עשרה בטבת באספקרליית הדורות

מאמרים נוספים
עשרה בטבת באספקרליית הדורות
המצור
הבקעת המצור
מעגל השנה
הגדשת הסאה

שמונה מאות וחמישים שנה ישב עם ישראל בארצו, מיום כניסתו לארץ, בראשות יהושע בן נון, ועד שכבש נבוכדנצר מלך בבל את הארץ והגלה את העם. תקופה זו נחלקה לשניים: ארבע מאות וארבעים שנה ארכה תקופת השופטים וראשית תקופת המלוכה עד שבנה שלמה המלך את בית המקדש. בית המקדש עמד על תילו ארבע מאות ועשר שנים עד שהחריבוהו גדודי הכשדים בראשות נבוכדנצר.

הבורא הבטיח לאברהם אבינו: "כי את כל הארץ אשר אתה רואה - לך אתננה ולזרעך, עד עולם" (בראשית יג). אלא שתנאי התנה עמם הבורא: "ושמרתם את כל חוקותי ואת כל משפטי ועשיתם אותם - ולא תקיא אתכם הארץ אשר אני מביא אתכם שמה לשבת בה" (ויקרא כ). כמו כן נאמר בתורה: "ולא תקיא הארץ אתכם בטמאכם אותה, כאשר קאה את הגוי אשר לפניכם" (ויקרא יח). למרבית הצער העם לא עמד במשימותיו הרוחניות והתנאי לא התמלא.

במשך עשרים ואחד הדורות בהם ישב עם ישראל בארץ, רבים מהם לא שמרו על כל מצוות ה'. ה' שלח נביאים כדי להשיבם אל ה', אך הם לא האזינו:

"גם כל שרי הכהנים והעם הרבו למעול, מעל ככל תועבות הגויים, ויטמאו את בית ה' אשר הקדיש בירושלים. וישלח ה' אלקי אבותיכם עליהם ביד מלאכיו, השכם ושלוח, כי חמל על עמו ועל מעונו. ויהיו מלעיבים במלאכי האלקים ובוזים דבריו ומתעתעים בנביאיו, עד עלות חמת ה' בעמו עד לאין מרפא" (דברי הימים ב', ל"ו).

ה' היה מעוניין שהחורבן לא יתממש ח"ו. אך האזהרות וההתרעות לא פעלו את פעולתן:

"ויהי בשנת התשיעית למלכו, בחודש העשירי (חודש טבת, שהוא עשירי לניסן), בעשור לחודש, בא נבוכדנצר מלך בבל, הוא וכל חילו על ירושלים ויחן עליה ויבנו עליה דייק סביב. ותבוא העיר במצור עד עשתי עשרה שנה למלך צדקיהו" (מלכים ב' כ"ה).

המצור הוביל בסופו של התהליך לחורבן מלא.

ראשית הפורענות היתה בעשרה בטבת שבו התחיל המצור, עד שנפלו חומות העיר, נשרף בית המקדש ומלכות יהודה יצאה לגולה.

בתענית עשרה בטבת, כבשאר התעניות שנקבעו לאבל ולצער על חורבן בית המקדש וגלות ישראל, לא הצער והאבל הם עיקר התענית. עיקרה של התענית ותכליתה לעורר את הלבבות.

אמרו חכמים: "כל דור שלא נבנה בית המקדש בימיו, מעלים עליו (נחשב בו במרום) כאילו הוא החריבו". בכוחו של כל דור לעורר רחמי שמים כדי שעם ישראל יגאל מיד צר, שה' יקבץ את כל נדחיו לארצם ויבנה את בית הבחירה. כל עוד שהישועה לא באה, סימן הוא שעדיין לא שבנו מחטאינו ואנו נמקים בעוונותינו ובעוונות אבותינו ומשהים את הקץ לבוא. לכן, נחשב הדבר כאילו, חלילה, אנו גרמנו להמשך החורבן.

אולם תמיד פועמת התקוה. למרות שבית המקדש חרב, חס ושלום לא ספר כריתות נתן ה' לעמו, לא גלות עולם גזר עליהם ולא חורבן נצח חרץ בגורלם. הגלות, החורבן והצער - ארעיים הם, שעה של רחמים מסוגלת להפוך לשמחה ולששון עבור העם כולו.

בניית אתרים