אנטישמיות אז והיום

מאמרים נוספים
הקדמה
האם יש מניע הגיוני לאנטישמיות?
ישראל, עם סגולה, כסיבת האנטישמיות
מולדת האנטישמיות
מאמרים נוספים
השנאה הבלתי צפויה
ההתבוללות כגורם לשואה
כצאן לטבח, האומנם?
אחרית דבר
מאמרים נוספים

כאשר יעקב אבינו הגיע למצרים, הוא ביקש לשבת בארץ גושן, הרחק ממרכזי המגורים של תושבי מצרים.

יוסף סיפר לפרעה כי אחיו הינם רועי צאן, וכיון שתועבת מצרים כל רועה צאן, הרי שעליהם להתרחק מעינם הפקוחה של המצרים ולשבת במקום בו יהיו מבודדים. את הסיבה האמיתית לא יכול היה להסביר לפרעה. שכן, פרעה לעולם לא יבין מדוע התערבות חברתית אינה נראית ליעקב ולבניו כגורם מקדם, יפה וטוב.

נקפו שנים. יעקב אבינו הסתלק לבית עולמו. גם בניו נפטרו ברבות השנים. יחד עימם ירד גם המתח הרוחני של עם ישראל. הצעירים מחליטים כי ארץ גושן צרה להם, והם יוצאים כדי להכיר את העולם.

חבלי ארץ שבהם לא גרו עד כה יהודים, התמלאו לפתע ביהודים. הם מאסו בבדידות שיעקב אבינו כיוון אותם אליה, והעדיפו להכיר את התרבות המצרית. "ובני ישראל פרו וישרצו וירבו ויעצמו במאוד מאוד, ותמלא הארץ אותם" (שמות א', ז'). ישיבותיה של ארץ גושן התרוקנו. התורה ולימודה שוב לא עמדו בראש מעייניהם של בני ישראל.

לאחר שמת יוסף הבינו השבטים כי הנה ממשמשים ובאים ימי השעבוד. דאגה כרסמה בלבם והם חששו מפני העתיד. הם לא ידעו כיצד ינהגו המצרים, עימם ועם צאצאיהם במשך הדורות הבאים. לכן, בטעותם, הם חיפשו כיצד להפיל את המחיצות המבדילות בינם לבין המצרים, פעולה שבדרך הטבע עשויה להביא לקירוב לבבות ולאחווה בין העמים. אולם למרבית הפלא, דוקא באותה עת החלה לגבור השנאה המצרית, שנאה לא טבעית "ויקוצו מפני בני ישראל". גם השעבוד גבר והתעצם.

לא היה זה בגדר עונש כלל. זו היתה שמירה, שלא יתערבו בני ישראל בגויים לחלוטין. שלא יאבד זכרם, חלילה.

כאמור, ההבדלה שהגיעה ביד קשה, היתה אמצעי שמירה על ייחודם, כדי שיהיו ראויים למתן תורה.

תופעה זו חוזרת על עצמה בכל דור. כאשר נפרצות מחיצות, והיהודים מתקרבים לגויים, בונים הגויים מחיצה חדשה, לעתים כואבת ומכבידה.

גם בברלין ובפרנקפורט היהודיות, עת הרחיקו את הזקנים מהשולחן, לא איחרה הפורענות לבוא. מגרמניה יצאה שיטה חדשה הקוראת להרוג את היהודים. אלא שבעוד שבגלות מצרים ניתנה מנוחה לפחות לשבט לוי, אשר היה פטור מעבודת פרך, בגזירות הגרמנים לא היה מי שקיבל פטור או זכאות כלשהי.

