ההתבוללות כגורם לשואה

מאמרים נוספים
הקדמה
האם יש מניע הגיוני לאנטישמיות?
ישראל, עם סגולה, כסיבת האנטישמיות
מולדת האנטישמיות
מאמרים נוספים
השנאה הבלתי צפויה
ההתבוללות כגורם לשואה
כצאן לטבח, האומנם?
אחרית דבר
מאמרים נוספים

מגמה של התבוללות בעם מביאה בעקבותיה תגובה חריפה משמים. לאחר תקופת "תור הזהב" בספרד, כשגברה הנטייה לחקות את דרכי הגויים בקרב השכבה העשירה, סיבב הקב"ה את הגירוש. גירוש ספרד הוכיח קבל עם ועדה שהשנאה היוקדת לזרע ישראל לא נגדעה מהעולם.

השנאה כלפי עם ישראל היא נצחית, אך לא בכל דור היא גלויה לעין. הרצון להיטמע בגויים הוא השמן המצית את הגחלים הלוחשות שלה.

לעם ישראל נועד תפקיד להכיר באחדות ה' ולהעמיד את אורחותיו על משפט התורה. כשהעם מתעלם ממימוש ייעודו זה, בא הקב"ה ומעורר את השנאה הכבושה המצוייה בגויים כלפיו. האומות יוזמות חוקים מפלים, וכך תוכל להשתמר איכותו המיוחדת של עם ה'.

בשנאה כלפי עם ישראל קיים ממד על טבעי. רגשות שנאה מטבעם פוחתים בחלוף העתים, ואילו שנאה זו הולכת ומתעצמת.

המניע לאנטישמיות נעוץ בתכנית אלוקית. בניגוד להיגיון, רמת השנאה נמצאת ביחס ישיר להיקף תופעת ההתבוללות. כשהתופעה מעמיקה את אחיזתה, נדרש מינון גבוה יותר של שנאה כדי לרסן אותה.

השואה דומה לניתוח. ניתוח מבצעים כאשר לא נותרה ברירה אחרת. המחלה היתה כה מושרשת, עד כי נדרשה התערבות ניתוחית. השנאה החלה להתלקח.

השואה על כל מוראותיה הורתה שיש דין ויש דיין. היא יועדה משמים לפקוח עיניים עיוורות ולהוכיח בצורה נוקבת שמלבד התורה אין לעם היהודי כל אמצעי קיום אחר.

התאמתה העובדה שיהדותו של אדם אינה תלויה בהתנהגותו או בתפיסת עולמו. השתייכות אליה אינה שאלה של דת או של תרבות חיים.

מול המוות ניצבו ניניה של סבתא יהודיה שלא ידעו דבר על מוצאם, לצד יהודים ששמרו על זהותם. לא היה מפלט מהגורל היהודי.

בכח הטומאה הבינו הגרמנים כי יהודי ויהדות הם מילים נרדפות. החלוקה המלאכותית בין "משכילים" ו"מתבוללים" לבין יהודים "גלותיים", לא היתה קיימת כלל לפי התפיסה הנאצית. המניע לשנאה היה "מדעי" טהור. זו היתה אנטישמיות ביולוגית.

ואכן, מבט השנאה היטיב להבחין: גם מי שניתק, לכאורה, את הפתיל האחרון שקשר אותו ליהדותו, נותר בעיני ה' יהודי. גם לו דואג ה' והוא מייסרו כאשר ייסר איש את בנו.

לעומת הקשר בין יהודי לעמו שאינו ניתן להתרה, נשבר האמון בעולם ה"נאור". מתחילה היו היהודים בטוחים, שסבלם יעורר זעזוע ברחבי העולם כולו. המדינות הנאורות תתגייסנה להפעיל את מלוא כח השפעתן כדי לעצור את הטבח, שכמוהו לא היה בהיסטוריה.

