זעקת הנשמה

מאמרים נוספים
הקדמה
האוצר הנעלם
אתונה וירושלים
זעקת הנשמה


שעת בין הערביים עייפה ודחוסה. תל אביב של שעות אחרי הצהריים ביום קייצי של סוף שבוע. הכבישים היו עמוסים באלפי קופסאות פח מיוגעות. מתוכם הציצו פנים אנושיות רבות גוונים, צועקים, מתוסכלים, מצפצפים בעוז, מקללים בשלל ניבים, וגם מיואשים בעלי מבע אטום. היתה זו שעת העונש הקבועה של נהגי תל אביב, שעה שבה כל רחובות תל אביב הופכים לחניה אחת גדולה. המריבות בין נהג לנהג עוסקות בשאלה של מיקום טוב יותר בחניון הכלל תל אביבי ה"חגיגי" הזה...

כל פיסת אספלט שמתפנה נתפסת על ידי שלוש קופסאות פח בעת ובעונה אחת. בשעה כזאת נוהגים בעלי הקופסאות להביט זה בזה בעיניים מזרות אימים, מתוך תקווה שהזולת יקפא על מקומו או ימס כשלג ביום קיץ. לאחר שנגוזה תקווה זו, נוהגים בעלי הקופסאות לפתוח את החלונות ולאחל זה לזה איחולים לבביים לפי מיטב המסורת התל אביבית רבת השנים.

באמצעה של המהומה השיגרתית, נעצרת מכונית פיאט לבנה על פיסת חניה שנמצאה בנס. נהג בעל חזות פנים דתית יוצא מתוכה, תופס פינה ליד קיר הבית שבקצה המדרכה, פוסע שלוש פסיעות לאחור ושוב שלוש קדימה ו... שוקע בתפילה...

במרחק מטר ממנו עומדת אורית, בעלת חנות ספרים מקומית, מופתעת לחלוטין מהתופעה שצצה מול עיניה. המדרכה הומה אדם,  בליל של קולות אנוש, ציחקוקים וצעקות, ברקע צפירות עצבניות של נהגים חסרי סבלנות. והוא עומד כאן בשלווה מוחלטת, שקוע בריכוז מוחלט, כאילו סביבו נמצאת חורשת עצים ירוקה, והוא מאזין עתה לשירת בין הערביים של ציפורים תכולות כנף... ההתעלמות וההתנתקות המוחלטות מהמציאות ה"לא ירוקה" שמסביב, חרגה לחלוטין מהנוף התל אביבי האפרורי. היא הסתכלה בו מהופנטת לחלוטין. עיניה התרוצצו רגע אחד אל הרחוב השוצף והגועש ורגע אחר אל מבצר השקט האנושי שאותו מתפלל התייצב באמצעו.

משסיים את תפילתו, מצא מולו זוג עיניים מופתעות. אורית נבוכה לרגע, אך לא איבדה את עשתונותיה. היא חייבת להבין מה פשר המחזה שנגלה לפניה.

סליחה, אפשר שאלה קטנה?

כן, בבקשה!

לא היה הגיוני יותר לעשות את זה בבית או באיזו פינת טבע שקטה? מה בוער לך כל כך

לשקוע בתפילה כאן בתוך הגו'נגל הגועש?!  אולי תסביר לי מה זו בכלל התפילה הזו? מהיכן הכוחות שלך לעמוד כאן בכזו בשלווה כזאת?

הוא חשב דקה ארוכה קודם שאמר: "זה מפני שאני אדם".

היתה זו התשובה האחרונה שציפתה לשמוע. בירכתי מוחה התעוררה התחושה כי האיש פשוט מתבדח. היא לא נשארה חייבת: "זו בהחלט תשובה מנומקת ומסודרת, ובכל זאת היית רוצה לשמוע יותר פרטים..."

הוא פרץ בצחוק לבבי, נשען על הקיר הסמוך והחל להרצות את מסתו: אורית האזינה בקשב: "האדם הוא  היצור היחיד עלי אדמות, בעל יכולת בחירה חופשית. אדם הוא אינו אוסף מיוחד ונדיר של מולקולות, וגם לא בהמה מתוחכמת. לאדם יש אישיות הוליסטית מורכבת, אישיות הנמצאת מעל לכל הגדרה גנטית או ביולוגית. מכוח אותה אישיות יש לו כוח בחירה, שמשמעותה נטילת אחריות!

                       

עקרון הבחירה חופשית קובע כי האדם הוא אינו תוצאה אוטומטית של המצב שסביבו. הוא עצמו בוחר בכל רגע נתון בין אין-סוף אלטרנטיבות, והוא קובע כל גוון בתהליכי ההתנהגות היום יומית שלו.

העוצמה שבכוח הבחירה האנושי מתבטא בכך שהוא קובע לא רק את ההתנהגות החיצונית שלו, אלא הוא גם קובע ובוחר את ההתנהגות הפנימית שלו!

