נוהגים אנו לראות את חיינו כמהלך הנע לאורך ציר הזמן. הלידה היא נקודת ההתחלה של חיינו, והמוות הוא התחנה האחרונה. כך נתפסים חיינו כהמשך וכרצף של אירועים,בתוך מערכת מוחלטת שאינה תלויה בנו, וזורמת, כביכול, מהעבר אל העתיד.

תפיסה זו של הזמן, עם כל היותה טבעית ומשותפת לכל בני האדם. היא פשטנית מדי, ואינה עומדת במבחן המחשבה המעמיקה.  עובדה! עד היום נלאו הפילוסופים והמדענים מלעמוד על טיבו ועל מהותו של הזמן.

חכמי התורה, שקיבלו בקבלה את פירוש ה"זמן" המוזכר בתורה, מלמדים אותנו שהזמן הוא נברא ואינו מציאות מוחלטת!

בספר היצירה, ספר היסוד בקבלה, מבואר שבריאת העולם כללה גם שלב של בריאת הזמן עצמו, שהוא בבחינה מסוימת "בית קיבול", המאפשר לעולם החומרי, המוכר לנו, להיות נתפס בחושינו. כך כותב, למשל, גם בספר "שיח יצחק" (חלק אױ, דרוש לשבת פרשת בראשית): "בראשית... שמשמעו בהתחלת בריאת הזמן..."

העובדה של היות הזמן נברא, מעמידה אותנו על עובדה בסיסית חשובה, כפי שכותב רבי יוסף אלבו בספר העיקרים, (מאמר שני, פרק י"ח): "השורש השלישי הוא שאין לו [לבורא העולם] תלות בזמן, וביאורו שהוא נמצא קודם מציאות הזמן ואחר מציאות הזמן, ולזה יהיה כוחו בלתי בעל תכלית [=בלתי מוגבל], וכל מי שיש לו תלות בזמן, יהיה כוחו בעל תכלית [=מוגבל] בהכרח". גם הרמב"ם כותב במורה נבוכים, (ח"ב, פרק ל): "אבל הזמן נברא, כי הוא נמשך לתנועת הגלגל, והגלגל נברא". כלומר, הזמן תלוי בתנועת החומר, כי תפיסת הזמן נתפסת רק כתנועה של חומר, ומכאן שהזמן נברא כשם שהחומר נברא.

במאמר מוסגר נציין שרעיון זה שהזמן נברא ותלוי במציאות החומר, מקובל כיום גם על הפילוסופים והמדענים, שהגיעו למסקנה זו מתוך התיאוריה המדעית על בריאת הקוסמוס (תיאורית המפץ הגדול). כמובן, אין תיאוריה מדעית כלשהי בבחינת קנה מידה לאמת המוחלטת. האזכור של תיאוריה מטרתו רק לסבר את האוזן שרעיון כה מופשט ומהפכני - שהיה נחלתה של חכמת הקבלה אלפי שנים - החל להתקבל גם על דעת חוקרי הטבע, מנימוקים שלהם.

היחס בין האדם והזמן

על יחס זה מביא החכם באדם, שלמה המלך, (קהלת גױ, י"א): "את הכל עשה יפה בעת. גם את העלם נתן בלבם מבלי אשר לא ימצא האדם את המעשה אשר עשה האלקים מראש ועד סף". רש"י מפרש: "גם את חכמת העולם אשר נתן בלב הבריות, לא נתן הכול בלב כל אחד ואחד, אלא זה קצת וזה קצת; כדי שלא ימצא האדם את כל מעשה הקב"ה לדעת אותו... ולכך כתוב כאן [בפסוק זה] "העלם" חסר, לשון העלמה". העולם - אומרים חז"ל - הוא העלם, וזאת כדי לאפשר לאדם בחירה חופשית. אילו היתה הבריאה גלויה לעין-כל, היתה הבחירה נפגעת.

במאמר זה אנו מעוניינים להבהיר את מהות שורשו של העלם זה.

