הזכות על הארץ

מאמרים נוספים
עידן חדש?
ביום נפול המגדלים
שורשי הסכסוך הפלסטיני
הזכות על הארץ
מאמרים נוספים
סימני הגאולה מתקרבים
גוג ומגוג והמלחמה באחרית הימים
עולם חדש
מאמרים נוספים


במהלך היכרותנו עם דמותו של ישמעאל המודרני, ישמעאל של שנות האלפיים, התבוננו בזכותו ההיסטורית על הארץ לנוכח העובדה שעד היום הוא שומר את מצוות המילה (ספר הזוהר). עתה נברר אם גם בני העם היהודי שומרים את המצווה המיוחדת הזאת בעידן המודרני, האם גם הם מקפידים על קיומה בכל מצב?

אם נבדוק סטאטיסטית את אחוזי הדבקים במצווה זו בקרב החברה היהודית, נגלה, שאף שיתר המצוות אינן נשמרות באותה רמת קיום, קרוב למאה אחוז מהיהודים, שומרים מצוה זו לא רק בישראל אלא בעולם כולו.

ממצא זה הינו מפתיע לנוכח העובדה שהוא מקיף קבוצות אוכלוסיה מגוונות: חילונים ודתיים, אנשי קיבוץ ומושב, כפריים ועירוניים, אנשי עשירון עליון ואנשי עשירון תחתון.

בהתחשב בעובדה המצערת, שיש גורמים חילוניים בישראל המגלים תוקפנות מיוחדת בכל הנוגע לענייני דת, אנו מתמלאים סקרנות אמיתית. ברצוננו לדעת האם גם את זאת צפו הנביאים? האם הם צפו את המצב של אי שמירת המצוות האחרות לעומת דבקות במצות המילה?

נפתח בספרו של הנביא זכריה. מן הראוי להסב את תשומת הלב לכך, שהפרק כולו משרטט את מודל 'דורו של משיח' על שלביו ועל אפשרויותיו. והנה, הפתעה! באמצעו של הפרק אנו קוראים לפתע את הפסוק הבא: "גם את בדם בריתך שלחת אסיריך מבור אין מים בו" (פרק ט', י"א).

מפתחות ההבנה נתונות בידיהם של הפרשנים הקדומים:

הרמב"ן, שחי לפני כשמונה מאות שנה, הכולל בפירושיו אספקטים מן הנגלה ומן הנסתר, כותב בספרו (כתבי הרמב"ן, סוף שיר השירים): "שרמז בזאת על עקבות משיח, שתרבה החוצפה והעזות, ותשתכח תורה מישראל, ולא תישאר בידם כי אם מצוות ברית המילה, וזה מה שרמז הנביא: גם את בדם בריתך וגו".

הנביא זכריה שניבא לפני כ - 2,400 שנים, רואה עין בעין כיצד יתנהג העם היהודי, השב לארצו לאחר כמעט 2000 שנות גלות. הוא מתבונן בצורתו של היהודי, ונוכח לדעת שיהודי זה אינו דומה כלל וכלל ליהודי שעזב את הארץ...! הוא אינו מעונין בהמשך הקשר עם התורה, ובנו נראה 'מערבי' לכל דבר. דבקו בו כל ה'חולאים' המאפיינים את תרבות המערב, חוצפה – עזות, כלשונו המדוייקת של הרמב"ן. והנה, ראה זה פלא! למרות הכל מצווה אחת תישמר ב'קנאות', היא מצוות ברית מילה.

לאלו המצויים בהוויה הישראלית, התופעה נראית פלא גדול: מהו הכח הנעלם, שבזכותו שומרים החילונים דבר, שהם טוענים בלהט שאינם מאמינים בו?!

דברי הפרק מצעידים אותנו בצעד ענק קדימה. הנביא אומר: את שאר המצוות – לא יקיימו! ברית המילה – כן!!! ובזכותה ייגאל עם ישראל, ועמו ייגאל העולם כולו! הקשר המתמשך מאברהם אבי האומה עד אחרוני בניו, הינו קשר איתן! קשר זה יקדם את הגאולה השלמה, כפי שנבאר את הדברים בהמשך הפרק.

