האות עַיִן

 
אותיות נוספות
האות אָלֶף
האות בֵּית
האות גִּימֶל
האות דָּלֶת
אותיות נוספות
האות וָאו
האות זַיִּן
האות חֵית
האות טֵית
האות יוּד
האות כָּף
האות לָמֶד
האות מֵם
האות נוּן
האות סָמֶך
האות עַיִן
האות פֵא
האות צָדִי
האות קוּף
האות רֵיֹש
האות שִׁין
אותיות נוספות

 

צורת האות ומשמעותה

האות ע', כפי שהיא נכתבת בספר התורה, מורכבת מזרוע ימנית – י', הנוטה קלות על צידה, ומזרוע שמאלית – ז'. שתי אלו מחוברות לבסיס האות.

הגימטריה של שתי אותיות אלו, י' וז', היא 17, בדיוק כמו הגימטריה של המלה "טוב". דבר זה מלמדנו שעל האדם להסתכל על אחרים בעין טובה ולדונם לכף זכות - כפי שאומר המשורר: "וראה בטוב ירושלים" (תהילים קכ"ח, ה').

בדומה לאדם, יש לאות ע' מעין שתי עיניים בראשה. שתי עיניו של האדם מסמלות את הבחירה החופשית שלו הנוגעת לצורת ההתבוננות במאורעות השונים. האדם מסוגל להתבונן בצד החיובי שבכל מאורע או חלילה בצד השלילי. הוא יכול לראות את חציה המלא של הכוס או לראות את חציה הריק; בידו הבחירה כיצד להסתכל וכיצד להתרשם.

התארים 'עשיר' ו'עני' פותחים שניהם באות ע'. הקו השמאלי הזקוף של הע' מסמל את העשיר, בעוד הקו הימני הכפוף מסמל את העני, המשפיל ומכניע את עצמו לפני מיטיבו העשיר. על העשיר לדאוג לעני, לפקוח עין על כל צרכיו ולמלאם, וזאת מתוך ידיעה ברורה שעינו של הקב"ה פקוחה על התנהגותו, והוא ישיב לו כגמולו.

חוש הראייה

האות ע' היא אות המסמלת הבנה וראייה פנימית, כפי שמבטא זאת שמה - עין. העין, איבר הראייה, חושפת לפני האדם הרבה יותר ממה שחושפים בפניו שאר ארבעת החושים, כדברי חז"ל: "אינה דומה שמיעה לראייה".

המילה עין, קרובה במשמעותה למעיין, ופירושה הוא מקור מים (ראה בראשית ט"ז, ו'). כשם ש"טמוני תהום יוצאים אל האור במעיין", כך גם "העולם החיצוני מתגלה דרך העין; העין היא מעיין, שדרכו יזרום העולם אל הרוח" (רש"ר הירש בראשית ג', ה'). וכך מנסח זאת המדרש: "מאתיים ארבעים ושמונה איברים יש באדם, וכולם אינם הולכים וחוזרים אלא אחר העיניים" (שיר השירים רבה א', כ"ג). העין היא צוהר של המוח אל העולם. באמצעות חוש הראייה האדם קולט רשמים מן החוץ ומחדיר אותם לתודעתו, ובעזרת המוח הוא מנתח אותם ומבין אותם לעומקם. 

יישות האדם ומודעות רוחנית

איבר הראייה מסמל את יישותו של האדם. ללא ראייה – "עִוֵר חשוב כמת" (נדרים ס"ד, ב'). כשם שהאדם נחשב ל'עולם קטן' המקביל ליקום (מורה נבוכים א', ע"ב), כך מגדיר התנא שמואל הקטן את העין כמיקרוקוסמוס ביחס למאקרוקוסמוס, ליקום: "העולם הזה דומה לגלגל עינו של האדם: לבן שבו - זה אוקינוס שמקיף את העולם; שחור שבו - זה העולם; קומט שבשחור - זה ירושלים; פרצוף שבקומט (הפנים של המתבונן) - זה בית המקדש".

עניין נוסף אנו מוצאים בעין. פקיחת העיניים מציינת מודעות רוחנית. לאחר חטאם של אדם וחוה נאמר: "ותיפקחנה עיני שניהם, ויידעו כי ערומים הם" (בראשית ג', ז'). הם בוודאי לא היו עיוורים גם קודם לכן, אלא שלפתע הם סיגלו לעצמם ראייה פנימית חדשה - עיניהם הוארו במודעות של בושה.

ציצית ותפילין

הוזכר לעיל שהעין היא הצוהר לעולם הרחב. לעתים, מבט העין יכול לפתות את האדם ללכת אחרי מקסמי שוא של חיי העולם הזה. לפיכך, בחמלת ה' על עמו ישראל, הוא העניק לו כלי המאפשר לו להישמר מפני פיתוי חיצוני. מבט העין על הציצית מזכיר לאדם את המצוות המוטלות עליו ומסייע לו לצעוד בדרך התורה והמצוות ולהתגבר על תאוותיו.

גם מצוות התפילין מהווה תזכורת לנסים שנעשו לאבותינו ביציאת מצרים. אנו כורכים את הרצועות על היד כזכר לידו הנטויה של ה', וכן מניחים את התפילין על הראש כדי להחדיר לתודעתנו, שעלינו להכניע את מחשבתנו, את העין הפנימית שלנו, לעבודת ה'.