האדם והזמן

בברית בין-הבתרים, מבשר הקב"ה לאברהם: "ידע תדע כי גר יהיה זרעך בארץ לא להם, ועבדום וענו אתם ארבע מאת שנה. וגם את הגוי אשר יעבדו דן אנכי, ואחרי כן יצאו ברכש גדל. ואתה תבוא אל אבתיך בשלום תקבר בשיבה טובה. ודור רביעי ישובו הנה, כי לא שלם עון האמרי עד הנה" (בראשית ט"ו, י"ג).

הגאון מוילנא עומד על רעיון נפלא הטמון בפסוקים אלה: "תלה את הקלקול בזמן ואת התיקון באדם".

לצורך ביאור העניין יש לשים לב שהתקופה שבה עם ישראל עתיד להיות במצב של גירות, כלומר, במצב של עבדות ושל עינוי בארץ לא להם, מתוארת פעמיים ובשתי לשונות שונות. משך השהייה בגלות תהיה בסך ארבע מאות שנה. אולם, כאשר הקב"ה מבטיח לאברהם כי בניו עתידים להיגאל, משך הזמן מצוין במילים: "ודור רביעי ישובו הנה". נמצא כי בגלות נמדדת תקופה ביחידות של זמן (400 שנה). ואילו הגאולה נמדדת ביחידות של דורות בני אדם (דור רביעי: לוי, קהת, עמרם, משה).

מדברי הגאון מוילנא למדים אנו שני דברים: א. האדם עומד מול הזמן. ב. הזמן הוא בסוד הקלקול והאדם בסוד התיקון. ננסה לבאר מעט את הדברים לפי ערכנו: המלחמה הגדולה של האדם היא המלחמה נגד ממשלת הזמן. אם מטרת ההעלם היא מתן אפשרות לבחירה חופשית, שהיא הכלי המרכזי לעבודת האדם - נמצא שקיים קשר הדוק והפכי בין מהות הזמן לבין הבחירה החופשית.

אין כל חדש תחת השמש

פירוש "שנה" הוא לחזור שוב על הפעם הראשונה (שנית). וזו בדיוק הבעיה הראשונה של הזמן - המעגליות. חזרה לנקודת ההתחלה, שפירושה המעשי הוא אי-התקדמות, ריקנות מתוכן בר-קיימא.

מעגליות הזמן והריקות שלו באות לידי ביטוי בדברי שלמה המלך (קהלת אױ, טױ): "ואין כל חדש תחת השמש". לכאורה, הדברים נוגדים את העובדה שהבריאה אינה סטטית, אלא משתנה בכל רגע ורגע ובכל פינה ופינה! עוד צריך לעיין: מה פירוש המלים "תחת השמש"?

עומק דברי קהלת נעוץ בהבחנה בין שינוי מהותי ואמיתי לבין שינוי שנעשה למראית עין. אם נטמון באדמה זרע של תפוז ונשקה אותו, נוכל לעקוב אחרי סדרה של שינויים משמעותיים מנבט רך, דרך שתיל קטן, לעץ צעיר. לאחר זמן לפנינו עץ עבות עמוס פירות ומדיף ניחוח הדרים. עם זאת, סדרת שינויים רצופה זו ניתנת לחיזוי מראש, כולל לוח זמנים צפוי. אנו מבינים שכל השינויים מתבצעים לפי תכנית גנטית על פי חוקי הטבע, ומתוך יחסי גומלין עם הסביבה. בדומה לכך, מדענים יכולים לחזות מראש מיקום ותאריך מדויקים של ליקוי חמה קרב. לא מדובר בנבואה, אלא בעיקרון לוגי פשוט. כל המצבים של מערכת הפועלת מתוך חוקים קבועים, נקבעים מראש.

באופן תיאורטי, ידיעת החוקים ונתוני הפתיחה של המערכת מאפשרים חיזוי מלא של כל התנהגות המערכת בעתיד, ואף חישוב של מצבים בעבר. אמנם, באופן מעשי עלולים להווצר קשיים בחיזוי. לא תמיד החוקיות ידועה בדייקנות. כמו כן, כאשר מדובר במערכות הכוללות מספר עצום של פרטים ותלות הדדית בגורמים רבים אחרים, לא ניתן לבצע חישובים מדוייקים. הדוגמא לכך היא חיזוי מזג האוויר.

