חנוכה - נצחון האמונה

סיפור חנוכה מתחיל עם שקיעת ממלכות בבל ופרס, ועליית האימפריה היוונית, בראשות אלכסנדר מוקדון. הופעתו של אלכסנדר מוקדון ומסע כיבושיו התאפיינו, בשינוי התפיסה התרבותית של העולם. הוא הביא עימו את התרבות ההלניסטית ושאף ליצור באמצעותה תרבות כלל-אנושית. אלכסנדר מוקדון הניח שאחידות תרבותית וחברתית תיצור תשתית לאימפריה יוונית יציבה, שלא תהיה מאויימת ע"י עמים שיתנגדו לדרכה ולתרבותה.

באותה תקופה, התרבות היוונית סימלה בעולם העתיק את הקידמה. חכמי יוון פיתחו את הפילוסופיה ואת מדעי הטבע, את השירה, את האמנות ואת תרבות הגוף. השלטת תרבות זו על רוב עמי האימפריה שהיו נתונים תחת שלטון יוון, לא היתה קשה במיוחד. לעומת תרבותו של העולם העתיק, היתה התרבות ההלניסטית מתירנית ומשוחררת ממעצורים רבים, והיא קסמה להמונים.

בשנת 300 לפני הספירה, לאחר מות אלכסנדר, התחלקה ממלכתו בין כמה משרי צבאו. שניים מהם קיבלו לידיהם את ממלכות המזרח: תלמי שלט על מצרים, וסלבקוס על סוריה, עירק (בבל), פרס, אפגניסטן, פקיסטן וחלקים מהודו, שעד אליה הגיע אלכסנדר בכיבושיו המהירים והמזהירים.

ארץ-ישראל היתה נקודת העימות בין שתי הממלכות היוונית, ועברה מיד ליד מספר פעמים. במרבית מאה השנים הראשונות היא היתה נתונה תחת שלטון תלמי. בשנת 200 לפני הספירה עברה הארץ לשלטון סלבקוס, שבו מרדו המכבים 37 שנה לאחר מכן. התרבות ההלניסטית היתה השלטת בשתי הממלכות, והוסיפה לחלחל לשורות העמים ולבסס את מעמדה כתרבות האחת, האוניברסאלית.

בלב האוקיינוס האנושי, שקיבל על עצמו את התרבות היוונית, היו רק ירושלים וארץ יהודה 'כיס גיאוגראפי' זעיר, שיושביו דחו את תפיסת העולם החדשה. בימי תלמי הניחו היוונים ליהודים לחיות כרצונם ועל-פי אמונתם. תלמי אף ראה בתורת ישראל נכס תרבותי רב-ערך, וביקש משבעים מחכמי ישראל לתרגמה ליוונית. תרגום זה, שנערך במצרים, ידוע בכינויו 'תרגום השבעים' או הספטואגינטה.

אט-אט החלה להתפתח בתוככי העם היהודי תופעת ההתייוונות. צעירים חסרי שורשים נסחפו אחר היופי החיצוני והחופש המוסרי של התרבות ההלניסטית. ובהמשך הזמן חלחלה ההתייוונות גם אל האריסטוקרטיה היהודית. השכבה האמידה של העם אימצה את תרבות יוון, שהיתה באותה עת כרטיס-כניסה חברתי וכלכלי לעולם הגדול.

עם עליית אנטיוכוס לשלטון השתנה המצב לרעה. העם היהודי הקטן, שישב על צומת-דרכים אסטרטגי של הארצות הכבושות, ודבק במנהגיו הבדלניים, הדאיג אותו. בשלב ראשון, ניסה אנטיוכוס להקים בירושלים משטר שיהיה נוח לו ולמזימותיו. את הכהן הגדול, חוניו, העביר מכהונתו ומינה תחתיו את המתייוון יאסון. בהמשך הדיח אנטיוכוס גם אותו ומינה את מנלאוס, מתייוון קיצוני יותר מיאסון. ירושלים הפכה ל'פוליס' - עיר-מדינה יוונית ומוסדות יווניים וגימנסיון התגוששויות הוקמו בה. באותה תקופה החל תהליך התיוונות מואץ שנגס חלקים נכבדים מעם ישראל. רק גיבורי כח, שניחונו במסירות נפש, הצליחו לעמוד במסע הפיתויים והאיומים.

מפלגת המתייוונים קיבלה את מלוא הגיבוי של המעצמה הגדולה שמעבר לים. המתייוונים התייחסו לתורה ולמצוות כאל אמונות נושנות, שאבד עליהן הכלח. את עצמם החשיבו כנושאי דגל הקידמה והתרבות, אנשי העולם הגדול והמודרני. נאמני התורה נתפסו בעיניהם כחשוכים ופאנטים.