על מקום הנחת התפילין נאמר: "בין עיניך" (דברים ו', ח'). חז"ל לימדו שהכוונה היא למקום של תחילת צמיחת השיער, מעל העיניים. אם נתבונן היטב, נגלה שחז"ל לא סטו מפשוטו של מקרא, אלא פירשו את הפסוק במדוייק. העיניים אינן אלא חלונות שדרכן עובר האור, בעוד מרכז העצבים, השוכן בירכתי הראש, הוא הקולט את האותות החזותיים ומפענח אותם. בתהליך הראייה משתתפות גם העדשות שבקדמת הראש וגם שדה הראייה העצבי שבירכתיו. לנוכח האמור, מובן כיצד מתבצע הציווי "בין עיניך" על ידי הנחת התפילין בקו צמיחת השיער, באמצע הדרך שבין העדשות, שהן העיניים, לבין שדה הראייה העצבי.

המספר שבעים – הגימטריה של האות עי"ן

מובא בתלמוד: "נכנס יין - יצא סוד" (מסכת עירובין דף ס"ה, א'). המשמעות הפשוטה של פתגם זה היא שהיין משחרר את חרצובות לשונו של האדם. ברם, בהתבוננות מעמיקה יותר אנו מגלים כי למילים "יין" ו"סוד" יש גימטריה זהה - שבעים. עובדה זו אינה משחק מלים גרידא, אלא היא מאירה את עינינו בהבנה של התייחסות התורה לזהות היהודית ולהבדל העצום הקיים בין עם ישראל לבין שאר העמים. נבאר את הדברים:

ה'סוד' מסמל את מהותה הפנימית ביותר, הנסתרת של האומה. הזהות של שאר האומות מתבססת על ערכים גשמיים ועל מערכת מוסר המשתנה בהתאם לנסיבות. לא כן הדבר ביחס לעם ישראל. שורש זהותו של העם היהודי וערכיו נעוצים במוסר האלוקי הנצחי, מוסר המחוסן מפני תהפוכות האופנה האנושית. במערכת הסמלים שבתורה, הגימטריה של יין ושל 'סוד' רומזת לדרגה גבוהה ביותר של משמעות פנימית ונסתרת. היין מגלה את האיכות הפנימית, הנסתרת של הענבים. הוא מוציא אותה מן הכח אל הפועל. בתוך הענב היתה טמונה מהות פנימית, נסתרת, אשר לאחר סחיטה ותסיסה לבשה צורת יין. כאשר נכנס היין, יצא הסוד – התגלתה הפנימיות במיטבה.

היין הוא משל לפנימיות הנסתרת, האיכותית והעילאית של עם ישראל. ואולם אימרה זו ניתן להסביר גם בצורה אחרת. לשתייה מוגזמת של יין יש תוצאות בלתי נעימות. דעתו של השיכור אינה צלולה, והוא עושה מעשים בלתי הגיוניים המעוררים גיחוך ולעג. "נכנס יין, יצא סוד". בנוסף, אדם השותה יין בחברת גויים, משיל מעליו אט אט את הסוד, את ההכרה בדבר המהות הנפלאה, המרוממת והייחודית של עם ישראל. כושר השיפוט שלו נפגם, והדבר עלול להביאו לטשטוש הזהות היהודית עד כדי נישואי תערובת. לא ייפלא איפוא, שחז"ל אסרו על שתיית יין במחיצת גויים. כך הם הקדימו רפואה למכה, ומנעו את הסכנה.

הקשר בין ס' ל-ע'

התלמוד, בפירושו לסדר הא"ב, מקשר את ה-ס' ל-ע' ומייעץ לאדם: "סמוך עניים" (שבת ק"ד, א'). על האדם ללכת בדרכו של ה' הסומך נופלים, ולתמוך ברעהו הזקוק לכך.

בפירוש לסדר האותיות ג' ו-ד', השתמש התלמוד במונח 'גמול דלים'. ביטוי זה מתייחס לתמיכה כספית, לצדקה. לעומת זאת, הביטוי 'סמוך עניים' מציין את התמיכה הרוחנית והמוסרית באדם מדוכא, אדם שכבודו העצמי ירוד עד כדי כך, שאינו מסוגל אפילו לקבל צדקה.

ה-ס' העגולה מסמלת את גלגל המזלות הנמצא בתנועה מתמדת. הדבר בא לביטוי גם בכך, שההשגחה האלוקית נוטלת את העושר ממי שאינו ראוי לו. אם העשיר אינו עוזר לאחרים, הוא יאבד את עשרו, כדברי שלמה המלך: "עשיר ורש נפגָשו, עושה כולם ה'" (משלי כ"ב, ב'). כלומר, אם העשיר מתעלם משוועת הדל, יטלו ממנו את עושרו, ויתנוהו לעני. לעומת זאת, אם הוא ממלא את תפקידו כראוי ודואג לזולת, תשאיר אותו ההשגחה על כנו.



תגובות הוסף תגובה
לא רשומות תגובות למאמר זה.
בניית אתרים