נוסף לכך, לפני כמה עשורים פותחה בארה"ב תיאוריית הכאוס, שהצליחה להראות במקרים רבים שגם תופעות הנראות לנו כערבוביה חסרת סדר לחלוטין, הן למעשה מקבץ פיתרונות למשוואות מתמטיות מורכבות. לכאורה, גם בעולם התת-אטומי שוררת מקריות, אלא שאין זה בדיוק המצב. לאמיתו של דבר, התפלגויות האנרגיה והפרמטרים הפיזיקליים חזויים מראש בדייקנות על ידי משוואות דיפרנציאליות מורכבות, ואין מדובר במקריות טהורה ובלתי חזויה.

כללו של דבר: בעולם הטבע הפיזיקאלי הכפוף לחוקי טבע, באמת "אין כל חדש", במובן העמוק של המילה. השינויים והחידושים הם למראית עין בלבד, כסימפוניה בת ביליוני ביליונים של מנגנים, המתנגנת וארוגה יחד ברשת כה סבוכה, עד שאין בכוח אנוש לפענח את סודה בדייקנות. פירוש הביטוי בקהלת: "תחת השמש", נעוץ בהבחנה שהשמש היא הכוח המניע של החיים בכדור הארץ. ואכן, במשך דורות רבים טעו והאמינו בעבודה הזרה הרואה בשמש (ובגורמים פיזיקאליים נוספים) את מקור כל הכוחות ביקום.

כל דובר עברית מבין שהשמש אינה אלא שמש - לא האדון, אלא המשרת המשמש את אדונו. לפיכך, דברי קהלת פירושם הוא: בעולם הגשמי הכפוף לחוקים (תחת השמש) אין מקום לאירוע שאינו נובע בהכרח מאירוע קודם לו, וממילא אינו יכול להיות שום דבר חדש מהותי. כל פעולתם אינה אלא הוצאה לפועל של רצון הבורא בהתאם לתכנית הגדולה הקיימת מראש במחשבת המחוקק, שהוא הבורא.

ניתן להבין עומק נוסף בביטוי "תחת השמש", כשנזכור שהשמש היא השעון הקוסמי של הזמן המעגלי הריק מתוכן, כפי שביארנו לעיל. הפועל היוצא הוא כי "תחת השמש" פירושו כל מה שנמצא תחת הזמן - בו אין חדש. רק ישות שיש בה צד שהוא למעלה מן הזמן, בכוחה ליצור חידוש. רעיון מהפכני זה גורס כי רגע אחד הוא המשך בלתי נמנע של הרגע הקודם לפי חוק ידוע, וממילא אין בו תוכן חדש, אלא המשך קודם, בבחינת "יש מיש". למעשה, חידוש אמיתי הוא בבחינת "יש מאין".

מעניין לראות שלפי תיאוריית היחסות הכללית של איינשטיין, אין בנמצא זמן ללא עולם. מבחינת התיאוריה, העבר, ההווה והעתיד קיימים כמציאות על-זמנית. מה שאנו קוראים לו זמן, הוא תנועה לאורך כל הזמנים והמצבים האפשריים!

חדש וישן באדם

האדם, כיצור הנברא בצלם אלוקים, הוא בעל בחירה חופשית. לב הבחירה החופשית הוא העובדה שהפעולה שלי איננה נובעת מתוך האילוצים והגירויים שבסביבה, אלא יש לי יכולת להפעיל תגובה הבאה מתוכי, מבחירתי. הגירויים מעמידים אותי בניסיון, אך אין הם קובעים באופן מוחלט כיצד אנהג (הנושא הוסבר באריכות במאמר: "בחירה חופשית", בנשוב הרוח, חוברת 12, ובמאמר: "נפש ונשמה", בחוברת 13).

