האות בֵּית

 
אותיות נוספות
האות אָלֶף
האות בֵּית
האות גִּימֶל
האות דָּלֶת
אותיות נוספות
האות וָאו
האות זַיִּן
האות חֵית
האות טֵית
האות יוּד
האות כָּף
האות לָמֶד
האות מֵם
האות נוּן
האות סָמֶך
האות עַיִן
האות פֵא
האות צָדִי
האות קוּף
האות רֵיֹש
האות שִׁין
אותיות נוספות

 

ב' – אות הבריאה

עוקצה השמאלי העליון של האות ב' פונה לכיוון מעלה, כלפי השמים. הוא מצביע בצורה סמלית על מציאות הבורא יתברך. הוא מעיד שהנבראים המופלאים והמורכבים המצויים בטבע וביקום, לא נוצרו במקרה, אלא נארגו על ידי א-ל אחד. בסיסה של הב' פונה לאחור, לכיוון הא', האות המסמלת את אחדות ה'. פרט זה בא ללמדנו, כי האדם מסוגל להשיג את הבנת אחדות הא-ל יתברך על ידי התבוננות בבריאה - המיוצגת על ידי האות ב'.


האות ב' היא השנייה באותיות הקודש. הקב"ה פתח בה את התורה, במלה "בראשית", כי בה מתחילות המלים 'ברכה' ו'בריאה'. המדרש מבאר כי העולם נברא באות ב', משום שכל הבריאה, החל בצבא השמים וכלה ביצור הזעיר ביותר, כולם מברכים את ה' בב' ואומרים: "ברוך ה' לעולם, אמן ואמן" (תהילים פ"ט, נ"ג). קיומם בעולם ותפקודם הינם שירת שבח והודיה לבורא שבראם.

ערכה המספרי של האות ב' הוא שניים, והיא מייצגת את רעיון ה"שניות". כל חלק מהבריאה הוא בר חלוקה, אין הוא אחד ואינו שלם. רק אצל הבורא עצמו קיימת אחדות מוחלטת.

לפי פשוטה של הלשון, בי"ת – משמעותה בית, והיא מרמזת לבית המקדש - מוקד הקדושה עלי אדמות. היא מרמזת גם למעונו של האדם, אשר עשוי להפוך לבית מקדש מעט, כאשר ישרה בו ה' את שכינתו בהתאם למעשי האדם.


התורה פותחת בב' רבתי (כלומר, אות ב' גדולה) במלה "בראשית", כדי להדגיש את העובדה שמכל אותיות האל"ף-בי"ת בחר הקב"ה דווקא בב' כדי לברוא את עולמו. במדרש נאמר, שכל עשרים ושתיים האותיות חקוקות היו בכתרו של הקב"ה. כאשר ביקש הקב"ה לברוא את העולם, ירדו האותיות מן הכתר והתייצבו לפניו, כביכול, כאשר כל אחת מהן מבקשת שייברא בה העולם. בתחילה שטחה האות ת' את זכויותיה, לאחר מכן האות ש', וכן הלאה. לבסוף ניגשה האות ב' ואמרה: "ריבונו של עולם, רצונך שתברא בי את עולמך, שבי משבחים לפניך כל באי עולם".

מיד קיבל הקב"ה את טיעונה ואמר: "בך תחל הבריאה".

הערך המספרי של האות ב' הוא שניים, והיא מסמלת את עולמנו, כי בכל דבר ארצי יש ריבוי ופילוג. כאמור, אחדות מוחלטת קיימת רק אצל ה' יתברך. כל מה שנברא לצורך האדם נברא בזוגות: התורה - תורה שבכתב ותורה שבעל פה; המצוות - מצוות עשה ומצוות לא תעשה; המתווכים - משה ואהרן; העולם - שמים וארץ; המאורות - שמש וירח; האדם - זכר ונקבה.

שני לוחות הברית

'עשרת הדברות' ניתנו לבני ישראל על ידי ה', והם חקוקים על "שני לוחות העדות" (שמות ל"א, י"ח). על הלוח הראשון נכתבו המצוות שבין אדם למקום, ועל הלוח השני נכתבו המצוות שבין אדם לחברו. המלה "שני" שבפסוק מצביעה על כך שהלוחות היו זהים בכל, הן מבחינה גשמית - בגודל ובמשקל, והן מבחינה רוחנית - חשיבותם זהה וקיים קשר הדוק ביניהם. התורה רומזת על השלמות הבלתי ניתנת לחלוקה של הלוחות, בכותבה את המלה לוחות בכתיב חסר – "לחת". באופן זה ניתן לבטא את המילה: לחת - לוח אחד.

מצוות התורה נחלקות לשניים: מצוות שבין אדם למקום ומצוות שבין אדם לחברו. לא ניתן להפריד בין שני חלקים אלו. קיום חלק אחד בלבד ללא החלק האחר, אינו נחשב לעשיית רצון ה' המלא. לוח המצוות שבין אדם למקום ולוח המצוות שבין אדם לחברו - לשניהם משקל שווה וחשיבות זהה. שניהם יחדיו מייצגים את היסודות של תורת ה'.

