האות יוּד

 
אותיות נוספות
האות אָלֶף
האות בֵּית
האות גִּימֶל
האות דָּלֶת
אותיות נוספות
האות וָאו
האות זַיִּן
האות חֵית
האות טֵית
האות יוּד
האות כָּף
האות לָמֶד
האות מֵם
האות נוּן
האות סָמֶך
האות עַיִן
האות פֵא
האות צָדִי
האות קוּף
האות רֵיֹש
האות שִׁין
אותיות נוספות

 

צורת האות

האות י' מורכבת משלושה חלקים - עוקצה, הפונה כלפי מעלה אל ה', עוקץ נוסף הפונה כלפי מטה אל הארץ, ונקודה אמצעית המאחדת את שניהם. צורה זו מסמלת אדם מתפלל. עיניו מושפלות כלפי מטה בענווה, בעומדו לפני המלך, בעוד הוא עצמו מכוון את לבו כלפי מעלה. כל חלקי האות י' שווים בחשיבותם מבחינה הלכתית. התלמוד מדגיש, שספר תורה או מזוזה שחסר בהם אפילו 'קוצו של יוד' - פסולים הם.

מעל הטבע וענוה

האות העשירית באל"ף בי"ת היא האות י'. אות הגדולה אך במעט מנקודה. קוטנה של האות רומז על ייחוד הבורא שאינו ניתן לחלוקה. אף שלעתים הנהגותיו של הבורא נראות שונות זו מזו, כולן נובעות מיישות אחת ומתכלית אחת.

י', האות הקטנה ביותר באל"ף בי"ת, מייצגת את העל-טבעי. כנקודה, היא מסמלת דברים הנמצאים מעבר לממדים הגשמיים של זמן או חומר. עניינה של האות רומז גם לכך, שהדרך המביאה את האדם אל הגדולה היא דרך הענווה. כדי ללמדנו שהגדולה מושגת על ידי ענווה, בחר ה' לתת את התורה על הר קטן ובלתי מרשים – על הר סיני. גם משה רבנו, השליח אשר נבחר למסור את התורה לעם ישראל, היה ענוותן יוצא מגדר הרגיל, כפי שמעיד עליו הכתוב: "והאיש משה ענו מאוד מכל האדם אשר על פני האדמה" (במדבר י"ב, ג').

ברוח זו בחר ה' באומה קטנה להיות לו לעם, כפי שכתוב בתורה: "לא מרובכם מכל העמים חשק ה' בכם ויבחר בכם, כי אתם המעט מכל העמים" (דברים ז', ז'). וכן מובא בגמרא: "אמר להם הקב"ה לישראל: 'חושקני בכם, שאפילו בשעה שאני משפיע לכם גדולה, אתם ממעטים עצמכם לפני"' (מסכת חולין דף פ"ט, א'). וכן נאמר: "כל המשפיל את עצמו, הקב"ה מגביהו".

רבי צדוק הכהן אומר, שהאות י' מציינת את הנקודה ממנה ניתן להתחיל לכתוב כל אות. קטנותה של ה-י' מרמזת גם על מידת הענווה, מידתו של דוד המלך, הבאה לידי ביטוי בספר תהילים, בו מודגשות מדי פעם בפעם התבטאויותיו של דוד המלך אודות קטנותו ואפסותו. הוא כותב על עצמו: "ואנוכי תולעת ולא איש". אחת המידות היסודיות הנצרכות למלך ישראל היא הענווה. דוד המלך, הוא כידוע כנגד מידת "מלכות", המידה העשירית והאחרונה בסדר המידות, כך שהאות י' השווה ל-10 ומרמזת למידת מלכות, המידה האחרונה הכוללת הכל, התגלמה בדוד מלך ישראל.

כח החכמה המרומז גם הוא באות י', קשור גם הוא בענווה. כידוע בחכמה מצויות האותיות של כח מה, כח הענווה, כי "החכמה מאין תמצא".

חכמה וחיים קשורים זה בזה, כי "החכמה תחיה בעליה". הדבר בא לידי ביטוי גם בערכה המספרי של המלה חכמה, השוה ל-73, אותו ערך מספרי של המלה החיים, השווה 73, ובא ללמד כי החיים האמיתיים הם חיי החכמה.

משמעות המספר עשר ביהדות

שיטת המנייה של אותיות האל"ף-בי"ת היא השיטה העשרונית. האותיות א' עד ט' מייצגות את ה'יחידות' מאחת ועד תשע; עשר האותיות הבאות – י' עד צ', מייצגות את ה'עשרות', מעשר עד תשעים. באחרונה מופיעות ארבע האותיות – ק' עד ת', המייצגות את ארבע הכפולות הראשונות של המספר ממאה עד ארבע מאות.

את המספרים עשר ומאה ניתן לראות כמשתייכים לשתי הקבוצות, כלומר, המספר עשר הוא סוף ה'יחידות', ויחד עם זאת, הוא גם הראשון והבסיס ל'עשרות'. כל כפולה של עשר מן הבסיס הקודם משמשת כבסיס לסדרה הבאה של מספרים. מטעם זה נושאים המספרים מאה, אלף ורבבה שמות חדשים, כדי להצביע על מעמדם כיחידות בסיסיות.

הואיל וניתן לראות את המספר עשר כיחידה, יש לבחון כל מאורע שמופיע בו המספר לאור תכונה זו. בכל יחידה המורכבת מעשרה חלקים, המכלול כולו מייצג שלמות, כאשר כל עשרת חלקיו מצטרפים לאחד. ואכן, גודלה הזעיר של האות יו"ד, שהיא כמעט כנקודה, מסמל את אופיה הן כיחידה והן כמכלול. במקומות רבים אנו פוגשים את מספר עשר כשהוא בא לציין שלמות ומכלול. המשנה קובעת: "בעשרה מאמרות ברא הקב"ה את העולם", והם מקבילים ל'עשרת הדברות', אשר בשמירתם תלוי קיום העולם. כמו כן נאמר: "עשרה דברים נבראו בערב שבת בין השמשות"; "עשר מכות הביא הקב"ה על המצרים במצרים"; "עשרה נסיונות ניסו אבותינו את הקב"ה במדבר"; "עשרה ניסים נעשו לאבותינו בבית המקדש" ועוד. הצד השווה בכל המובאות הללו הוא שהם מייצגים את כל סוגי הניסיונות, הנסים, המכות וכו'. כלומר, קיים כאן מכלול של השלמות בתחום המדובר. זוהי יחידה מושלמת המייצגת את הנושא כולו באופן מאוחד.

שיא השלמות הוא ה' בעצמו: "השם יתברך הוא השלם". גם כאן אנו מוצאים את הקשר למספר עשר. שכינתו של ה' שורה רק במקום שיש בו מניין אנשים (עשרה אנשים). קבוצה המונה פחות מעשרה היא דבר חסר: "אין שכינתו עם הדבר החסר, ומפני כך אין שכינתו שורה בפחות מעשרה".

בכל עת שנאספים עשרה אנשים בבית הכנסת לתפילה, מובטח להם מאת ה' כי: "בכל המקום אשר אזכיר את שמי, אבוא אליך וברכתיך" (שמות נ', נ"א). גם הגימטריה של המלה "אבוא" היא עשר, והיא רומזת להשראת השכינה במניין של עשרה אנשים.



תגובות הוסף תגובה
1.וואי יפהה (לת)יואלה16/09/07
בניית אתרים