הנפש פועלת במערכת של אני-כאן-עכשיו", ומונעת על ידי הכוח הטבעי של הישרדות ושל העצמת תחושות הטוב שבחיים. מדובר בשילוב של נתונים גנטיים מוכתבים מראש עם נתונים סביבתיים משתנים. תבנית ההתנהגות של פעולות הנפש הן בבחינת התפתחות העץ מתוך הזרע, אם כי הן מורכבות ומגוונות לאין ערוך יותר. במובן זה אין הבדל מהותי בין נפש האדם לבין נפש הבהמה, וביחס לשניהם נאמר בתלמוד: "שור בן יומו קרוי שור" (ב"ק סה:). במילים אחרות, אין שינוי מהותי בין שור בן יומו לבין שור מבוגר, וכל מה שמתרחש עם השור במשך ימי חייו, אינו מעלה ואינו מוריד מן "השוריות" שבו. יש כאן רק הוצאה לפועל של תכונות ושל כוחות גנוזים. אכן, בממלכת הנפש אין חדש, כי היא נמצאת תחת השמש. הזמן הוא "הדוחף" את הזרע במהלך ידוע וקבוע מראש אל העץ, ואף אל שלב הנבילה והריקבון הבלתי נמנעים.

לעומת זאת, אדם בן יומו אינו קרוי אדם. הוא שייך למין האנושי, ובמקביל לתכונות ולכישרונות שברמת הנפש, גלומה בו גם יכולת רוחנית לשנות את מהות אישיותו. מנקודת מבט זו, "להיות בן אדם" אינו עניין שבתורשה ובהתפתחות הטבעית, אלא תולדה של בחירה מושכלת ומודעת מתוך אמונה ודבקות בערכים נצחיים רוחניים, מתוך התגברות על דחפים, על הרגלים ועל צרכים. יכולת זו מקורה בנשמה שהיא חלק אלו-ה ממעל. הנשמה שואפת להאציל מאורה על התודעה, על ההרגשה ועל הרצון של האדם בפרספקטיבה של "אחדות-שלמות-נצח", ולא של "אני-כאן-עכשיו", כמו בנפש.

כאן גנוז מקור היכולת של האדם ליצור חידוש אמיתי. הבחירה החופשית המטאפיזית, אחד מגילויי צלם האלוקים שבאדם, מעמידה את האדם במערכת שבה הוא עומד רגע מסוים בניסיון. מערכת הגירויים והנסיבות הסביבתיות יחד עם טבעו המולד, מולידים בו דחף לפעול בכיוון מסוים. כלומר, מערכת הפעולות בבחינת "יש מיש". אולם, מערכת האמונות והערכים שלו, שמקורם בנשמה וביכולתה להתחבר למרחב קיום מחוץ לחומר ולזמן, מציבים בפניו שאיפה לפעול בכיוון אחר. יכולתו של האדם לתת לנשמה לכוון אותו, מעמידה אותו במציאות של פעולה "יש מאין". הטעם לקביעה זו הוא העובדה שאין פעולתו נובעת בהכרח מהסיבות והנסיבות, אלא מבחירתו החופשית.

דרך משל, אדם נולד ללא שמיעה מוזיקלית. אין בידו לעשות דבר מעבר למיצוי מלא של נתוניו הטבעיים. לעומתו, אדם נולד עם נטייה לחפוץ ולקחת כל מה שהוא רוצה. אין זה אומר שהוא נולד להיות גנב. בידיו לשנות את אופיו אם יבחר בכך. הכישרונות המתפתחים הם "יש מיש", ואילו המידות הטובות הרוחניות הן "יש מאין". כי האדם לא נולד איתן, אלא בכל רגע הוא בוחר את דרכו מחדש לפי ערכיו ואמונתו.

למעלה מהשמש יש חדש

נפש האדם היא תחת-השמש, כיוון שהיא פועלת מכוח חוקי טבע. הנשמה היא למעלה-מן-השמש, מפני שהאדם בבחירתו החופשית מתנהג כאדון וכבעל הבית של דחפיו ושל תאוותיו, ואיננו השמש שלהן! מעשים הנעשים מכוח הבחירה הם חדשים, כי אינם נובעים מהרגע הקודם, אלא הם פרי החלטה חופשית ואמיצה. ברגע הבא יש ניסיון חדש, וגם בו צריך להתאמץ ולהתגבר. כל רגע הוא יצירה חדשה של "יש מאין".