נשוב למצרים. אין אפשרות לקום ולפרוע פרעות ביום בהיר, ללא כל סיבה, בקבוצת מיעוט קטנה, שלווה ובלתי מזיקה. כדי לטבוח בקבוצה זו, יש צורך להתיר תחילה את דמה, להכריז עליה כעל קבוצה מזיקה ובוגדנית. את זאת ניתן לעשות באמצעות הסתה ועיצוב דעת הקהל. לא קל לשנות בבת אחת את תודעת ההמון. בתודעה ההיסטורית המצרית נחרת שמו של יוסף, כמי שהאומה המצרית חבה לו את חייה. כמי שלולא תושייתו היה הרעב מכריע את מצרים. אך גלגלי ההסתה המשומנים גוברים על קשיים מסוג זה. תחילה יש להציג את עם ישראל כקבוצה המהווה סכנה ביטחונית למצרים:

"ויאמר אל עמו, הנה עם בני ישראל רב ועצום ממנו, הבה נתחכמה לו, פן ירבה והיה כי תקראנה מלחמה ונוסף גם הוא על שונאנו ונלחם בנו ועלה מן הארץ" (שמות א', י'). העם היהודי מוצג כגייס חמישי פוטנציאלי, למקרה שבו תעמוד מצרים בקשרי מלחמה מול מדינת אוייב.

מכאן היתה הדרך קצרה להתעללות במיעוט היהודי. המצרי ראה בהשתעבדות ובעבודת הפרך לא רק אמצעי נקמה כנגד יצר הבוגדנות של האומה היהודית, אלא גם כלי הגנה שבעזרתו יוכל לשמור על המדינה ועל נכסיה.

בשנים שקדמו להקמת מחנות ההשמדה, עסקה גם התעמולה הנאצית בהשחרת פניו של היהודי באשר הוא. יתכן שעשתה זאת בהצלחה גדולה יותר מפרעה ויועציו. לרשות גבלס, שר ההסברה הנאצי, עמדו העיתונות, הרדיו ושלטי הרחוב. גם להם לא היה קל להתיר בזמן כה קצר את דמם של אלו שגילו מעורבות חסרת תקדים בכל ענפי התרבות הגרמנית. למרות זאת, היהודים הוצגו כמוצצי דם, החותרים לשלטון על העולם כולו והעושים את דרכם בצעדים שקולים אך ערמומיים להחריד. גם את מעורבותם העמוקה בחיי הרוח של גרמניה הציגו הנאצים כנסיון להשתלט על גרמניה כולה.

בעיתונות הנאצית הוצגו קריקטורות זוועה, שבהן נראה היהודי כמי שמוצץ את דמה של האנושות. כל תכונה רעה באשר היא, יוחסה ליהודי, שאט אט הוכר כחלאת המין האנושי וכתת גזע שיש לרדוף אותו, באותה דרך שבה בעלת הבית רודפת אחרי העכברים. בתודעת ההמונים נקלט היהודי כדבר מאוס ומבחיל.

שש השנים שחלפו מאז עלייתו של הצורר לשלטון, ועד לליל הבדולח, היוו די והותר זמן לעיצוב חדש של דעת ההמון. הרחמנות הטבעית שחש אדם למראה זר המתייסר בעינויו, נעלמה כלא היתה. אומה בת ששים ושניים מיליון נפש קיבלה את הרצח הנורא כדבר מובן מאליו. ואכן, היא זו שרצחה בפועל, באכזריות תהומית, ללא שמץ של נקיפות מצפון וללא כל גילויי רחמים את היהודים.

פרעה פנה אל העם ברכות ובנימוס. ההשתעבדות בבני ישראל לא יכלה להתחיל אלא בהזמנתם לעבודה תוך העלמת המגמה האמיתית.

כשלשת אלפים ושלש מאות שנה לאחר מכן השתמשו קלגסי הס.ס. בטקטיקה דומה. גם תלייני יחידות המוות העלו את היהודים לרכבות תוך הבטחה להעברתם למחנות רחוקים, שבהם יעבדו בתעשיה למען הצבא הגרמני. תאי הגזים הוצגו כמרחצאות חיטוי. האמת המרה גובבה באשדות כזב, כדי להסתיר את הפתרון הסופי.

הנאצים ידעו את הסוד, בבואם לפתור את שאלת היהודי. כך גם החל פרעה: "וישימו עליו שרי מסים" (שם, י"א). צעד זה, המפלה קבוצת מיעוט זרה באוכלוסיה, לא יביא למרי מצד הרוב. סוף סוף הטלת מס על המיעוט תורמת לרווחת הרוב, בלא שידרש לשאת בעול.