ב' – ברכה ובריאה

המהר"ל מקשר את הב' של הריבוי עם הב' של הברכה ועם הב' של הבריאה. הקב"ה ברא את עולמו בב' והשרה על העולם ברכה. ה' יתברך - ברוך הוא, הוא מקור הברכה האמיתית. אלא שברכה אמיתית אפשרית רק כאשר שני הפכים משתפים פעולה במטרה להגיע לתכלית מועילה. בפעולת הגומלין המתרחשת בבריאה נוצרת הרמוניה בין דברים מנוגדים, כגון בין השמים והארץ, האור והחושך, הזכר והנקבה וכיוצא באלה. שיתוף פעולה זה מבטיח המשך קיום מבורך למין האנושי. ולפי שהאות ב' היא תחילת הריבוי, היא מיטיבה לסמל את הברכה השורה על מעשים הנעשים מתוך שיתוף פעולה.

למעשה, פעולת הגומלין בין כל הזוגות בבריאה מביאה לקיומו של העולם. השמים מספקים אור וגשם, האדמה מקבלת אותם ומצמיחה את פירותיה. הירח מחזיר את קרני האור הנשלחות מן השמש. אדם וחוה – איש מהם לא היה מושלם ללא האחר. הם משמשים אב-טיפוס לדורות לכל בני זוג המשלימים זה את זה. האדם חייב לזכות בזכויות רוחניות רבות בעולם הזה, כדי שיוכל לזכות לחיים נצחיים בעולם הבא. למעשה, העולם כולו נברא כדי לאפשר לאדם להגיע למדרגה גבוהה זו.

האדם והעולם – השפעות גומלין

התפקוד הנכון של הטבע תלוי ביכולתו של האדם להתגבר על דו הפרצופיות שבו ועל פיצול הכוחות שבקרבו - וכל זאת על ידי הכנעת יצרו הרע ליצרו הטוב באמצעות קיום מצוות התורה. כך כרת הקב"ה ברית עם הבריאה, כדברי הנביא ירמיהו: "אם לא בריתי יומם ולילה, חוקות שמים וארץ לא שמתי" (ירמיהו ל"ג, כ"ה). כך גם מבטיחה התורה: "אם בחוקותי תלכו, ואת מצוותי תשמרו, ועשיתם אותם - ונתתי גשמיכם בעתם, ונתנה הארץ יבולה, ועץ השדה יתן פריו... ונתתי שלום בארץ" (ויקרא כ"ו, ג'-ו'). כאשר ציווי הא-ל יישמר על ידי האדם, יתפקד הטבע במקביל ללא הפרעה: כל זרע יפלס את דרכו כלפי מעלה, כל ניצן ילבלב, כל פרי יבשיל, השמש תזרח והטל ירד. לעומת זאת, יסודות קיום העולם מזדעזעים, כאשר החברה האנושית חותרת תחתיהם על ידי הידרדרות מבחינה אנושית ומוסרית.

לאורך ההיסטוריה אנו רואים בעליל, כיצד מנהל ה' את הטבע בהתאם לפעולות האדם עלי אדמות. כאשר קולל אדם הראשון בעקבות חטאו, נתקללה גם האדמה עמו (בראשית ג', י"ז). בדורו של נח, כאשר השחית כל בשר את דרכו במעשי תועבה, בפריצות ובעבודת אלילים, נחרץ גורל העולם להשמדה על ידי המבול (בראשית ה'). גם ברכות הפוריות - בנים לאדם וגשמים המצמיחים את יבול האדמה, מותנות בהתנהגותו של האדם, ולא בחוקים המכניים של הטבע או בתחזית מטאורולוגית כלשהי.

התוצאה של שמירת חוקי התורה על ידי האדם מתוך הרמוניה פנימית מביאה לכך, שגם כוחות הטבע הרבים מספור מתפקדים בהרמוניה. כאשר האדם מתבונן בפלאי הטבע, ובעיקר כאשר הוא מבין שהטבע נמצא תחת השגחתו המתמדת של הבורא, הוא מבין גם כמה גדול כוחו של אדון הכל, אשר עינו פקוחה על פעולותיו של כל פרט מן המין האנושי.

מתוך רגשות התפעלות והערצה מכריז אפוא משורר התהילים: "מה גדלו מעשיך, ה', כולם בחכמה עשית". (תהלים צ"ב, ו'). האות ב' יוצרת באדם מודעות לשניות ולריבוי שבבריאה, ומודעות זו מאפשרת לו להשרות ברכה בבריאה כולה.

לפי הגמרא במסכת שבת, (דף ק"ד, א') אות ב, בי"ת, מרמזת לבינה, להתבוננות פנימית. משמעות בית היא פנים. קשר הבית לבינה מובן גם לפי הכלל שאותיות המשתייכות לאותה קבוצה – מתחלפות, האות ת' והאות נ' שהן בקבוצת דטלנ"ת מתחלפות, וה-בית הופך לאותיות בין. הבינה יסודה בבנין רוחני. גם בצורתה מזכירה האות ב' בית.

אות ב' שבה מתחילה התורה בסיפור בריאת העולם באה לרמז על בנין ובית. המאמר הראשון מעשרת מאמרות שבו נברא העולם הוא, בראשית, מה שרמוז במלה בראשית עצמה, ראשית ב', בית, ראשיתו של בנין בית העולם הזה.



תגובות הוסף תגובה
1.מדהים.איציק27/08/08
בניית אתרים