נתבונן תחילה בממדי הדיוק של התחזית העתידית. אמנם הן בארץ והן בחו"ל יש ציבור גדול השומר בדבקות את כל מצוות התורה. למרות הנסיונות הקשים, ולעיתים המרים, הוא מצליח לשמר באותנטיות צרופה את כל שרשרת הזהב של מסירת התורה למן מעמד הר סיני ועד ימינו. אולם יחסית, ציבור שומרי התורה והמצוות הינו מיעוט בעם היהודי.

ואם כן, מי יכול היה לצפות את העתיד ברמה כזאת של דיוק? 2,400 שנים לאחר שנאמרה הנבואה, עולה עם ישראל לארצו, ולמרבה הפלא, המצווה הנשמרת על ידי כל רובדי העם היא ברית מילה! רק מי שיש לו קשר עם השולט בטבע ובהיסטוריה יכול לקבוע זאת מראש!

נחזור עתה למצבנו הנוכחי ב'כפר הגלובלי' הקטן שלנו, נתבונן ב'מציאות המורכבת' במזרח התיכון.

במזרח התיכון יש מדינות רבות גדולות, שהתברכו במשאבי אנוש ובמשאבי קרקע. כולן מאוכלסות ערבים, חוץ ממדינה אחת קטנה. למעלה מ-99% מהשטח מצוי בשליטתם המלאה. פחות מאחוז אחד שייך ליהודים - שטחה של מדינת ישראל.

מעטים יודעים זאת, אולם לדוגמא, סעודיה (המעלה הצעות 'שלום' מרחיקות לכת) גדולה לא פחות מאשר פי מאה ממדינת ישראל.

לו חפצו הסעודים באמת בשלום, הם יכלו לוותר על השקעתם המסיבית בהעברת 'סוכני השלום' של 'אל קעידא' מאפגניסטן ללבנון, יכלו להפסיק את המימון למשפחות המתאבדים הפלסטיניות. הם יכלו למצוא חלופות מועילות יותר למען 'אחיהם הסובלים'. יש להניח כי לא יסבלו כלל, אם יקלטו בשטחיהם העצומים דלי האוכלוסייה, כמה מאות אלפים מן הפלסטינים. 'קליטת העליה' תעזור להם מאוד בביצור מעמדם הבינלאומי. היא תעלה מאוד את קרנם, בעולם ותקנה להם מעמד של שליטה בציבור הערבי. ואז כל 'חיילי השלום', אשר רחמנא ליצלן התאמנו במשך שנים ב'אש חיה' על תינוקות וילדים, נשים ואזרחים שלווים במגוון מקומות - באוטובוסים ובבתים פרטיים, במסעדות ובאולמות שמחה – כל אלו יעברו הסבה ויהפכו לחיילים בצבא הסעודי...

טרם דיברנו על אירן, ששטחה גדול פי 85 משטחה של מדינת ישראל, וכדי לעודד את ה'שלום' היא משגרת משלוחי נשק עצומים לארגון חיזבאללה בלבנון.

טרם דיברנו גם על לוב, החולשת על שטח הגדול פי 90 ממדינת ישראל, או על מצרים, ששטחה גדול פי 50 מישראל. כולן, ללא יוצאת מן הכלל, מחפשות עצות כיצד לחזק את השלום, ולצורך כך הן מעלות הצעות רבות ומגוונות, אך בו זמנית אינן מפסיקות לעסוק בטרור או לסייע לו.

'משלוחי השלום' ממצרים עוברים דרך קבע ב'מנהרות רפיח'. מדובר במאמץ מיוחד ובלתי פוסק מצד המצרים לתרום את חלקם ל'ערוץ ההידברות' ב'מציאות המורכבת' במזה"ת. וכל זאת לאחר, שכידוע, כבר בשנת 77 חתמו... על הסכם קמפ דייויד הראשון...!!!