הם סברו שבתוך זמן קצר ייחלצו כל ארצות העולם החופשי להציל את היהודים מיד נוגשיהם: הם ישתמשו באמצעי הגנה משפטיים, מדינות ניטראליות תקלוטנה אלפי פליטים ותענקנה ליהודים דרכונים. היהודים גם האמינו שהאפיפיור יעשה ככל שביכולתו למען הצלתם. אך נחלי דם נשפכו במשך שש שנות ההשמדה, והעולם כמנהגו נוהג.

כל דתות ה"אהבה" השתתפו בפועל במסע ההשמדה או לפחות תמכו בו ועודדו אותו. מצפונו של ה"אב" ברומא לא הוטרד. האפיפיור טרח להפעיל לחץ רק כדי להציל את אלו שהתקרבו באורח חייהם לכנסיה.

ארה"ב ואנגליה ידעו על הנעשה במחנות ההשמדה. אין ספק, שהתערבות מצידן היתה עשויה לסכל חלק מפעולות ההריגה הסיטונאיות. הם יכלו להפציץ את תאי הגזים, אבל הן לא נקפו אצבע. אומות מתחסדות אלו שתקו שתיקה רועמת. הלוט מעל כל המדינות הדמוקרטיות בעולם הוסר באחת. הוכח כי למרות מאמצי ההתבוללות לא מש מן העם טבעו של אברהם העברי, שכל העולם ניצב מעבר מזה, והוא מהעבר השני.

כל חלומות השוויון התנפצו אל סלע המציאות. הרצון להידמות אל הגוי הפך להיות נלעג, פרצופו של הגוי התגלה במלוא כיעורו, פסו אמונים מאומות העולם.

הכופרים בשכר ועונש ראו עין בעין את ידו של מנהיג הבירה. השואה היא כספר מוסר, היא קריאה לשידוד מערכות בעולם המחשבה.

 הרדיפה החמורה ביותר נגד היהודים אירעה באחת מהמדינות המתורבתות ביותר בעולם.

גרמניה היתה מדינה דמוקרטית, לדת היה מעמד שולי בעיני שליטיה. הממשל ביסס את שלטונו על ערכי הסובלנות והשוויון. מפליא הדבר, שדווקא בגרמניה הליברלית פקד את עם ישראל השבר הגדול בתולדותיו.

בכל התקופות הקודמות דבק עם ישראל באמונתו. מעולם לא ערערו יהודים על אמיתות הנסים של יציאת מצרים או על מעמד הר סיני. גם הנביאים, שהרבו להוכיח את העם ולציין כל ליקוי קל, לא הזכירו בדברי תוכחתם חטא של חוסר אמונה בתורה.

בגרמניה נטשו היהודים את התורה באופן חסר תקדים בהיקפו, ולכן הגיעם חורבן שלא היה לו אח ורע.

הדעת נותנת שחריגות גוררות שנאה. אך גל השנאה האדיר בגרמניה התעורר דווקא בתקופה שיהודים באו בקשרי חיתון עם גויים ודמו להם במראה. דווקא בתקופה שבה הקנאות הדתית שככה, דווקא נגד אלו שאיבדו כל סממן של השתייכות ליהדות. אין לכך הסבר אחר, מלבד מסר משמים.

גרמניה, המדינה הנאורה ביותר באירופה, המופת לשמירת החוק, פרצה כל גבול. איש לא שיער שאזרחיה של מדינה הניצבת בשורה הראשונה של מדינות התרבות, יהפכו לגדוד ברברי, למטה ממדרגת אנוש.

כדי להתמנות למשרה כלשהי בגרמניה היה צורך במסלול ארוך של הכשרה. כל בעלי התפקידים היו אנשים משכילים, נושאי תארים אקדמאים.

במדינה "מתוקנת" זו עלה לשלטון בצורה מטאורית פועל עני, סייד במקצועו ואנאלפבית מושלם, שהפך למנהיגם הנערץ של למעלה מששים מיליון אזרחים. הוא הקים מפעלים מתוחכמים לחיסול יהודים בקצב מואץ של עשרים אלף ליום.

