראשית פרי האדמה, אשר נתת לי ה'". הכהן אומר איתו את הפסוקים מילה במילה, כדי שלא לבייש את מי שאינו יודע לומר. הלוויים עונים: "ארוממך ה' כי דיליתני, ולא שימחת אויבי לי... למען יזמרך כבוד ולא ידום, ה' אלוקי לעולם אודך". מקרא ביכורים הינו שבח והודאה לה' על כל הטוב אשר גמלנו.

"בארבעה פרקים העולם נידון... בעצרת נידונים על הפירות". הגמרא מסבירה: "מפני מה אמרה תורה הביאו שתי לחם בעצרת? מפני שעצרת זמן פירות האילן הוא. אמר הקדוש ברוך הוא: הביאו לפני שתי הלחם בעצרת, כדי שיתברכו לכם פירות האילן" (ראש השנה טז, ע"א).

ה'ראשונים' שואלים מה הקשר של שתי הלחם, שנאפו מחיטים, לפירות האילן? ההסבר הוא שלפי אחת הדעות (ברכות מ', ע"א) עץ הדעת שאכל ממנו אדם הראשון - חיטה היה. לכן, שתי הלחם (הנקראים 'לחם הביכורים' [ויקרא כ"ג, כ']) ונעשים מחיטה, באים לרצות לפני הקדוש ברוך הוא על החטא, כדי שתתברך השנה בפירות האילן.

שתי מצוות נאמרו ב'חג הביכורים': הבאת ביכורים ושתי הלחם. הביכורים באים משבעת המינים שבהם נשתבחה ארץ ישראל, ושתי הלחם מחיטה. בהבאת פירות אלו לבית המקדש אנו מקיימים את חובתנו להודות לה' על קיום גופנו ונפשנו.

 

יום הקהל

משה רבינו נתן לחג השבועות שם נוסף: 'יום הקהל'. שם זה מופיע בשלושה מקומות בתורה:

"ויתן ה' אלי את שני לוחות האבנים כתובים באצבע אלוקים, ועליהם ככל הדברים אשר דיבר ה' עמכם בהר מתוך האש ביום הקהל" (דברים ט', י').

"ויכתוב על הלוחות כמכתב הראשון את עשרת הדברים אשר דיבר ה' אליכם בהר מתוך האש ביום הקהל, ויתנם ה' אלי" (שם י', ד').

"ככל אשר שאלת מעם ה' אלוקיך בחורב ביום הקהל לאמר" (שם י"ח, ט"ז).

תרגום יונתן כותב בביאור יום הקהל: "ביומא דאתכנשו שבטיא למקבלא אורייתא" - ביום שהתאספו השבטים לקבל את התורה.

מדוע לא קרא משה רבינו לחג השבועות בשם 'שבועות'? בעל הספר 'הכתב והקבלה' כותב (דברים ט', י'): "למה קרא משה את היום הנכבד והנורא הזה, אשר כמוהו לא היה מעולם וכמוהו לא יהיה, בשם 'יום הקהל' בלבד. הלא מן הראוי לקרוא לכל דבר לפי גודל ערכו ויתרון מעלתו על אחרים... וייתכן כי משה ממידת ענותנותו עשה כן, כי כמו שנבדל יום זה משאר ימות עולם בשם, בתהילה ובתפארת, כך גם נפלא משה מכל שאר בני אדם בכבוד, בהדר ובכליל תפארת, אשר ניתנו בראשו בו ביום. ומתוך שבח היום הוא בא לשבח את עצמו. לכן, מנע את עצמו מלהעלות על שפתיו את כבוד היום ומעלתו, וקרא משה ליום מתן תורה בשם פשוט 'יום הקהל', כדי להימנע מלשבח את עצמו".

זאת ועוד, השמות שניתנו על ידי הקדוש ברוך הוא מתייחסים אל השגחתו מתוך הטבע. אולם, משה רבינו התייחס למתן תורה מכיוון אחר. בהיותו מנהיג עם ישראל, אהבתו אליהם גברה ללא גבול, ועתה, במעמד נשגב זה, חש באחדות ובשלום השוררים ביניהם, ורצה להדגיש את השלמות הזו, ולכן קרא לחג בשם 'יום הקהל' - יום הקשור לכל קהל עדת ישראל, כאיש אחד בלב אחד.

 

עצרת

רבותינו קראו לחג בשם 'עצרת'.

ביום זה על האדם לעצור ולבדוק את המלאי הרוחני שרכש בימי ההכנה. בחג זה הוא מאזין לקולות העולים מלבו, המלמדים אותו אם התעדן כראוי, אם חידד את תחושותיו בימי ההתבוננות שנקבעו לו, כדי להתפעם נכונה מדברי התורה ולהתחנך לאורם.

כשם ששמיני עצרת הוא סיום חג הסוכות, אך נחשב כחג בפני עצמו, כך גם חג שבועות. אמנם חג השבועות קשור לחג הפסח, באמצעות ימי ספירת העומר הנחשבים כחול המועד, אך בא בסופם כחג בפני עצמו (רמב"ן ויקרא כ"ג, ל"ו).