נקודה הראויה להדגשה היא, שחוץ מהתנ"ך ומחז"ל, שום גורם לא צפה מראש את הסכסוך הערבי-ישראלי - לא מדינאים ואף לא פוליטיקאים. למרבה התדהמה, אפילו לפני כמאה שנה, למרות המרחק הקצר מבחינת הזמן, טרם הבחינו שיש כאן בעיה. כדי שנוכל להבין את גודל המחדל, נציין שהרצל, חוזה מדינת היהודים, שכתב ספרים רבים בנושא, ובתוכם את הספר המפורסם 'מדינת היהודים', גם הוא כלל לא הזכיר כלל את הבעיה הפלסטינית! לא מקס נורדאו, לא לילנבלום, לא פינסקר ולא כל הוגי מדינת ישראל שבדרך, איש מהם לא צפה שיתפתח כאן עימות כה קשה!

התייחסות נרחבת למחדל זה ניתן למצוא בספרו של ד"ר יעקב הרצוג 'הן עם לבדד ישכון'. (הספר נכתב לאחר מלחמת ששת הימים). בעמ' 26 נאמר: "וכי מי אינו זוכר שכאשר הכריז בלפור ב-1917, שהעם היהודי יכול להקים לו 'בית לאומי', אפילו המלך פייסל הראשון (ששלט אז על סוריה ועירק), שיגר מברק ברכה לנשיא הפדרציה הציונית בזמנו, חיים ויצמן, באומרו: אנו מקדמים בברכה את העם היהודי השב למולדתו...!"

הסיבה להתעלמות ולחוסר המודעות באשר לעתיד להתרחש, היתה העובדה שהערבים והיהודים כאחד היו משוכנעים ששיבת ציון תיטיב עם כולם. העבר הראה שמשנת 1882, כאשר החלו היהודים לשוב לארצם, החלו גם הערבים להגיע לארץ - מסוריה, מעירק ומארצות נוספות. התקווה כי הארץ, שהיתה חרבה ושוממה במשך כמעט 2,000 שנה, תשוב ותפרח ותקדם בברכה את בניה, הביאה לכאן מאות אלפי ערבים. הם אלה שהפכו במרוצת השנים ל'פלסטינים'... מלבד הנכתב במקורות האלוקיים, איש לא חלם שהדבר ייצור בעיה, והערבים יחלו במסעי רצח וטרור.

למרות כל זאת ניתן לקבוע שהחל משנות 29/1920 (תחילת שנות הפרעות) ועד היום, כוונות הרצח לא השתנו, הן רק הלכו והשתכללו מעת לעת. אין כל ספק, שאילו באמת היו הערבים מעוניינים בשלום, היתה המפה האזורית היתה שונה בתכלית כבר מזמן... לדאבון לב, למרות הדיבורים כלפי חוץ, הם אינם מעוניינים בשלום כלל וכלל.

מן הראוי להקדיש תשומת לב מיוחדת לעובדה, שבתכנית החלוקה הבסיסית שקיבלה ישראל באופן רשמי מהאו"ם, בהסכמת הצדדים, היתה מדינת ישראל אמורה להיות קטנה. שטחה היה אמור להיות כ-40% משטחה כיום. והנה במקום לנצל את השטחים שקיבלו, פתחו הערבים במלחמה אכזרית שנמשכה קרוב לשנה. (לפי דברי מונטנגומרי, המצביא האנגלי הנודע לתהילה בימים ההם, מקסימום בתוך שבוע, הלגיון הערבי 'גומר פה את העבודה'!) בסופה של המלחמה גדל שטחה של מדינת היהודים באחוזים ניכרים. תופעה זו חזרה על עצמה לא אחת.