החוויה מצויה בנפש: עכשיו אני רוצה את זה, ועכשיו זה כבר לא מוצא חן בעיני. עד היום נהניתי מחברתו של פלוני. לאחרונה, אני זקוק לסוג אחר של בילוי והוא נמאס עלי. צורכי הנפש תלויים בזמן ("אני-כאן-עכשיו"). לעומתם ערכי הנשמה הם נצחיים. אם אני מאמין שיש איסור לצער את הזולת בדיבור, אין כוונתי שכרגע אסור לצער, ואילו בעתיד ייתכן שיהיה מותר לגרום לו צער. המושג "איסור אונאת דברים" אינו תלוי בזמן ובתקופה. זהו מושג מטאפיזי אנושי. החיוב לכבד הורים, להשיב אבדה, להימנע מלפגוע בכבוד הזולת או בממונו, החיוב לתת צדקה ולעשות חסד נתפסים במחשבתנו כבלתי תלויים בזמן (או במקום). הוא אשר אמרנו, הנשמה היא למעלה-מן-השמש, כי היא למעלה מן הזמן, בהיותה חלק אלו-ה, שהוא למעלה מן הזמן.

נוכל לראות כיצד חכמת לשון התורה משקפת את הדברים. המילה "יש" מציינת דבר נמצא. כאשר אותו דבר נפסד או משתנה צורתו באופן שסר ממנו שמו, הוא חדל להיות "יש". לפיכך, בלשון התורה האותיות "יש" מתארות מהות שאינה משתנה:

יש - דבר נמצא שלא משתנה מהותו.

ישר - תנועה (או קו) שאינו משתנה בכיוונו לאורך כל הדרך.

ישר - אדם שחייו אינם משתנים מכוח רצון הבורא הטבוע בו, ואינו הולך עקלקלות בתאוותו.

ישב - (להבדיל מהלך/גר) נמצא במקום שאינו משתנה.

ישש - אדם זקן (ישיש) שנמצא בעולם זמן רב מאד (בגלל הכפלת האות שי"ן).

ישן - חפץ הנמצא בעולם זמן רב, ולא חל בו שינוי המבטל את מהותו.

ישן - אדם הנמצא באותו מצב ללא שינוי רוחני (רק אדם ערני יכול לבחור, ועל ידי כך לשנות את אישיותו).

כך גם מביא הרמב"ם בהלכות תשובה על תקיעת שופר: "רמז יש בו - עורו ישנים משנתכם, השוכחים את האמת בהבלי הזמן". אדם שאינו מתקדם מבחינה רוחנית, אלא "זורם" בעצלתיים, תוך כדי תנועה מזדמנת בהכוונת יצרו, משול לאדם ישן. הוא חי וגופו מבצע את כל הנצרך כדי להמשיך לחיות מבחינה גשמית, אך הוא אינו דואג לרוחניותו. הוא פשוט ישן!

האדם מול הזמן

נחזור לדברי הפתיחה וננסה להבין באיזה אופן ניצב האדם כנגד הזמן במלחמתו הרוחנית, ובאיזה אופן הוא יכול לתקן.

נציין כי במערכת המצוות קיימות תרי"ג מצוות, הנחלקות לשס"ה (365) לא-תעשה, ורמ"ח (248) עשה. כנגדן, יש באדם רמ"ח אברים ושס"ה גידים. האיברים הם הפועלים ועושים. תפקיד הגידים הוא רק לאגוד ולקשור יחד את הרקמות ואת האיברים לשלד, כדי שהגוף לא יתפרק. מניין מצוות ה'עשה' זהה למניין האיברים שבאדם, ואילו מניין הגידים הוא כנגד מצוות 'לא תעשה', שעניינן לשמור על הקיים ולא לקלקלו. עם זאת, מניין מצוות לא תעשה זהה למניין ימות השנה 365, המניין של הזמן המחזורי. אנו רואים בעליל, כי האדם בפעולותיו (248) - הוא כמניין המצוות, בעוד אופני הקלקול הם כנגד הזמן (365).