השואה חשפה את פניו האמיתיות של הגוי. מאחורי המסכה המרשימה של ההשכלה נחבאה שנאה תהומית לכל אשר בשם יהודי ייקרא, אף אם שמו המוצהר הוא גויי. השואה היא הוכחה חותכת שהרדיפה אחרי הגויים והרצון לשאת חן בעיניהם היו טעות חמורה.

השנאה הבלתי טבעית כוונה כלפי יהודים באופן ממוקד. אף זו תופעה תמוהה.

היהודים היו בעלי רמה סוציו-אקונומית גבוהה: משכילים, מבוססים כלכלית ונאמנים ללא פשרות לשלטון הגרמני. הם נחשבו לציבור יצרני התורם למדינה מכישוריו, "הון אנושי" רב ערך של פיזיקאים, כימאים, מהנדסים ובנקאים. המדינה עשויה להפיק תועלת רבה מפוטנציאל עשיר זה.

הצורר גדע מאגר אדיר של גאונות וכשרון בהתלהבות חסרת הסבר. בזמן שבו חוקים מפלים נחשבו לנחלת העבר הרחוק, רתמה גרמניה את כל הפיתוחים הטכנולוגיים כדי להחזיר את היהודים לאחור.

בגרמניה נחשב מי שהזכיר לאדם את מוצאו כחסר נימוס. לעומת זאת, בשנות הרעה, הופקד צוות מיומן על משימת ההתחקות אחר שורשים יהודיים בעבר הרחוק. נערכה חקירה מעמיקה כדי לאתר כל קשר לעם היהודי.

גם יהודים שהמירו את דתם לא יכלו להסיר מעליהם את "אות הקלון" של יהדותם. אפילו דורות שחלפו לא מחקו את חותמו. לא היתה כפרה ל"חטא" המוצא היהודי, גם אם בעיני נושאו הוא איבד את משמעותו. גם משפחה שהתנצרה מאה שנים לפני השואה לא נהנתה מחסינות.

תמוה הדבר, שעניין זה קיבל עדיפות והוקצו לו משאבים, כאילו לא היו לגרמנים פרויקטים דחופים יותר מאשר המשימה לאסוף מידע על כל אחוז בודד של דם יהודי.

להתמסרות להשמדת היהודים היו גילויים נוספים. לקראת סוף המלחמה הורה הצורר ימ"ש להשתמש ברכבות שנותרו, להובלת היהודים להריגה. חייליו הממושמעים תמהו מפני מה הוא מזניח את שדה הקרב ומשגר את הרכבות הנחוצות לניצחונו במלחמה לצורך ההשמדה.

הצורר ציוה לשלוח להשמדה גם יהודים שהתמחו במלאכתם ותרמו לחיזוק כוחה המלחמתי של גרמניה. הם עבדו מתוך כורח המציאות, מתוך רצון להציל את חייהם.

יהודים אלו הועסקו במפעלים חיוניים לצבא הגרמני, ועם זאת הורה הצורר להגותם מהמסילה. הוא היה מודע למחיר הכבד של הוראה זו, שמובנה, האטה ניכרת של קצב הייצור ופגיעה במערך המלחמתי שלו.

את עיקר תפקידו בעולם ראה הצורר בהריגת יהודים, כל היתר היו בעיניו מטרות משנה. השנאה נשלחה אליו מה' כדי לייסר את עם ישראל, ולכן בער בו יצר ההשמדה כאש יוקדת בלי להתחשב בתועלת עמו.

לא ניתן להצביע על חטא מסויים שהיווה גורם מרכזי לבואה של השואה. מדובר במסכת קשה ביותר של השפלות, רצח ועינויים נוראים, מעבר לתפיסת אנוש. עם זאת, רבים מציינים את ההתבוללות של יהודי גרמניה וארצות נוספות, כמי שפתחה את השער בפני הפורענות.