אף במלחמת ששת הימים דמיונם הפורה של גדודי הרצח, שהתגוררו במצרים, בסוריה ובירדן, הביאם לפתוח בקרב נוסף. למרות הנסיון הקודם שהראה, שדווקא מלחמה מגדילה את שטח מדינת ישראל (כולל כל מה שאירע במבצע סיני), הם הגיעו למסקנה, שהפעם ישיגו את משאת נפשם. למעשה, נסי המלחמה שחרגו מעל ומעבר לכל כללי מלחמה בסיסיים, הגדילו שוב את שטחה של מדינת היהודים באופן מרשים במיוחד.

היסטוריה קצרה זו חזרה על עצמה. בספטמבר 2000 יכלו המרצחים להשיג בדרכי שלום ובמשא ומתן מדיני כל אשר חפצו, כולל מדינה על כל שטחי יהודה, שומרון ועזה, ואף מחצית ירושלים היתה ניתנת להם. למרות כל זאת, ריח הדם שעלה באפם, פגם ביכולת החשיבה הרציונלית שלהם, והם פתחו שוב במלחמת טרור אכזרית. הוברר שוב ושוב שתאוות הרצח של האויב עולה עשרות מונים על רצונו בקרקע וברווחה כלכלית. 'ועידה אזורית', 'ועידת פריז', 'קמפ דיויד', 'בוש', 'קלינטון', שטחים, נשק - כל אלו ומושגים רבים נוספים, אין בכוחם להרחיק את היד מההדק. את כל זאת צפו הנביאים! את כל זאת צפתה התורה, בהגדירה את ישמעאל כ'פרא אדם' שידו בכל ויד כל בו.

ניתן בהחלט לשמוע את הד הדברים בקולו של הנביא:

הנביא זכריה (התנבא לפני כ-2,400 שנים, בסוף תקופת הנביאים) כותב: "ואספתי את כל הגויים אל ירושלים למלחמה וגו'" (זכריה י"ד, ב'). הרמ"ק, הוא רבנו משה קורדובירו (מענקי הקבלה שחי לפני כ- 500 שנה, בתקופת האר"י ז"ל), מבאר בספרו 'אלימה' את ההסבר לפסוק זה לפי הקבלה. ההסבר הוא, כי הישמעאלים יבואו למלחמה על ירושלים, מפני שהקימו להם (היהודים) מלכות. כלומר, לפי הקבלה, כאשר הנביא מדבר על מלחמה על ירושלים באחרית הימים, כוונתו למלחמת הערבים, "מפני שהקימו להם מלכות". הקמת המדינה היהודית היא הגורמת לכל הסביבה הישמעאלית לשאת את עיניה לחבל ארץ מזערי זה. כל מי שירצה למדוד את הנושא בכלים היסטוריים, בעובדות מדעיות, לעולם לא יצליח לנסח את הנוסחה הגואלת, כי אין כאן שום דבר נורמטיבי. ואכן, כאמור לעיל, ראשי התנועה הציונית, למרות קרבתם להתרחשות המאורעות, לא העלו בדעתם שכך יהיו פני הדברים. הם חשבו ששלום, שלווה ויחסי רעות ישררו בין היהודים שיעלו לארץ לבין הערבים השכנים, אך המציאות טפחה על פניהם באופן הנחרץ ביותר!

טעותם נבעה מהנחה נוספת שהוכחה כבלתי נכונה. הם סברו כי היהודי הגולה והנודד הוא סיבת האנטישמיות אך עתה הוברר שגם כאשר יש לו מדינה, הוא אינו אהוד במיוחד, בלשון המעטה. לאחר מכן ניסו לטעון טענה הפוכה, אמרו שסיבת השנאה היא העובדה שדמותו של הישראלי מצטיירת כדמות כובש בעיני העם הפלסטיני המדוכא. והנה, התברר כי אף בזמן שהוא 'יוצא מעורו' כדי לחתום על הסכם שלום, גם כאשר, למרבה האירוניה, הוא מתנהג בצורה בלתי הגיונית ומחמש את המסוכנים שבאויביו בנשק, גם כאשר הוא מוכן למסור חבלי ארץ נרחבים מהמאגר המצומצם מאוד שברשותו, גם אז הוא עדיין נותר כשהיה: שנוא ומושמץ. אם כן, מה יעשה היהודי כדי לנער מעליו את אדרת השנאה?