עוד עומק נדלה מכך. ראינו כי בחירה חופשית היא הפירצה במהלך השמש והזמן, שדרכה יכול האדם להביא לעולם דבר חדש באמת. והנה, בתהליך הבחירה יש שני צדדים. בהעדפה של צורך אחד על פני צורך אחר יש סימטריה. אני מתלבט אם להעדיף עבודה במשכורת גבוהה, אבל רחוקה מן הבית או במשכורת נמוכה יותר אבל גוזלת פחות שעות. זה טוב לי וזה טוב לי, והשאלה היא מה עדיף לי. לגיטימי הוא אם מישהו אחר יהיה בעל העדפה שונה משלי. מה שאין כן בבחירה. אם עלי לבחור בין עבודה ששכרה גבוה מאד, אך היא כרוכה בהתנהלות לא חלקה מבחינת טוהר המידות לבין עבודה ששכרה נמוך בהרבה, אך היא מעוגנת בטהרת הערכים והאמונות שלי - זהו מצב אחר לגמרי. אם אני מאמין שצריך להעדיף את היושר והטוהר על המשכורת, אין כאן סימטריה. אין לומר שבחירה בעבודה במשכורת גבוהה הכרוכה בחוסר יושר היא לגיטימית. דרך זו, היא בפירוש לא לגיטימית, לא ישרה ואסורה! כלומר, בתהליך הבחירה אין סימטריה. הטוב הוא טוב וכל אחד צריך לבחור בו, והרע הוא רע ואסור לאיש לבחור בו. העושה רע - מקלקל!

נמצינו למדים, שהשומע לעצת הנשמה עושה טוב. לעומתו, מי שאינו מתאמץ לבחור, ובמקום לקום ולעשות מעשה נסחף באותה זרימה של הזמן, המפעילה את פעולות הנפש על פי החוקים של טבעה,  עושה רק רע. אם האדם רק מוציא לפועל את צורכי הנפש (כאותו עץ הצומח מן הזרע), ונפעל מכוחה של דחיפת הזמן ללא התערבות הנשמה - הזמן מוליד רק קלקול!

תפיסת מושג הזמן

לשם המחשת הצורה שבה בני האדם תופסים את הזמן, ננסה את התרגיל המחשבתי הדמיוני הבא: בחדר מסוים מרוכזים אוצרות מופלאים של אמנות ופלאי טבע שלא ישוערו. במרכז החדר נמצא אדם הרתום למתקן מיוחד במינו. הוא מאפשר לו לראות בכל רגע נתון רק קטע צר של המציאות, כאילו היה מביט דרך חריר צר בקיר. יחד עם זה, המתקן מסתובב על צירו באיטיות באופן שהאדם אינו מודע לתנועה כלל. לאחר זמן רב, נמצא שהוא ראה את כל החדר, אלא שלא ראה אותו בראייה כוללנית אחת, אלא כראייה של אוסף נקודות לפי הסדר.

לגביו, "העולם" הוא הקטע הזעיר שהוא רואה בכל רגע נתון. כיוון שהוא אינו מודע להיותו מסתובב, הוא מפרש את מה שהוא רואה כשינוי מתמיד ב"מציאות" שלו.

האור האלוקי אינו מוגבל, רק כלי התפיסה שלנו הם המוגבלים. התוצאה - אנו רואים את המציאות כאילו היא משתנה ברציפות, וזה יוצר אצלנו את תחושת "הזמן"! למרות שדוגמא זו נשמעת סוריאליסטית, היא מתאימה בקווים כלליים למסקנה העולה מתיאורית היחסות הכללית של איינשטיין.

משל זה יכול גם לשפוך אור חדש על הפסוק: "את הכל עשה יפה בעתו [השלמות כולה נעשתה באופן שהאדם תופס כל חלק בעת (=בזמנו)], גם את העלם נתן בלבם [הקב"ה נתן העלם בלב האדם - המחיצה אינה בבריאה אלא בלב האדם], מבלי אשר לא ימצא האדם את המעשה אשר עשה האלקים מראש ועד סף" [בגלל זרימת הזמן האדם אינו יכול לראות את המהלך מראשו ועד סופו, אלא רק לעסוק בניחוש, מה היה קודם ומה יהיה אחר כך]. ומתי יוכל האדם לראות תמונה ברורה? אומר הנביא:  "כי אז אהפך אל עמים שפה ברורה לקרא כלם בשם הוי"ה לעבדו שכם אחד" (צפניה ג', ט'). באחרית הימים, כאשר כל חלקי הזמן יתגלו לפני האנושות, והם יוכלו להפוך את מבטם ולצרף את כל רגעי ההיסטוריה מראש ועד סוף - אז תהיה שפה ברורה. כולם יתפסו שהכול מצטרף אל התכנית הגדולה של הנהגת העולם בשם הוי"ה שהוא מעבר לזמן.