שני חגים אלו, הנקראים 'עצרת', מבטאים את השמחה של קבלת התורה. שמיני עצרת הוא יום שמחת תורה, שבו מסיימים את קריאת פרשיות התורה ומתחילים את קריאת התורה מחדש, וחג השבועות הוא יום קבלת התורה.

ארבעים ותשעה ימים מקשרים את פסח עם חג השבועות. מספר זה מורכב משבע כפול שבע. למספר זה יש משמעות מיוחדת.

חכמי אומות העולם הקדמונים ראו במספר שבע רמז לטבעיות העולם. הם ייחסו את כוחות כל הנמצאים בעולם לשבעת כוכבי הלכת, אשר תחת חסותם מצויים שבעת חלקי תבל. מכוח חשיבה זו הם הגיעו לאמונות כוזבות בכוחות ההשפעה של השמש, הירח וצבא השמים. הם נהגו להתפלל אליהם ולעבוד אותם.

התורה באה לעקור ולשרש אותן אמונות הבל מבני ישראל ומזהירה (דברים ד', י"ט-כ"ו): "ופן תישא עיניך השמימה, וראית את השמש ואת הירח ואת הכוכבים, כל צבא שמים, ונדחת והשתחוית להם". התורה מודיעה כי רק לה' המלוכה, ה' הוא האלוקים ואין עוד מלבדו.

התורה קידשה את המספר חמישים. הקדוש ברוך הוא ציווה לקדש את שנת החמישים ליובל ואת יום החמישים לעומר. לפי שהיום הראשון לספירה היה יום שחרור הגוף (יציאת מצרים), ויום החמישים, שהוא יום מתן תורה, הוא יום שחרור הנפש.

יום החמישים מסמל את יום מתן תורה המרומם והנעלה, את האמונה הצרופה שהתאמתה לעיני כל. ביום זה נתגלה כי לו לבדו המלוכה והוא מתנשא לכול לראש. התברר לכול כי אפס זולתו, ככתוב בתורתו (דברים ד', ל"ט): "וידעת היום והשבות אל לבבך כי ה' הוא האלוקים, בשמים ממעל ועל הארץ מתחת אין עוד".

ימי ספירת העומר הם כשלבים של סולם המוצב ארצה. עלינו לעלות בהם שלב אחרי שלב במשך חמישים יום עד שנגיע למעלה הגבוהה ביותר. מטעם זה קראו לחג השבועות בשם 'עצרת', להראות שהכול תלוי בנו ובעלייתנו במעלות הקדושה והיראה. בשבועות אנו עוצרים בפסגת ההר (בני יששכר).

 

זמן מתן תורתנו

בתפילה אנו קוראים לחג השבועות בשם: 'זמן מתן תורתנו', כי ביום זה היה מעמד הר סיני, ובו נתן לנו הקדוש ברוך הוא את עשרת הדיברות.

חכמים נחלקו באיזה יום בחודש סיוון היה מעמד הר סיני (שבת פ"ז-פ"ח). רבנן סוברים שהיה זה ביום שישי בסיוון, ואילו רבי יוסי סובר בשביעי בסיוון. משום ספק זה, תיקנו אנשי כנסת הגדולה לומר בתפילה: 'זמן מתן תורתנו', ולא יום מתן תורתנו.

במעמד הר סיני קיבלנו את עשרת הדברות. השתלשלות קבלת המצוות החלה מזמן אדם הראשון שהצטווה במצוות פרייה ורבייה, ובדורות הראשונים נוספו עוד מצוות, כמו אבר מן החי לבני נח, ברית מילה לאברהם, גיד הנשה ליעקב, ייבום ליהודה ושבת במרה. מטרת עלייתו של משה למחרת יום מתן תורה להר סיני היתה לצורך השלמת שאר חלקי התורה. גם מסיבה זו מתאים נוסח: 'זמן מתן תורתנו', מכיוון שהתורה לא ניתנה בשלמותה ביום חג השבועות, אלא ניתנה במספר שלבים והושלמה ביום זה.

בכל הדורות, עד ימי אנטיגנוס איש סוכו, היו אומרים בשבועות: 'זמן שמחתנו', כמו בסוכות ובשמיני עצרת. אך בזמנו קלקלו הצדוקים, ופירשו את הפסוק שנאמר לגבי ספירת העומר (ויקרא כ"ג, ט"ו): "ממחרת השבת" - שחג השבועות חל ביום ראשון בשבוע לאחר השבת. באותה שעה תיקנו חכמים לקרוא לחג בשם: 'זמן מתן תורתנו', כדי להדגיש שאנו סומכים על המסורה שקיבלנו ממשה רבינו: שכוונת התורה במילים "ממחרת השבת" היא ממחרת יום טוב של חג הפסח, וחג השבועות חל לאחר חמישים יום, בלי להתייחס ליום בשבוע.

בני ישראל, הדבוקים בעץ החיים של תורת משה, התורה שבכתב והתורה שבעל פה, עומדים בתפילת החג ומודים בלב שלם על המסורה האמיתית העוברת מדור לדור, ועתה היא הגיעה לדורנו.

 



תגובות הוסף תגובה
לא רשומות תגובות למאמר זה.
בניית אתרים