למען האמת, אם נתבונן הבעיה הפלסטינית מכל זווית אפשרית, לא נצליח למצוא לה פתרון. ה'חתן', ישראל, עשה הכל, או כמעט הכל, במטרה לרצות את ה'כלה' ולהפיס את דעתה, אולם היא פשוט אינה חפצה להכנס לחופה...

עלינו להבין זאת אחת ולתמיד. המערכה הקשה שאנו ניצבים בפניה, אינה התמודדות עם 'כמה מחבלים קיצוניים'. מערכת ענקית ומורכבת עומדת מולנו. לכל המערך השלטוני של 'מדינת השלום' הפלסטינאית, שהוקם על ידי הישראלים בשביל הפלסטינים, לכל המוסדות הציבוריים שהוקמו – מטרה אחת: רצח והסתה לרצח. הדבר לא ייאמן! אולם הנושא מקיף את כל ענפי המדיה והתקשורת הפלסטינית. קמה מדינה, אשר מגן הילדים ועד לאוניברסיטה מחנכת את ילדיה להרוג, ואף למות על מנת להרוג! ב - 700 ספרי הלימוד שהנפיקה ה'רשות' מאז ייסודה, המונח 'שלום' אינו מוזכר כלל, אף לא כ'מדע בדיוני'. סאת השנאה עולה על גדותיה! דור שלם אינו 'דורש שלום', אלא מתחנך לרצח ולשנאה תהומית!

מבחינה הגיונית, היהודים עומדים בפני דרך ללא מוצא. כל צד שהם יפנו אליו חסום מראש. אם יכריזו הישראלים מלחמה על אויביהם, הם יזכו לקיתונות בוז מכל עמי העולם. ואם להיפך, ימשיכו ב'תהליך השלום' (עם או בלי ה'רפורמות' או בלעדיהן, ושאר כזבים), הסוף הוא די ברור. אם כן, מה עושים? הלא הבעיה איננה תאורטית בלבד?! הלא מדובר בשאלת חיים גורלית?

נערוך חשבון קצר: מאז קום מדינת ישראל ועד היום (שנת 2004) נהרגו למעלה מ - 2000 יהודים בפיגועי טרור, למעלה מ - 100 מתוכם נהרגו מאז אושרו הסכמי אוסלו. מספר זה אינו כולל אלפי פצועים. המספר מורה לנו שקציר הדמים של תהליך ה'שלום', במספרים מוחלטים גדול יותר ממספר כל הנפגעים שנפגעו לפני שהחל 'התהליך הנכסף'. מחיר הדמים של 50 שנות מלחמה היה 700 הרוגים בקירוב שנהרגו בפיגועי טרור. לעומת זאת, 9 שנים של 'שלום' הביאו ל - 1200 הרוגים בקירוב. ברור, שאלטרנטיבת ה'שלום' מהווה סיכון ממשי למדינה, סיכון שאין להתעלם ממנו.

מה ניתן לעשות? כאן אנו נכנסים לאחד האגפים הקסומים של תורת ישראל, אגף ה'רמז'. זהו אחד מחלקי הפרד"ס – פשט, רמז, דרש, סוד. אנו נכנסים לאגף הרמז בטור הסיסטמטי. כלומר, אנו פותחים את המפה הפלאית המצויה בתורה, ומוצאים בה מלים, שאמנם אין ביניהן קשר נסיבתי, אך בהחלט קיים ביניהן קשר מהותי.

לעתים יש מילה שהופעתה בתנ"ך נדירה, והיא מופיעה פעם אחת במקרא, פעם אחרת בנביא, ופעם נוספת בתהילים. בתורת הרמז יש לתופעה זו משמעות עמוקה. קיים כאן רמז שהוטמן בתוך הענין. יש שמרחק של מאות שנים מפריד בין האירועים שהמילה שזורה בהם, והשוני בין האירועים רב לאין שיעור על המשותף ביניהם. למרות הכל, קיים גורם משותף, גורם מאחד.