סיכומו של דבר, הקלקול הנגרם על ידי ממשלת הזמן הוא בהיותה מפוררת את המציאות לחלקים, לרגעים, וכך היא נתפסת בנפש שממדי פעולתה "אני-כאן-עכשיו". כך גם היצר הרע מונע מהאדם לחשוב על התמונה הכוללת.

הבדיחה מספרת על אדם "אופטימיסט" שנפל ממגדל אייפל. בהיותו באוויר צועק אליו חבר: 'מה העניינים?' והאופטימיסט עונה: "בינתיים, זה כיף!" הפיתוי של היצר בנוי על אותו יסוד. היצר לוחש לאדם שרק הרגע הזה קיים, ובינתיים זה כיף... כשם שהמעשן נהנה מן הסיגריה רק מפני שאין הנפש חורגת מגבול ההנאה הרגעית, כך בעל העבירה נהנה בזמן ביצוע העבירה ואין הוא תופס את התוצאות בעתיד.

הנשמה מעל הזמן

הפעלת הנשמה היא היפוכו של מהלך זה, כמו שמדריך אותנו עקביא בן מהללאל בפרקי אבות (פ"ג מ"א): הסתכל בשלשה דברים ואין אתה בא לידי עברה. דע, מאין באת, לאן אתה הלך, ולפני מי אתה עתיד לתן דין וחשבון". כוח הדעת שבאדם פורץ את מגבלות ההווה של הנפש, מתבונן בעבר וצופה עד סוף המהלך. רק מתוך תפיסת המציאות שמעבר לזמן, יכול האדם להיות אחראי למעשיו (אחריות מלשון: אחרי).

חכמת לשון הקדש מגלה הבדל זה בעצם המילה "רע" משורש רעע. רעע פירושו: דבר שאינו בר קיימא, רסיס, שבר או דבר העומד להתרסק.

זה גם פירוש "תרעץ אויב" - לרסק לרסיסים;

תרועה - תקיעה בקול מרוסק לרסיסים;

רעש - רעידת אדמה;

רעם - קול חזק המרעיד ומשבר;

רעב - מצב השובר את החיים אם הוא מתמיד;

רעל - מפסיק את החיים, הופך אותם לרעועים;

זה גם פירוש "ואהבת לרעך כמוך" - על כל אחד לראות את עצמו ואת רעהו רק כרסיס, כחלק, כאיבר מן הגוף. רק ההתאחדות בין כולם יוצרת את השלם. ללא אהבת הזולת אין קיום לאף אחד.

סיכום דברים: בבריאת העולם נבראו, כביכול, שתי ממשלות. האדם והזמן. שתי ממשלות אלו הן בבחינת זו לעומת זו. לאמיתו של דבר, שתיהן מוטבעות באדם ("גם את העלם נתן בלבם"). הזמן מיוצג באדם על ידי הנפש, הנפש תופסת את המציאות במערכת של "אני-כאן-עכשיו", ומשום כך היא נקראת יצר הרע (=רעוע, זמני). האדם שבאדם הוא כוח הדעת שבנשמה האלוקית. ואכן, הנפש היא המולידה את הקלקול בעצם היותה משעבדת את התודעה, את ההרגשה ואת הרצון - לחיי שעה ולהנאת הרגע. התיקון הוא תולדה של מעשים הבאים מכוח הנשמה, המצרפת כל רגע לחשבון הנצח על ידי הניצחון על היצר. אין זה פלא שבלשון הקדש המילה נצח היא מאותן האותיות כמו נצח. הניצחון על היצר הרע הוא גם הניצחון  של האדם על הזמן!