בעצת יועציו הגיע אנטיוכוס למסקנה, שלא יוכל לדכא את רוח היהודים אלא אם כן יפגע בדתם. הוא הכריז על גזירות האוסרות את חוקי התורה: אסור לשמור את השבת, אסור לערוך ברית-מילה ואסור לקדש את החודש, כלומר, לשמור על לוח השנה היהודי. גם בית המקדש, מעוז רוחו וקדושתו של העם, חולל בידי עובדי האלילים היוונים ובני בריתם המתיוונים.

באופן פארדוקסלי, דווקא הגזירות הללו, הן שהביאו לסילוק התרבות היוונית מהארץ ולנצחונם של נאמני התורה. כאשר הגיע העם לנקודת המשבר האחרונה - פרץ המרד.

המרד פרץ במודיעין, כפר של כוהנים ממשפחת החשמונאים. בראש הכפר עמד מתתיהו בן יוחנן הכהן וחמשת בניו: יוחנן הגדול, שמעון התרסי, יהודה המכבי, יוחנן הוופסי ואלעזר החורני. קבוצת חיילים יוונים ריכזה את תושבי הכפר היהודים במרכז הכפר. היוונים הקימו מזבח אלילים. מפקד הצבא פנה אל מתיתיהו וציווה עליו להקריב קרבן על המזבח לאליל יווני. מתיתיהו סירב. אחד המתייוונים היהודים קם וניגש להקריב חזיר על-גבי מזבח האלילים. חילול הקודש היה נורא! הלב נקרע מצער. מתתיהו הזקן לא היסס. התנפל על המתייוון עובד העבודה הזרה, כשהוא שולף פגיון נסתר מקפלי בגדיו. חמשת בניו שניצבו סביבו, התנפלו אף הם על החיילים היוונים. ואז החל המרד!

משפחת החשמונאים נמלטה להרים והמשיכה לנהל משם את המלחמה נגד היוונים. הם בזו לחיי התייוונות, והעדיפו את המוות, את מות הקדושים. אט-אט הצטרפו אליהם יהודים נוספים, אשר יצאו להילחם בחירוף נפש על חירותם הדתית. חיל המצב האיזורי הובס, תגבורת יוונית הגיעה, וגם היא נחלה מפלה. הבורא סייע למכבים שמסרו נפש על אמונתם. למרות חולשתם הצבאית ומספרם הזעום, הנצחונות ליוו אותם בדרכם.

במהלך המלחמה נפטר מתתיהו הזקן. בנו, יהודה, מונה למפקד. הוא ניהל לוחמה אמיצה אך מחושבת. בטחונו בצור ישראל מילא את לבו. החשמונאים נחלו נצחונות מקומיים, אך חשובים. המורל בכפרי היהודים עלה. יהודים נוספים הצטרפו אל שורות יהודה המכבי. בהמשך נערכו קרבות פנים אל פנים מול גונדות יווניות ומול פילי מלחמה אימתניים. הללו קרסו מול נאמני ה'. צבא יהודה ראה את יד ה' עומדת לימינו.

יהודה שאף להגיע לירושלים ולטהר את בית-המקדש. הוא חסם את תגבורות הצבא היווני ופינה לעצמו דרך אל עיר הקודש. בקרב האחרון והמכריע שנערך סמוך לירושלים, כאשר ליסיאס, מפקד צבא היוונים, הטיל למערכה את מיטב כוחותיו - למעלה מארבעים אלף חייל המצוייד במיטב הנשק ובמכונות מלחמה אדירות, גבר עליהם צבא החשמונאים הדל והעלוב והדרך לירושלים נפתחה!

החשמונאים מיהרו אל בית-המקדש. שם מצאו הרס וחורבן, פסלים ואלילים אותם הותירו היוונים. שברון הלב היה נורא. הם מיהרו לטהר את המקום הקדוש ולהכשירו לעבודת ה' - משאת נפשם.

בכ''ה בכסלו, בשנת ג' אלפים תקצ''ה לבריאת העולם, 165 לפני הספירה, נערכה חנוכתו המחודשת של בית המקדש. ביום זה נמצא פך שמן קטן וטהור, חתום בחותמו של הכהן הגדול. נעשה נס, והשמן הספיק לשמונה ימים, עד שהושג שמן טהור נוסף להדלקה תמידית של המנורה.

בפרספקטיבה היסטורית, אנו מבינים היטב, כי דווקא דבקותם של היהודים בדתם ובאמונתם, היא זו שנתנה לנו לא רק את חג החנוכה, אלא גם את עצם הישארותנו כיהודים. בזכות אמונתם העזה נותר העם היהודי חי וקיים.



תגובות הוסף תגובה
1.תודהבינה03/12/07
2.מענייןדניאל09/12/07
3.מגניב ביותראזולאי19/12/09
בניית אתרים