כאשר אנו באים לעסוק בסוגיה זו של פתרון הסכסוך היהודי ערבי, אנו פותחים את התנ"ך, וחוזרים לפסוק שמצאנו בו לעיל את תיאור הפרופיל של סבא ישמעאל, אביהם הקדום של הערבים בני דורנו. כך אמר המלאך להגר, אם ישמעאל, בפסוק זה: "הנך הרה, ויולדת בן, וקראת שמו ישמעאל". אנו מתמקדים במילה "וקראת" שנכתבה כאן בלשון נקבה. (אותיות אלו בניקוד שונה, ייקראו בלשון זכר.) אנו מעלעלים בין בתרי התנ"ך, ומחפשים היכן מוזכרת מלה מיוחדת זו פעם נוספת בכתיב זהה ובניקוד זהה.

והנה, אנו מוצאים מילה זו שוב בספר דברים, בסוף פרשת וילך: "וקראת אתכם הרעה באחרית הימים...". פעם נוספת מופיעה המלה בספר ישעיהו פרק ז': "וקראת שמו עמנואל" ובפעם הרביעית והאחרונה (ישעיהו ס"ו) נמצא שוב את הסיסטם: "וקראת ישועה חומותיך". מהו סוד התעלומה הזאת? מהו הרז המוצפן בהופעה החוזרת ונשנית של המלה "וקראת"? נתבונן אפוא בגילוי האלוקי המפתיע, הצפון במבנה הססטמתי (ראשון – בבראשית פרק ט"ז, פסוק י"א. שני – בדברים פרק ל"א, פסוק כ"ט. שלישי – ישעיהו פרק ז', פסוק י"ד ורביעי – שוב בישעיהו פרק ס"ו, פסוק י"ח).

רבנו יעקב בן אשר, 'בעל הטורים' (חי לפני כ-700 שנה) כתב בין יתר ספריו, חיבור על כל המקרא. זהו חיבור עוצר נשימה בגאוניותו, והוא עוסק בו בעיקר בתורת הרמז. שם הוא מסביר שהמילה "וקראת" מגלה רמז שהוצפן בפסוקים. המלה חושפת ארבע פיסות מידע על אודות צרה שתתרגש על עם ישראל. א. 'מקל' ב. התקופה ג. המטרה ד. התוצאה. נסביר את הדברים:

פיסת המידע הנוספת חושפת את התקופה. במשך שנים רבות מאוד, לאורכן של תקופות היסטוריות ממושכות, סבלו יהודי אירופה הרבה יותר מן היהודים שהתגוררו בארצות ערב. אמנם גם הערבים לא הצטיינו בצדקות יתרה... אולם גזירותיהם היו יחסית קלות יותר מגזרות הנוצרים. מתי אפוא מקלו של ישמעאל יהיה הבולט, החזק והמאיים ביותר מבין כל 'המקלות'? כאן מופיעה התקופה – "וקראת אתכם הרעה באחרית הימים". בקץ הימים, בתקופה האחרונה בהיסטוריה, יתגבר ישמעאל. המקל הישמעאלי יהיה הדומיננטי ביותר מכל ה'מקלות' המכוונים נגד עם ישראל.