רבי אליהו אליעזר דסלר בספרו "מכתב מאליהו" כותב: "אנו משתוממים על החורבן הנורא שפקדנו, ואנו שואלים את עצמנו על מה עשה ה' ככה? מה חרי האף הגדול הזה? אבל נתבונן נא: לפני כמאה וחמשים שנה היה כלל ישראל כמנודה בין יושבי תבל. רק בדורות האחרונים התחילו הגויים להשוות את זכויותינו. התחילה תקופת האמנציפציה".

"תקופת האמנציפציה היתה מזומנת מאת הבורא לשמש לנו כהכנה לביאת המשיח, ולצורך מטרה זו הוקל מעלינו עול הגלות. ההכנה לימות המשיח דורשת מאיתנו עבודה רוחנית רבה כדי להגיע למדרגת הגאולה. אך אנו הפכנו את המטרה, ובמקום להתכונן לגאולה מתוך שמחה, השתמשנו במצב החדש כדי להתערב בגויים וללמוד ממעשיהם. ארבה לנו, אם כן, הסכנה הידועה של הכנה לקדושה שאינה באה אל תכליתה..."

הסיבה לכך שלא היה חורבן עד לאותה תקופה, אף שתהליך ההתבוללות היה בתוקפו כבר זמן ארוך קודם לכן, היא מפני שהקב"ה מאריך את אפו ואינו מביא את הפורענות, אלא לאחר שנתמלאה הסאה.

תחילת תהליך ההתבוללות התרחש במערב אירופה, בהשכלה הברלינאית ובתנועת הרפורמה שבאה בעקבותיה. בעקבותיהן החלה עזיבה מוחלטת של היהדות ואף החלו המרות דת ונישואי תערובת. הדברים הגיעו לידי כך שמכל יהדות גרמניה נותר אך מיעוט קטן של שומרי תורה ומצוות. במזרח אירופה אמנם התחיל תהליך זה בזמן מאוחר יותר, אך בין שתי מלחמות העולם הוא כבר היה במלוא התאוצה.

בפעם הראשונה בתולדותיו ניצב העם היהודי בפני סכנת כליה, לא על ידי שונאיו ומחריביו, אלא על ידי טמיעה באומות העולם.

מקורות בתורה ובדברי הנביאים הינם עדים לכך שההתבוללות גורמת לעונש כה חמור:

הנביא אומר: "והעולה על רוחכם היו לא תהיה. אשר אתם אומרים: נהיה כגויים, כמשפחות הארצות, לשרת עץ ואבן. חי אני נאום ה' אלוקים אם לא ביד חזקה ובזרוע נטויה ובחמה שפוכה אמלוך עליכם" (יחזקאל כ', ל"ב-ל"ג).

בתפילת עזרא על חטא נישואי התערובת, בזמנו, נאמר: "הנשוב להפר מצוותיך ולהתחתן בעמי התועבות האלה? הלא תאנף בנו עד כלה, לאין שארית ופליטה" (עזרא ט', י"ד).

רבי יעקב עמדין (היעב"ץ) כותב כנגד ההתבוללות שפשתה בדורו (בתחילת ימי ההשכלה): "שהמון העם, רובו ככולו, אין עיניהם כי אם להתדמות לבני נכר ללכת בחוקותיהם", עד כדי נישואי תערובת. וחטא של בנות הנכרים: "והיא שהחשיכה את עיניהם של ישראל בבית ראשון, והיא מקור הרעות העצומות שהשיגו את אבותינו גם בבית שני, והיא שהכריתה את זרע ישראל מארץ ספרד. צדיק הוא ה' וישר משפטו, כאשר הצדיקו עליהם את הדין חסידי דור הגירוש וחכמיו".