ההתנהגות הפנימית היא מרכז החיים, "עולם הרגשות". ביום אחד בחיים חולפים בתוכנו עשרות רגשות קוטביים: אהבה ושנאה, שלווה וכעס, תקווה ויאוש, בטחון ודאגה, שמחה ועצבות, פירגון וקנאה, ענווה וגאווה. כל אלו הם חלק מתוך מכלול רגשות קוטביים המציפים אותנו מדי יום.

מתוך תפיסת עולם שטחית ניתן היה לחשוב כי בתחום ההתנהגות הפנימית לא קיימת בחירה אנושית. הרגשות נתפסים אצלנו כמערכת של "תגובות פנימיות" בלתי נשלטות כמעט. לדעת רבים, כל  רגש הוא תגובה לגורם חיצוני. אדם אינו שמח או עצוב מכוח החלטה אישית. הוא עצוב בגלל גורם חיצוני המעורר עצבות. הוא שמח בגלל גורם אחר המעורר שמחה. אדם אינו מחליט לכעוס! הכעס הוא תגובה לאובייקט חיצוני המגרה כעס. נדירים הם הרגשות המקוריים. קשה מאוד יהיה לראות אדם יושב ליד השולחן חושב, שוקל, מתלבט, ומחליט שעכשיו צריך להיות עצוב, מוריד את ראשו ופורץ בבכי סוער...

אמנם נכון, רובה של המערכת היא מערכת של תגובות – אך גם כאן, ובעיקר כאן, קיים יסוד הבחירה החופשית – והוא קובע נחרצות: האדם אינו בוחר רק בשאלה מה לעשות, אלא הוא בוחר גם בשאלה מה להרגיש!!! – אם להיות עצוב או שמח, מסכן או מאושר, אם עליו לאהוב או לשנוא, אם לאהוב ומה לאהוב, איך ומתי... מערכת התגובות הרגשיות היא אנושית, ולכן היא נשלטת.

הוא השתהה כמה רגעים מאפשר לה לקלוט מה ששמעה, והוסיף:  כמובן, זה נראה בלתי  אפשרי בעליל – לבחור מה להרגיש?! הרי מדובר בתגובה ספונטנית?! זה באמת תלוי מאיפה באה התגובה הרגשית. כשאנחנו מצויים בתוך שטף החיים והעשייה היום יומית, אין לנו שום תקשורת עם העולם הפנימי של עצמנו. התגובות הן מהירות ושטחיות, והן באות ממקום מאוד רדוד בנפש. במצב זה כמעט שלא קיימת אפשרות לשלוט על רגשות. בשעה זו אנו הופכים ל"מכונת רגשות" המופעלת אין סוף פעמים ביום מכוח אובייקטים חיצוניים המפעילים אותה.

מצב החיים הסטנדרטי של בן התרבות המערבית מנותק באופן  מוחלט מעולמו הפנימי. החיים הם מערבולת של עשיה חיצונית נטולת תוך. פרופ' אריך פרום בהקדמה לספרו "פסיכואנליזה ודת" מתאר את התהליך סכיזופרניה של ממש, וכך הוא כותב: "חיינו אין בהם לא נחת ולא אושר ולא אחווה. אלא מבוכת נפש קרובה לטירוף. לא אותו טירוף היסטרי במובן של ימי הביניים, אלא מן טירוף סכיזופרניה שבו מאבד האדם את המגע עם פנימיותו וניתק בו הקשר בין מחשבה ומעשה."

החברה הקפיטליסטית רואה באדם מכונה! השאלה המגדירה את "המכונה" היא : כמה אתה מייצר? באיזו מהירות? באיזו כמות? באיזו איכות? בחברה כזאת העולם הפנימי נאבד לחלוטין – אין פלא כי בתוך מבול עשיה זה נולדה לעולם הסיסמה הטראגית והעצובה:

 "Time is money”.  פעם האנושות חשבה כי זמן הוא החיים...

לעומת זאת, כשאדם נחשף אל עולמו הפנימי. הוא רגוע יותר, קל לו לשלוט ברגשותיו הפנימיים. הוא מגיב מתוכו ומפנימיותו. הוא אינו ממהר להתייאש, אינו ממהר לשנוא או לכעוס. התגובות באות ממקום עמוק ובר שליטה.

אורית נאלצה לקטוע את הדברים:  איני בטוחה שהבנתי את דבריך. האם נראה לך הגיוני שאדם יכול להימצא יום יום, ולאורך כל היום, במצב תודעה רצוי ואידיאלי, כפי שאתה מתאר אותו?

זה יפה לחצי שעה בשבוע, לכל היותר חצי שעה ביום! אתה עצמך מסכים ששטף העשיה היומיומי אינו מאפשר לנו חשיפה קבועה אל העולם הפנימי.