[מעניין לציין, שבתקופה זו האיום הישמעאלי מאיים גם על שלום העולם כולו. אין כמעט אירוע טרור משמעותי מכל סוג שהוא בעולם כולו, שלמוסלמים אין בו יד במידה גדושה או מועטת. יתרה מזו, המיקוד האסטרטגי העולמי מתרכז, בדרך כלל, בטרור ולא בסכנת מלחמה ישירה. לדוגמא, ישראל מוקפת מדינות מוסלמיות עוינות, אשר תהליך התחמשותן צובר תאוצה אדירה. אם ניקח לדוגמא את אירן, עירק, מצרים וסוריה, שצברו יותר מ-12,000 טנקים, 1800 מטוסי קרב, 1200 משגרי טילים ארוכי טווח וצוללות, ויש להם כארבעה מיליוני חיילים חדורי מוטיבציה, תחמושת בכמות כמעט אינסופית, ונוסף לכך הם מצוידים גם בנשק כימי, ביולוגי, ולאחרונה יש אף ניסיונות לחימוש גרעיני, באירן – באמצעות רוסיה, ובמצרים - באמצעות סין. והנה, למרבה הפלא, החשש העיקרי היה ונותר מפיגועי טרור! מלאכתו של ישמעאל מוגדרת בפסוק: "ויהי רובה קשת" (בראשית כ"א, כ'). חז"ל מגדירים את כוונת הפסוק: "רובה קשת", כאדם היושב בפרשת דרכים ומלסטם את הבריות. כוחו – לירות חיצים מרחוק בעוברי דרך תמימים. אין לו יכולת להתמודד מול צבא מסודר, אין הוא מסוגל להציב מערכה צבאית מול מערכה צבאית נגדית. מהותו היא כמהות השודד והגנב "אם גנבים באו לך, אם שודדי לילה" (עובדיה א', ה'). מטרתו להכות ולברוח, להרוג ולהמלט, לזרוע הרס, זוועה, ולשוב לשולחן ה'משא ומתן'. הביטוי "רובה קשת" מקבל משמעות מעשית ומצמררת כיום בתקופתנו, יותר מאשר אי פעם, זהו עיקר החשש שלנו מפני ישמעאל! הדיוק מפעים!

אנו ממשיכים להרכיב את הפאזל, ושואלים מהי מטרת המכה? למה באחרית הימים יכה ה' בישראל ב'מקל' הישמעאלי? פיסת המידע הבאה השלישית, טמונה בישעיה פרק ז': "וקראת שמו עמנואל". בעל הטורים מסביר שכאשר סוף סוף יכירו יושבי הארץ את חולשתם ואת חוסר יכולתם לעמוד מול הטרור האכזרי מחד גיסא ומול העולם כולו מאידך גיסא, בשעה זו ישובו בלב שלם לאלוקיהם ויתפללו לה': "וקראת שמו עמנואל" - עמנו – אל, הם יבקשו: אלוקים, תהיה עמנו! בעקבות הייסורים הקשים יחזרו בתשובה ויבקשו את עזרת ה', ואז נזכה לתוצאה. וכאן נחשף החלק הרביעי והאחרון של הפזאל: "וקראת ישועה חומותיך" (ישעיה פרק ס') - בזכות התשובה והתפילה תבוא הישועה המובטחת, תבוא הגאולה הנכספת, הן לישראל והן לעולם כולו.

ניתן לשאוב עידוד מסיום זה. לפי המקורות היהודיים אין מדובר בסכסוך שאין לו קץ ובכאב שח"ו אינו פוסק לעולם. מדובר בתהליך מכוון, שסופו ידוע. לתקופה נאדרת הוד זו יזכו, מלבד היהודים, גם כל באי עולם, שהרי באותה שעה תבוא הגאולה לעולם כולו.

 

סיכום:

שורשי הסכסוך הישראלי – ערבי הינם רוחניים. גם הזכות על הארץ נובעת ממקור רוחני.

מצות המילה, הנשמרת אצל היהודים לאורך כל הדורות וגם בעידן זה, הינה פלא אמיתי. קיום מצוה זו מובטח בתנ"ך למרות אי קיומן של מצוות אחרות.

מלחמת הערבים על ירושלים נחתמה מראש על ידי הנביא זכריה לפני כ-2400 שנים.

עיקר כוחו של העם הישמעאלי – בטרור ולא במלחמה ישירה.

הסיטואציה הנוכחית כקטליזטור להתקרבות למורשת היהודית, בבחינת "וקראת שמו עמנואל", ועד לגאולה השלמה ולישועה הסופית.



תגובות הוסף תגובה
לא רשומות תגובות למאמר זה.
בניית אתרים