היעב"ץ תולה בחטא זה גם את גזירות ת"ח-ת"ט. מתברר איפוא, כי ההיסטוריה של הגלות היא מימוש הפסוק "בחימה שפוכה אמלוך עליכם" (יחזקאל כ', ל"ג). כל החורבנות המרכזיים של גלותנו - מקורם בבגידה בייעודנו כעם נבחר.

בתוך סקירה היסטורית ארוכה של תולדות ישראל, כותב בעל ה"אור שמח" בספרו "משך חכמה", שנדפס בשנת תרפ"ז, למעלה מעשר שנים לפני מלחמת העולם השניה:

"הישראלי בכלל ישכח מחצבתו וייחשב לאזרח רענן, יעזוב לימודי דתו ללמוד לשונות לא לו, יחשוב כי ברלין היא ירושלים, וכמקולקלים שבהם עשיתם, כמתוקנים לא עשיתם, ואל תשמח ישראל אל גיל כעמים. אז יבוא רוח סועה וסער, יעקור אותו מגזעו, יניחהו לגוי מרחוק אשר לא למד לשונו, ידע כי הוא גר, לשונו שפת קדשנו, ולשונות זרים המה כלבוש יחלופו, ומחצבתו הוא גזע ישראל, ותנחומיו ניחומי נביאי ה' אשר נבאו על גזע ישי באחרית הימים".

אותם דברים על רוח סועה וסער שתעקור את עם ישראל מגזעו, התקיימו כעבור שנים בצורה מדוייקת.

הנצי"ב מוולוז'ין, בפירושו לשיר השירים, כותב שבעזוב עם ישראל את התורה, הוא יהפוך לשפל מאד בעיני העמים.

שנאת ישראל היא שנאת עולם - "בכל דור ודור עומדים עלינו לכלותנו" (הגדה של פסח). אולם לא בכל דור השנאה יוצאת לאור. הסיבה העיקרית ליציאתה לפועל היא רצון ההתבוללות והטמיעה. הנביא אומר: "ואצרך ואתנך לברית עם לאור גויים" (ישעיהו מ"ב, ו'). "מאחר שזוהי צורת ישראל, שיהיה בדד בגויים ומובדל מהם, על כן בשעה שמבקש לפרוץ את הבדד ולהסיר את צורת היהדות, באותה שעה הקב"ה מעורר את שנאת העמים לישראל, והם מרחיקים אותו עד שבעל כורחו ניכרת בו צורת ישראל, ודבר אלוקינו יקום לעולם".

"זאת ועוד, כאשר עם ישראל מסיר מעליו את צורתו, כלומר את יהדותו, הרי הוא נעשה שפל ונבזה בעיני העמים. שכן כל בעל צורה מרוממת ואיכותית, כשנשחתת צורתו הוא הופך לשפל הרבה מעבר לזה אשר היה חסר רוממות ואיכות כמותו, כפי שקיים בדומם, צומח, חי, מדבר. הצומח בשעה שפוסק כח צמיחתו הרי הוא נובל, וגרוע מדומם, החי אחר שמת ופסקה חיותו, צחנתו נודפת וחסרונו ניכר לאין ערוך מהצומח שנבל. כך גם ישראל, כאשר הם מאבדים את יהדותם נעשים לגרועים מכל אדם חי".

הדברים מצלצלים כדברי נבואה, אם נזכור שאמנם לפי תורתם המסולפת של הנאצים נחשב היהודי ל"תת אנוש", מין יצור שאינו זכאי כלל לתואר אדם. ממילא ניתן להתייחס להשמדתו כפי שמתייחסים להשמדת חרקים. ואכן, נוהל מבצע הרצח הנורא, כאילו היה זה מבצע של השמדת כינים. במסמכים נאציים מופיעים ביטויים כמו "ניקוי", "טיהור", או "מבצע הגייני", ככינויים לרצח אכזרי.