הוא המתין לאופנוע רעשני שעבר שם, מותיר את תרומת הפיח שלו ל"נקיון הכללי של הרחוב", ואמר: "בואי ננסה לנתח מהו בעצם "עולם פנימי". היהדות מגדירה את הגוף הפיזי כ"עולם חיצוני", ואילו את הנשמה הרוחנית כ"עולם פנימי". אדם יכול לבלות את כל חייו במפלס רדוד של הגוף. ומצד שני, הוא יכול להעמיק ולהרחיב את החיים, כשהוא נחשף אל הנשמה שבו – אל העולם הפנימי.

הנשמה היא ניצוץ אלוקי שנמצא בתוככי הגוף החומרי. והיא, היא האישיות האנושית.  על הפסוק: "ויפח באפיו נשמת חיים" (בראשית ב' ז') מבאר הזוהר: "מי שנפח משלו הוא נפח",

כלומר, הנשמה שנופחה באדם היא חלק אלוק ממעל...

הדרך אל העולם הפנימי חושפת את האדם אל הנשמה שבו. הנשמה היא ניצוץ מתוך היישות האלוקית האינסופית!!! ולכן, כל חשיפה אל אלוקים היא גם חשיפה אל הנשמה. במילים פשוטות יותר, דיאלוג טוב עם אלוקים, הוא גם דיאלוג טוב עם עצמך. בכל פעם שאנחנו מתפללים באמת, אנחנו חושפים את עצמנו אל אלוקים, ובכך אנו גם נחשפים אל הנשמה שבתוכנו. לעומת זאת, תפילה שלא באה מתוך העולם הפנימי היא קריאה פרוזאית של טקסט...

אם יחכה האדם לשעת שקט בזמן פנוי כלשהו שהוא יצליח למצוא בתוך מבול העשיה, הוא אכן עשוי למצוא את עצמו למשך פרקי זמן ארוכים ללא מגע עם עולמו הפנימי. הוא לא יוכל להתחבר אל הדבר החשוב והאנושי ביותר, אל פנימיותו.

קיים צורך בתחום זה במערכת קבועה ומעוגנת היטב. ואמנם, היהדות קובעת לאדם שלוש דלתות ומאה חלונות אל עולמו הפנימי. אלו הן שלוש התפילות שיש להן זמן קבוע ויציב,  ומאה הברכות המשתלבות עם ציר העשיה היומיומי.

אדם קם בבוקר ופותח יום חדש, יום שלם של עשיה מצפה לו, אולם לפני הכל מצפה לו תפילת שחרית. הוא פותח את יומו תוך כדי יצירת קשר עמוק עם אלוקיו ועם עצמו... השעון מורה כי שעת שקיעת השמש מתקרבת, הוא עוזב את כל עסקיו, הכל יחכה! עכשיו עליו לפנות אל עולמו, לשוב ולפתוח צוהר אל הממד הנשמתי שבו, אל עולמו הפנימי.

גם הזמן שבין תפילה לתפילה נחשב להפסקה ארוכה מידי, גם שם עשויים להופיע מחסומים בין האדם לעולמו הפנימי. כאן הוא מקומם של מאה החלונות הקטנים – מאה ברכות יומיות. הן מופיעות על ציר העשיה היומיומית – לפני אכילה ואחריה, לפני שתיה ואחריה... כל ברכה היא שיחה קצרה הביתה... חשיפה נוספת של האדם לממד הנשמתי הפנימי שבו."

הוא חייך חיוך רחב, יישר את הכיפה שעל ראשו ואמר: "את שאלת מה דחוף לי כל כך לעצור כאן בתוך כל המהומה באמצע היום. הקשר שאני מנהל עם עולמי הפנימי מופיע בתוככי מסגרת קבועה מראש. רק מסגרת קבועה מראש מאפשרת באמת חיים עמוקים ותמידיים."  השעון הורה על שקיעת השמש הקרבה. את הקביעות של תפילת מנחה אי אפשר לבטל. עצרתי את הרכב בצד הכביש ואת ההמשך ראית בעצמך..."

הוא חייך בנימוס ופנה אל  רכבו, לא שם לב שהיא עדיין עומדת שם בעיניים דרוכות מצפה לשמוע עוד. כשהבחין בכך פתח את חלון הרכב ואמר: "המילה אדם מורה על כיוונים הפוכים – אדם מלשון "אדמה" ומלשון "אֵדַמֶה לעליון" – יש כאן ממד של אדמה ועפר וממד של הידמות לאלוקים! תכלית חיי האדם היא ליטול את ממד האדמה ולחבר אותו אל ממד ההידמות לאלוקים – "סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמיימה".

להשאיר את הרגליים על הקרקע ואת הראש לחבר לשמים...

                           

בניית אתרים