המס המצרי היה מס עקיף - עבודה ולא כסף. הנתינים הזרים חוייבו להפריש אנשים וזמן כדי לבנות ערי מבצר. אולי הם רטנו בסתר לבם, אולי כעסו, כשנודע צו ההתפקדות לעבודה, אבל לבטח לא חשבו, שבעטיו לא כדאי להסתכסך עם שליט כל יכול.

התחכום שבהטלת המס היה גדול. ברגע שהתארגנו קבוצות העבודה של העברים, החל תהליך השחיקה במעמדם בעיני הציבור המצרי. העם המצרי החל להתרגל לעובדה, שהעברים אינם אזרחים שווי זכויות.

למעשה, מס העבודה היה רק כיסוי לתוכנית רחבה יותר: דיכויו של העם העברי, השפלתו ולבסוף גם השמדה של חלק מהעם.

גם את ההנהגה היהודית של הגיטו, מוסד היודנראט, לא חוללו לראשונה הצוררים הגרמנים. פטנט זה, אשר נרשם על שמו של פרעה, הוא היה מהרעיונות השטניים ביותר שהגו צוררי העם היהודי. תפקיד חברי המשטרה היהודית של הגיטו היה להסדיר את חיי הגיטו ולהמציא למפקדי המחנה את מבוקשם.

כשנדרש מספר מסויים של יהודים לעבודת כפיה, הוגש המספר לחברי היודנראט, תוך דרישה שהם יספקו את ה"סחורה" האנושית. היתה זו ברירת מחדל אכזרית שאין אח ורע כדוגמתה. שוטר היודנראט התבקש להביא ליום מסויים כמות יהודים שיועדה למשלוח חיסול בבורות קבורה שנפערו מראש. הוא ידע היטב מהי המשמעות של סירוב פקודה מחד גיסא, ולאילו הטבות עלובות יזכה מאידך גיסא. יסורי מצפון מכאן ויסורי שאול מכאן. אלה שלא עמד להם כוחם נטלו את גורלם בידם, ובלבד שלא לשתף פעולה עם הצורר הנאצי.

יתכן שעמדו לפניהם, ברגעי חייהם האחרונים, דמויותיהם של נוגשי פרעה היהודים, אשר הוצבו על ידו כדי לנגוש בעם. על שוטרים אלה מספרת התורה: "ויוכו שוטרי בני ישראל אשר שמו עליהם נוגשי פרעה לאמר: מדוע לא כליתם חוקכם ללבון כתמול שלשום, גם תמול גם היום?" (שמות ה', י', ב').

השוטרים היהודים במצרים מסרו את גיוום למכים, ובלבד שלא להטיל את העונש הכבד על עם ישראל כולו. שוטרים אלו מוזכרים לטובה והם זכו לשכר מושלם חלף סירובם ליטול על עצמם את תפקידי השיעבוד.

אך השעבוד התקדם והאווירה הפכה לקשה יותר ויותר. לא חלף זמן רב, והאווירה במצרים השתנתה כליל: "ויעבידו מצרים את בני ישראל בפרך" (שם י"ג). כל מצרים העבידה את בני ישראל. עד מהרה הקיפה האנטישמיות את ההמונים. האווירה הכללית היתה בשלה לפקודה המרושעת הבאה:

"ויצו פרעה לכל עמו לאמור: כל הבן הילוד היאורה תשליכוהו" (שם א', כ"ב). לעם המצרי לא נותרו כל עכבות מוסריות. משום כך יכול היה השליט לפנות אליהם בפומבי ובצו גלוי ולדרוש את השמדתו של העם היהודי.

כך היו פני הדברים, וביתר שאת, בגרמניה. ניתן לומר שכל העם מקצה עד קצהו הפך לחבל מרצחים או למסייעים לרצח. התהליך שהחל באנטישמיות כתובה ומודפסת נשא פרי.

האנטישמיות, אז והיום, שונה בממדיה, שונה באיכותה, אך התהליך עצמו קיים מאז ימות עולם. מידי פעם הוא פורץ ומרעיד ארץ ומלואה.



תגובות הוסף תגובה
לא רשומות תגובות למאמר זה.
בניית אתרים