יש בתורה ובדברי חכמינו עדות ברורה לכך שחטא ההתבוללות מהווה חטא מרכזי בתולדותינו. ברור, שככל שהחטא חמור יותר, אף עונשו חמור יותר. חטא זה הוא מהגורמים המרכזיים של העונש הנורא.

אין לך "מידה כנגד מידה" גדולה מזו, שכאשר יהודים ביקשו בכל נפשם לטשטש את זהותם היהודית ולהידמות לנכרים, נרדפו ונרצחו דוקא מפני היותם יהודים.

העיתונאי רוברט וולטש כתב בזמנו בשנת 1933: "הם (היהודים) חשבו שהדבר החשוב ביותר הוא שלא יוכרו כיהודים. היום הם מואשמים בבגידה בעם הגרמני: העיתונות הנאצית מכנה אותנו 'אויבי האומה', ואנו חסרי אונים מול האשמה זו. אין זה נכון שהיהודים בגדו בגרמניה. אם בגדו במשהו, הרי שהם בגדו בעצמם וביהדותם. משום שהיהודים לא נשאו את יהדותם בגאון, מפני שרצו להתחמק מהשאלה היהודית, הם מוכרחים לשאת בעול האשמה של השפלת היהדות".

כותב בעניין זה הרב ד"ר אהרן נויבירט: "בתחילת שלטונו של היטלר, ב-1.4.33, שחל בשבת, העמידו אנשי היטלר זקיפים לפני החנויות היהודיות כדי למנוע קניות אצל היהודים. החנויות היהודיות נאלצו להיסגר בשבת. הדבר עורר אפילו את היהודים הליברליים לחשבון נפש. רבים מהם נזכרו בשבת ונהרו אל בתי הכנסיות. האם אין זה משורת הדין לראות במאורע זה אצבע אלוקים, שיש לשנן כלקח לכל הזמנים?"

מובן מאליו, שגזירות החורבן פגעו בחנויות לא רק בשבתות אלא גם בימי החול, ולא פגעו רק בממון היהודי, אלא אף בגוף ובנפש. אך סמלי הדבר שתחילת הרדיפות היתה בסגירת החנויות בשבת.

הרב משה אביגדור עמיאל מסביר בספרו "לנבוכי התקופה", כיצד גרמה ההתבוללות לשואת עמנו. בין השאר כתב שם:

"ומה עלה לנו מכל שיווי הזכויות שלנו בגולה? מברלין - ערש ההשכלה החילונית וההתבוללות - נפתחה הרעה, רעה שלא היתה כדוגמתה בכל ההיסטוריה שלנו, ונתפשטה ברוב ארצות הגולה. ושוב נתחדשו הגיטאות, והגיטאות הפכו לבתי מטבחיים, והיינו 'כצאן לטבח יובל להרוג ולאבד ולמכה ולחרפה".

"אכן, כשאנו מתעמקים מעט, נראה שגם בזה אפשר להגיד במידה ידועה: 'איוולת אדם תסלף דרכו ועל ה' יזעף ליבו' (משלי י"ט, ג'). אמנם לא מעתה התחיל החורבן, הכל כבר נהרס ונחרב עד היסוד, ותחום מושבותינו באירופה כולה הפך לבית קברות, החורבן שלנו החל עם תנועת שיווי הזכויות עצמה. שיווי הזכויות הוא זה שהכה בנו באופן מבהיל. כל קיומנו בגלות היה אפשרי כשהיינו עברים, על פי משמעות הדברים של חז"ל: 'למה נקרא שמו עברי? שכל העולם מעבר אחד והוא מעבר אחר', וכשאנחנו מ'עבר אחד' - כל העולם כולו מ'עבר' החומר ואנו מ'עבר' הרוח - התקיימנו, אף על פי שתדיר היה קיומנו קשור בפורענויות ויסורים. אבל כשפרצנו בכל גופנו ונשמתנו לעברם של אחרים, הבאנו עלינו את כל הקללה הנוראה הזאת".

לא זו בלבד שההכרזה של הנכרים כי אינם רוצים ביהודים היא בבחינת "מידה כנגד מידה", כנגד רצון היהודים בהתבוללות, אלא שניתן להראות גם באופן הגיוני וטבעי כיצד גרמה ההתבוללות עצמה להתגברותה של שנאת היהודים, כפי שכותב מר אליעזר ליבנה (ממנהיגי התנועה הציונית):

"האמנציפציה - כלומר ההתערבות בחברה הגויית, הגבירה לאין שיעור את דחפי השואה וממדיה. כאשר היהודים מקבלים זכויות שוות, הם עולים ביתר מהירות בשלבי הכלכלה ובדרגות החברה מאשר הגויים. משטר המבוסס על אי-הפלייה בין גזעים, דתות וקיבוצים אתניים, מעלה את היהודים לשלבים גבוהים. החיזיון עשוי להיראות כאישור לטיב התכונות האינטלקטואליות, האמוציונליות והאתיות שדרך החיים היהודית מטילה, והמתמידות זמן מה גם לאחר שמסתלקים ממנה. אולם הוא אינו יכול שלא לחדד את המתיחות האנטי-יהודית. עליית היהודים בחברה הגויית משמשת רציונליזציה לזעם האנטי-יהודי וגירוי מתמיד כאחד. הקשר בין האמנציפציה והאנטישמיות המודרנית הוא סיבתי ומהותי, והדבר כולל את האנטישמיות על כל גילוייה".

בעקבות נטישת הדת והתפתחות פילוסופיות בלתי דתיות התאפשר לנאצים לפתח פילוסופיה של אלימות ורצח, ולהסתמך על ציטטות (מדוייקות ובלתי מדוייקות) מכתביהם של פילוסופים גדולים. יותר מכול ידועים הציטוטים מכתבי הפילוסוף הגרמני ניטשה, אשר דיבר בעד הקמת גזע של "אדם עליון", שיהיה "מעבר לטוב ולרע" המוסרי. התעמולה הנאצית השתמשה גם בכתביהם של פילוסופים אחרים, אמנם כל זה לא היה יכול להתרחש, אלא בעקבות מרידה בדת.

אל לנו לשכוח שדבר דומה ביותר לשואה התרחש גם בברית המועצות בימי סטאלין. אף בברית המועצות ידוע השלטון בהתנגדותו לכל הדתות, ולא מקרה הוא כי דווקא שם נרצחו מיליוני בני אדם (ביניהם יהודים רבים) על לא עוול בכפם. כמה וכמה מהשיטות הנאציות, כולל מחנות הריכוז, אינן אלא חיקויים של השיטות הנהוגות בבריה"מ. האידיאולוגיה הקומוניסטית דוגלת בחומרנות גמורה ("מאטריאליסם היסטורי") וכופרת בכל רוחניות בעולמנו, ואילו הנאצים דיברו על "שיבה אל הטבע" ועל ציות ל"חוק הדם" וליצרים הבהמיים של האדם. תורת הגזע הנאצית רואה באדם סוג נוסף של בעל חיים, ובכך היא כופרת בנשמת האדם ובמעלתו הרוחנית. ברור, איפוא, ששורש הירידה המוסרית של הנאציזם ושל הקומוניזם נעוץ בהפניית העורף לדת.

כותב פרופסור יעקב טלמון: "הדארוויניזם הפיל את אחד המחסומים החזקים ביותר שהגנו על 'לא תרצח', ומבחינה זאת יש להתפשטותו העצומה ולהשפעתו העמוקה חשיבות של נקודת מפנה בדברי ימי האנושות.

הדארוויניזם ביטל את ייחודו של האדם במערכת הבריאה. האדם לא נברא עם נשמה המנשאת אותו מעל כל הברואים האחרים, וכל הבריאה הדום לרגליו, ולו יחס ישיר ומיוחד לאביו שבשמיים, הפורש את סוכת שלומו עליו ומלווה אותו בכל דרכיו. לדעתם, הכל שונה. אין השגחה החולשת על האדם ואין גם לדבר על תכנון הטבע על ידי יוצר שמים וארץ. אין כלל ביקום סדר, תיאום והרמוניה המוכיחים דאגת יוצר, אלא שוררים בו תוהו, סתירות, ניגודים ובזבוז, ומלחמת הכל בכל. כל ההתאמה והתושיה שתופסות את העין וגורמות התפעלות ורגשות תודה על שהן מאפשרות קיום, קידמה והנאה, אינן אלא פרי מלחמת קיום, פרי נסיון חיים שנקנה בדם, בסבל, בעוול אין גבול, במאבק נואש, שבו החזקים, הזריזים, המוכשרים, המצליחים, נשארים אדוני המערכה, בעוד החלשים, הלא-יוצלחים, הבלתי יעילים, אובדים או נעשים למכשירים של בעלי החיוניות הגדולה יותר.

אין לדבר על מוסר אוניברסלי, נצחי, אובייקטיבי, כי הרי כל תוכנו של המוסר בשמירת הקיום, בשמשו מלט בלבד לגזע במלחמתו במתחרים ובאויבים.

אין לזהות את הדארוויניזם עם תורת הגזע, אך אין לתאר את הגזענות ללא דארווין. מדובר לא בקשר עקיף אלא בזיקה ישירה".

"ב'מוצא האדם' כותב דארווין: 'בעולם הפראים, החלשים בגוף ובנפש מחוסלים במהרה, והנשארים בחיים מפגינים בריאות שופעת. אך אנו בני התרבות עושים הכל לבלום את תהליך החיסול. אנו בונים בתי מחסה למפגרים, לבעלי מום ולחולים, אנו מארגנים תמיכה לעניים, ורופאינו מתאמצים בכל כוחם להציל את החיים עד הרגע האחרון".

דארווין מפרש יותר במכתב מה-3 ליולי 1881: "אין סופי הוא מספר הגזעים הנחותים שיחוסל בעתיד הלא רחוק על ידי הגזעים העליונים על פני כדור הארץ" ("השואה והתקומה", עמ' 88-26).

הרעיון השטני של שימוש בבני אדם כבשפני ניסוי, יסודו בדה-הומאניזאציה של הרפואה, בהפיכת החולה למקרה רפואי נוסף, בטיפול במחלה במקום בחולה. כמובן, גם בשטח זה, כמו בכל הריקבון הנאצי, עומדת מאחורי המעשים הנתעבים אותה אידיאולוגיה חומרנית, הרואה באדם מין חיה מפותחת בלבד. אם האדם אינו אלא קוף חכם, מה בין ניסוי מדעי בקוף לבין אותו ניסוי באדם?

נטישת הדת היא אשר הכינה את הרקע ואיפשרה את הפשע הנורא. ואם אמנם היתה האידיאולוגיה הנאצית טירוף של קבוצה קיצונית קטנה, הרי, כידוע, אין הטירוף אלא ביטוי ליצרים ולתופעות הקיימים בחברה כולה. רק כך ניתן להבין את האדישות של החברה הגרמנית כולה כלפי רצח היהודים ואת ההשתתפות הפעילה והסבילה שלה ברצח זה.

גם מצד הרוצחים וגם מצד הנרצחים, היתה נטישת האמונה מהגורמים המרכזיים של השואה. מצד הנרצחים - הטמיעה בעמים ועזיבת התורה היו מגורמי השואה. ומצד הרוצחים - הכפירה בעיקר ביטלה את המעצורים המוסריים שעמדו בדרכם.



תגובות הוסף תגובה
1.מצויין!!התשובה היחידה שעונה באמת לשאלת השואה!יעקב פאר19/03/07
2.מדהים וכואב !אני17/07/08
בניית אתרים